עקיבא נוביק כתב מאמר בהארץ על הניסיון למנות את אפי איתם ליו"ר "יד ושם".

מזמן לא קראתי בהארץ מאמר מוטה ומלא סתירות כמו זה שכתב נוביק.

בניגוד לדברי נוביק, אפי איתם רחוק מלהיות "אדם ראוי מאין כמוהו" לתפקיד יו"ר "יד ושם", להיפך, הוא אחד האחרונים מלהיות ראוי לתפקיד זה. אחרי הכל, מדובר באדם שקרא לערביי ישראל "פצצה מתקתקת", "איום קיומי" ו"איום חמקני הדומה לסרטן". את הח"כים הערבים הבטיח "לגרש מהמערכת הפוליטית" בכלל, ו"לגרש לעזה" בפרט. מלחמת יום הכיפורים המדממת והטראומטית, שריסקה כל כך הרבה בתים בישראל, נחקקה אצלו כמקור ל"התעלות והתרוממות רוח". והפלסטינים מבחינתו הם "גיס חמישי, חבורה של בוגדים מהמעלה הראשונה" שיש לגרש מבתיהם ואדמתם ביהודה ושומרון.

למעשה, מדובר באדם שגם ניצולי שואה רבים התקוממו על הנסיון למנות אותו לתפקיד (אחד מהם הבטיח לדרוש בחזרה את המסמכים האישיים של הוריו שמסר כעדות ל"יד ושם" אם המינוי יתממש) וגם 220 חוקרי שואה מובילים בעולם התנגדו נחרצות למינוי.

כבר בתחילת דבריו נוביק מציג את איתם כמועמד של מחנה הימין לתפקיד יו"ר "יד ושם". כנראה שלנוביק נראה סביר שתפקיד יו"ר "יד ושם" יקבע לפי השייכות הפוליטית. בהמשך, נוביק סותר את דבריו אלו, כאשר הוא קורא להרחיק את "יד ושם" מהפוליטיקה, ומתעלם מכך שאיתם הוא איש פוליטי מובהק.

נוביק מציג את איתם כמועמד מחנה הימין לתפקיד יו"ר "יד ושם". כנראה נראה לו סביר שתפקיד זה ייקבע לפי השייכות הפוליטית. בהמשך, נוביק סותר את דבריו אלו, כשהוא קורא להרחיק את "יד ושם" מהפוליטיקה

המאמר רווי בטיעון שהמסע נגד מינויו של איתם היה פוליטי, וכי איתם נפל קורבן למסע הפוליטי הזה. אבל באותו מאמר בדיוק כותב נוביק:

"כשניצולים יוצאים נגד מינויו וחוקרים בעלי שם טוענים שהוא מסוכן".

וגם

"אדם שחוקרי שואה ישראלים נחשבים יכתבו ש'מינויו יביא לפגיעה משמעותית ויסודית במוניטין של יד ושם', ו'יערער את האופן שבו מתוארת השואה בעולם'".

האם נוביק חושב ומאמין שהניצולים שיצאו נגד מינויו של איתם פעלו משיקולים פוליטיים? האם נוביק חושב ומאמין שחוקרי שואה ישראלים נחשבים שיצאו נגד מינויו של איתם פעלו משיקולים פוליטיים? או שהוא פשוט מדבר מהפוזיציה של איש ימין מושבע ולעזאזל עם העובדות.

לפי נוביק, צריך להותיר את השואה כטאבו, לדבריו:

"זו הסכמה כללית שהשואה היא נושא קדוש".

וכאן הוא חוזר על המנטרה של הימין כאילו בשנים האחרונות השואה מנוצלת בשיח הציבורי הפוליטי, והוא מביא את דברי יאיר גולן בצורה מעוותת.

בניגוד לדברי נוביק, אסור להותיר את השואה כטאבו, ומוסד "יד ושם" עצמו הוא ההוכחה לכך. חשוב ללמוד על השואה, ובעיקר על התהליכים שהובילו לשואה ועל האזרחים שלא קמו להגן על הדמוקרטיה בפני הדעות או המשטר שהולידו את השואה.

בניגוד לדברי נוביק, אסור להותיר את השואה כטאבו, "יד ושם" עצמו הוא ההוכחה לכך. חשוב ללמוד על השואה, ובעיקר על התהליכים ועל האזרחים שלא קמו להגן על הדמוקרטיה מהדעות והמשטר – שהולידו את השואה

אביא מדברי פרופ' חנה יבלונקה, ואת דברי האמת של יאיר גולן סגן רמטכ"ל דאז:

"היטלר לא עלה לשלטון בינואר 1933 אלא בכל רגע נתון מ-1919 בו לא נמצאו מספיק גרמנים שקמו להגן על הדמוקרטיה" (חוקרת השואה, פרופ' חנה יבלונקה במחאת בלפור ירושלים 4 לדצמבר 2020).

"….אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו בשנת 2016" (סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, בטקס יום השואה במכון משואה בתל יצחק. 2016).

כידוע, גרמניה של 1933 היא איננה גרמניה של השואה. היה תהליך שהביא את העם הגרמני מהמצב בו היה נתון ב-1933 עד למה שהתרחש ב-1942. נטילת הסמכויות השלטוניות, לשכת התרבות שהבטיחה את התיישרות האמנים ואנשי התרבות עם ערכי הרייך, שינויי החקיקה האיטיים שהלכו והפכו מהירים יותר ויותר תועדו במחקרים הסטוריים, בהם בספר בגן חיות הטרף – התפתחות המדיניות הנאצית כלפי הגרמנים והיהודים 1933 – 1937, או על השנים בין 1939 ועד 1942, בהן שינתה המדיניות הנאצית את פניה מרדיפת יהודים ותכניות הגירוש שלהם, עד לפתרון הסופי שאמור היה לחסל את כולם, שתועדו בספרים כמו הדרך אל הפתרון הסופי – התפתחות המדיניות הנאצית כלפי היהודים, ספטמבר 1939 – מרס 1942.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.