אבדנות. אילוסטרציה (צילום: iStock)
iStock

כל מוות כתוצאה מאובדנות משפיע על יותר מ-100 איש ● הסיכוי של אדם שבן משפחתו התאבד לשים קץ לחיו גבוה פי-8 בהשוואה לאדם הממוצע ● שארי האובדנות הם קבוצת סיכון של ממש אך אינם זוכים לתשומת לב מספקת ● פרופ׳ לוי בלז: "התאבדות היא תופעה שדורשת טיפול, התערבות ותקציבים. זה לא הדבר הזה שלא מדברים עליו ומקווים שיעבור מעצמו"

"החברים שהיו לי לפני המקרה הם לא אותם החברים שיש לי היום. כולם נעלמו במשך השנים. הם לא ידעו איך לעכל ולהכיל את האסון שלי והתרחקו, אז פשוט נשארתי לבד עם האובדן".

חייו של אבשלום אדרת השתנו מאז שבנו ערן התאבד במהלך שירותו הצבאי, לפני 23 שנים. "הוא היה ילד של מחשבים, והיה בטוח שזה מה שיעשה גם בצבא. אבל כשהוצב בעבודות פיזיות באפסנאות של בקו"ם נכנס למצוקה נפשית קשה.

"כמה פעמים ניסה להגיע לקצין בריאות הנפש, אבל לא הצליח. בפעם הראשונה שקיבל לידיו נשק, הוא ירה בעצמו בשדה ליד הבית שבו התגוררנו.

"עד היום אפילו שאלה פשוטה כמו 'כמה ילדים יש לך?' מעוררת אצלי דילמה קשה מה אני אמור לענות. האם לומר שיש לי ארבעה ילדים שנולדו לי, או שלושה שנותרו לי? השאלה הבאה שמגיעה היא 'מה הם עושים היום?'

ערן אדרת
ערן אדרת

"אם אני מספר שערן התאבד אני בעצם מפיל פצצה באמצע שיחת חולין, וזה משנה אותה לחלוטין. בטח לפני 20 שנה, אבל גם היום אנשים מייד מסתכלים עליך בעין בוחנת, כאילו שואלים 'מה לא בסדר במשפחה הזו?' אנשים לא יודעים איך לעכל את זה.

"לכן במשפחה שלנו, חוץ ממני, אף אחד לא מדבר על זה. כשהקרובים שלי מגיעים למקום עבודה חדש, למשל, הם פשוט לא מזכירים את ערן. חברים חדשים לא יודעים עליו. אפילו בינינו, בתוך המשפחה, מעדיפים שלא לדבר על מה שקרה".

"אם אני מספר שערן התאבד אני בעצם מפיל פצצה באמצע שיחת חולין, וזה משנה אותה לחלוטין. בטח לפני 20 שנה, אבל גם היום אנשים מייד מסתכלים עליך בעין בוחנת, כאילו שואלים 'מה לא בסדר במשפחה הזו?'"

אדרת, בעבר איש היי-טק והיום איש אקדמיה שמתמחה בפרויקטים חברתיים, מייצג בסיפורו הקשה קבוצה באוכלוסייה הישראלית שחיה במחשכים ובבדידות נוראית – שארי המתאבדים.

מדובר בקרובי משפחה וחברים של מתאבדים שחיים בתחושה של אשמה ובושה, ואינם זוכים להתייחסות בשיח הציבורי. כיום משמש אדרת כיו"ר העמותה "בשביל החיים", העוסקת במניעת התאבדויות ותומכת במשפחות שיקיריהם התאבדו, ויש רבים כאלה.

אבשלום אדרת (צילום: תומר אפלבאום)
אבשלום אדרת (צילום: תומר אפלבאום)

החשיפה למקרי אובדנות בישראל היא תופעה הרבה יותר רווחת מכפי שניתן היה לשער: היא נוגעת ביותר ממחצית מהאוכלוסייה הבוגרת.

שורת מחקרים חדשה שערך פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין, מתמקדת בקבוצת אוכלוסייה זו המכונה "שארי אובדנות". 50% ממשתתפי המחקר דיווחו שהכירו אדם שהתאבד. 25% מהמשתתפים דיווחו על רמת מצוקה גבוהה שחוו לאור החשיפה להתאבדות. על פי ההגדרות הרשמיות זו הקבוצה המכונה שארי התאבדות.

מעגלי ההשפעה של החשיפה לאירועי אובדנות גדולים. מומחים מעריכים שכל מוות כתוצאה מאובדנות משפיע על יותר מ-100 איש. בכל שנה מתאבדים בישראל כ-500 בני אדם, וכ-800 איש מתאבדים בכל העולם. לפי המחקרים הסיכוי של אדם שבן משפחתו התאבד לשים קץ לחיו גבוה פי-8 בהשוואה לאדם הממוצע. כלומר שארי האובדנות הם קבוצת סיכון של ממש.

כחלק מהמחקר נערך סקר שכלל 806 משתתפים, מדגם המייצג את כלל האוכלוסיה בישראל. בהתחשב בכך שאוכלוסיית ישראל כוללת שישה מיליון אזרחים מבוגרים, ניתן להגדיר כ-1.5 מיליון ישראלים כשארי התאבדות.

"מכיוון שיש הרבה סטיגמות על התאבדות ולפי אחת המרכזיות היא קורית בגלל מישהו – מישהו שלא עשה משהו, לא אמר משהו, לא ראה סימנים, שארי המתאבדים נמנעים מלדבר על הנושא", מספר פרופ' לוי בלז לזמן ישראל. "הם חווים אשמה, בושה, כעס על המתאבד, ריחוק חברתי ואבל מורכב". הכוונה לחוויית אבל שבה האדם חי את הרגע הקשה שוב ושוב, כאילו זה קרה אתמול.

"מכיוון שיש הרבה סטיגמות על התאבדות, ולפי אחת מהן היא קורית בגלל מישהו – מישהו שלא עשה משהו, לא אמר משהו, לא ראה סימנים – שארי המתאבדים לא מדברים על הנושא. הם חווים אשמה, בושה וכעס"

"אלה אנשים שהרבה פעמים חיים בתפיסה שקיומם מהווה עול עבור הסביבה הקרובה שלהם", אומר פרופ' לוי בלז. "תפיסה זו מורכבת משנאה עצמית והערכה עצמית נמוכה. זו קבוצה שנוטה לסגירות חברתית והתרחקות, ולא פעם סובלת מדיכאון ומחשבות אובדניות, כתוצאה מהריחוק החברתי".

במחקריו, מצא לוי בלז כי תחושת שייכות וקרבה לאנשים אחרים ממתנת את המצוקה הנפשית של משפחות המתאבדים.

פרופ' יוסי לוי בלז (צילום: רן שמואלי)
פרופ' יוסי לוי בלז (צילום: רן שמואלי)

אחד המחקרים נערך במשך 4 שנים על 152 בני משפחות של מתאבדים. הם מילאו שאלונים הבוחנים תחושות של חוסר שייכות, חוויות של אבל מורכב, נטל על הסביבה, ומחשבות אובדניות בשלושה זמנים שונים: במדידה הראשונית סמוך לאירוע, 18 חודשים לאחר המדידה הראשונה ו-40 חודשים לאחר מכן.

במדידה הראשונה נמדדו כל הגורמים, ובמדידה השנייה והשלישית נמדדו רק רמות החשיבה האובדניות ורמות האבל המורכב.

"מצאנו כי תחושת חוסר השייכות מנבאת מחשבות אובדניות אפילו 3 שנים לאחר שהיא נמדדה לראשונה בקרב משתתפי המחקר", אומר לוי בלז. "מעבר לכך, המחקר מציע כי רמות גבוהות של שייכות יכולות לפעול כגורם חוסן נגד מחשבות אובדניות בקרב אוכלוסיית שכול זו.

"מחקרים קודמים מצאו כי חשיפה אישית ותמיכה חברתית מפחיתים תחושות של חוסר שייכות. תמיכה חברתית יכולה לעזור בריכוך הכאב מהאובדן, ואולי למנוע גם את ההשפעות הפוגעניות של האבל, כמו הגברת מחשבות אובדניות", מסביר לוי בלז.

iStock
אילוסטרציה. אובדנות

לספר את הסיפור, כדי להציל חיים

אבשלום אדרת התחיל לדבר על מות בנו כשנה וחצי לאחר האירוע, כשהוזמן לספר עליו בקורס קציני בריאות נפש (קב"נים) בצה"ל. "היה בי הרבה כעס על הצבא, וספציפית כלפי קציני בריאות הנפש כי סברתי שניתן היה להציל את ערן. מותו היה מיותר לחלוטין. אבל אז החלטתי להיכנס לגוב האריות, ולספר את הסיפור, כדי להציל חיים של חיילים אחרים, ולמנוע עוד מוות מיותר. אחרי הפעם הראשונה הוזמנתי לעוד קורס, ולעוד מקומות בצבא, ומשם הגעתי למערכת החינוך, כדי לעורר מודעות בגילאים מוקדמים יותר".

במהלך השנים גילה כי הפעילות לקידום המודעות בנושא עוזרת לו להתמודד עם השכול, וכיום הוא משמש כיו"ר עמותת "בשביל החיים". העמותה מפעילה קבוצות תמיכה למשפחות השארים ובכך מסייעת להם להתמודד עם השכול באמצעות אותו גורם השייכות שהתגלה במחקר.

"היה בי הרבה כעס על הצבא, וספציפית כלפי בעלי התפקידים האלה כי סברתי שניתן היה להציל את ערן. מותו היה מיותר לחלוטין. אבל אז החלטתי להיכנס לגוב האריות, ולספר את הסיפור, כדי להציל חיים של חיילים אחרים"

אבשלום, האם אתה רואה שינוי ביחס של הסביבה כלפי נושא האובדנות במשך השנים בחברה הישראלית?

"בכנס המשפחות שאנו מארגנים בכל שנה מטעם העמותה זו אחת השאלות שתמיד עולה ואנו רואים שהסטיגמה עדיין קיימת – בחברה, בין החברים, בשכונה, במקום עבודה. זה סיפור לא פשוט. אני בטוח שיקירנו שהתאבדו לא עבר במוחם לאיזה סבך הם מכניסים אותנו. חוץ מהעניין הרגשי של הכאב הגדול על האובדן. כל ההתנהלות במשך החיים משתנה.

"אני מצאתי פתרון בפעילות שאני עושה. אפילו בשיחות חולין כשאני מספר על ערן ומפיל את הפצצה, אני מיד מספר על הפעילות שלי למניעת אובדנות, וזה נותן טוויסט חיובי לשיחה. אבל רוב האנשים שחווים אובדן מהסוג הזה מסתגרים, שוקעים וחיים עם זה".

פרופ' לוי בלז מדגיש את החשיבות האדירה של תהליך הטיפול והעיבוד של האירוע המשברי בתוך קבוצת השווים. "עבור אנשים שמגיעים לקבוצות התמיכה של שארי אובדנות לעתים זו הפעם הראשונה שהם מסוגלים לדבר על מה שקרה, מכיוון שכל מי שמגיע לשם נמצא בדיוק באותו המצב. ברגע שאדם מוצא תמיכה וערך בקבוצה הוא מוגן יותר מפני המרכיבים הכי חריפים של מצוקה – דיכאון ומחשבות אובדניות".

"עבור אנשים שמגיעים לקבוצות התמיכה של שארי אובדנות לעתים זו הפעם הראשונה שהם מסוגלים לדבר על מה שקרה, מכיוון שכל מי שמגיע לשם נמצא בדיוק באותו המצב. ברגע שאדם מוצא תמיכה הוא מוגן יותר"

פרופ' לוי בלז כיצד תקופת הקורונה משפיעה על המשפחות שכבר חיות בריחוק חברתי בגלל האובדן?

"תקופת הקורונה מערערת את תחושת השייכות והקשרים החברתיים של כולנו. פחות נפגשים פיזית ומתמודדים עם מצב של חוסר וודאות. אין ספק שמשפחות המתאבדים נמצאות בקבוצת סיכון לדיכאון וחרדה, ומכאן גם לאובדנות, הרבה יותר מאחרים, כי מראש הם נמצאים בעמדה יותר מרוחקת ופחות נתמכת".

אדרת מספר כי מרבית הפעילות של קבוצות התמיכה תקופה זו עברה למפגשי אונליין, אולם עדיין מדובר באתגר לא פשוט.

iStock
אילוסטרציה. אובדנות

תוכניות למניעת אובדנות לא מתוקצבות

עמותת "בשביל החיים", הוקמה לפני כ-20 שנה על ידי משפחות של מתאבדים ואנשי מקצוע בתחום על מנת לספק תמיכה לשארים, שלא סופקה על ידי המדינה. כיום העמותה מתוקצבת על ידי המדינה כמי שמטפלת במשפחות שחוו שכול פתאומי ואיבדו את יקיריהם ברצח, תאונות דרכים או אובדנות.

עמותה נוספת שפועלת בנושא של שכול פתאומי ומתוקצבת על ידי המדינה היא עמותת "אלה". שתי עמותות אלה מחלקות ביניהן את הפעילות לפי האזורים בארץ.

התוכנית הלאומית למניעת אובדנות של משרד הבריאות תוקצבה לראשונה בשנת 2014 על ידי שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן (יש עתיד) ב-18 מיליון שקל לשנה. ואולם בתקופת כהונתו שר הבריאות לשעבר, יעקב ליצמן, התקציב לא עבר בצורה מסודרת. בהעדר רשות שמטפלת בנושא ומקבלת תקציב סדור וקבוע, הכספים לא הגיעו ליעדם.

"בכל שנה ראינו שתוכניות בנושא אובדנות, ביניהם למשל התוכניות של משרד החינוך 'בוחרים בחיים', למניעת אובדנות של ילדים ובני נוער, לא מקבלות תקצוב ועומדות בפני סגירה", אומר פרופ' לוי בלז. "בכל שנה השקענו מאמצים אדירים כדי לקבל את התקציב להמשך פעילות התוכנית. השנה עם כניסת שר הבריאות, יולי אדלשטיין, לתפקיד זו הפעם הראשונה שקיבלנו תקצוב לתוכנית, והיא לא נמצאת בסכנת סגירה. זו רק דוגמא אחת לאופן שבו הנושא טופל על ידי הממשלה בשנים האחרונות".

קטי שטרית (צילום: Hadas Parush/Flash90)
קטי שטרית (צילום: Hadas Parush/Flash90)

שתי הצעות חוק הוגשו בכנסת הנוכחית על ידי ח"כ קטי שטרית (ליכוד) המשמשת כיו"ר השדולה החדשה, שהושקה ב-2.11, לבריאות הנפש ולמניעת אובדנות ובשיתוף העמותה. הצעה להקמת רשות למניעת אובדנות – שתתכלל את הטיפול באובדנות ובמניעתה כפי שהרלב"ד עושה זאת למניעת תאונות הדרכים, והקמת רשם לענייני אובדנות – שירכז בסיס ידע וכלים למניעת האובדן הבא.

הקמת רשם האובדנות נחוץ מכיוון שהמידע אודות מקרי האובדנות בישראל מגיע לגורמי הטיפול והמניעה באיחור של שנתיים, כפי שפורסם ב"זמן ישראל" לפני כחצי שנה.

גם היכולת של עמותת בשביל החיים להגיע למשפחות של קורבנות האובדנות תלויה ברישום זה. בניגוד למשפחות של נפגעי עבירות ותאונות הדרכים, אשר רישומם מתבצע בצורה מסודרת, והעמותה יכולה לפנות אליהם ולהציע תמיכה, אין מידע כזה לגבי משפחות המתאבדים. משפחות אלה צריכות לפנות לעזרה בכוחות עצמן, וחשוב להגביר את המודעות בנוגע לפעילות של העמותות המושיטות סיוע.

בניגוד למשפחות של נפגעי עבירות ותאונות הדרכים, שרישומם מתבצע בצורה מסודרת, והעמותה יכולה לפנות אליהם ולהציע תמיכה, אין מידע כזה לגבי משפחות המתאבדים, והן צריכות לפנות לעזרה בכוחות עצמן

"מקבלי ההחלטות בישראל צריכים לעשות שינוי דרמטי בחשיבה, כדי להבין שהתאבדות היא תופעה שדורשת טיפול ממוקד, התערבות ותקציבים ממוקדים. זה לא הדבר הזה שלא מדברים עליו ומקווים שיעבור מעצמו. זו גם לא תופעה איזוטרית כפי שנוהגים לחשוב.

"בסקרים שערכנו שאלנו 'כמה אנשים מתים לדעתם בכל שנה מהתאבדויות בישראל'. מרבית האנשים חשבו שמדובר ב-50 עד 100 איש בשנה. המספר הוא 500, מתוכם כ-400 גברים ו-100 נשים, וזה גבוה פי-1.5 ממספר ההרוגים בתאונות הדרכים.

"כששאלנו אנשים 'האם ניתן למנוע התאבדות?' קיבלנו תשובות שאדם שרוצה להתאבד יתאבד בכל מקרה, וזו סטיגמה ממש לא נכונה. ניתן למנוע התאבדויות. צריך רק לשים את הנושא במרכז, ולדאוג שהמדינה שלנו תשמור על האזרחים שלה לא רק מפני נגיף הקורונה, אלא גם מפני תופעת האובדנות.

"בתקופה כמו עכשיו חסר מאוד קמפיין הסברה בכל כלי התקשורת, שיסביר לאנשים ובמיוחד לגברים, שזו לא בושה לפנות לעזרה נפשית, שיש פתרונות טיפוליים למצוקות הנפשיות שלהם. בדיוק כמו שיש פרסומות של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים למניעת תאונות, צריכות להיות פרסומות למניעת התאבדויות", מסכם פרופ' לוי בלז.

במצבי מצוקה יש מי שמקשיב: סה"רער"ן: 1201,  בשביל החיים – סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-7487771.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,690 מילים ו-1 תגובות
סגירה