ב-6 בינואר 2020, ג'קלין סאפר הופיעה בתוכנית "שעת החדשות" של PBS כדי להגיב על ההתנקשות בחייו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה האיראניים, בתקיפה אווירית אמריקאית. כעת, כמו כדי להשלים מעגל לקראת סוף השנה, מוחסן פחריזאדה, מדען הגרעין הבכיר של איראן, חוסל ליד טהרן ב-27 בנובמבר.
"ההתנקשות בחייהם של שני הגברים רבי ההשפעה האלה היא מהלומה רצינית למשטר. איראן יכולה לנקום במגוון דרכים, אבל היא כנראה תרוויח יותר מאי-נקיטת פעולה", אומרת סאפר.
סאפר, שכתבה על חייה באיראן ומספרת על ניסיונה בפורומים שונים, אינה מומחית צבאית או פוליטית. אבל היא מוזמנת לעתים קרובות להשמיע את דעתה על פעולותיה של איראן על סמך ניסיון החיים הייחודי שלה, שמאפשר לה "לשמוע בין השורות של דברי המנהיגים האיראנים".
כשסאפר הייתה בשנת הלימודים האחרונה שלה בתיכון בטהרן ב-1979, כמעט כל חבריה ותלמידי כיתתה עזבו את המדינה בעקבות המהפכה האיראנית. בתוך כמה חודשים לאחר הדחתו של השאה מוחמד רזא פהלווי על ידי המהפכנים האסלאמיים, רובם המכריע של 80 אלף יהודי איראן נמלטו לישראל, לארצות הברית ולאירופה.
אף על פי שאחיה של סאפר כבר היה בבריטניה, ואחותה ומשפחתה נחפזו לעזוב לארצות הברית, היא נשארה מאחור עם הוריה. אביה האקדמאי חשש שיתקשה להתחיל מחדש במדינה אחרת, אז הם החליטו להישאר, בתקווה שהמהפכה תחלוף והדברים ישובו לקדמותם עבור הקהילה היהודית הפרסית, אחת הוותיקות ביותר בעולם.
כפועל יוצא מכך, סאפר היא אחת היהודים הפרסים המעטים בדורה שחיו באיראן לפני, במהלך ואחרי המהפכה.
בתוך כמה שנים היא הפכה מנערה בת 18 שמתכוננת ללימודים באוניברסיטה לעקרת בית נשואה. היא נאלצה להחליף את בגדיה המערביים האופנתיים בלבוש שכיסה את גופה מכף רגל ועד ראש, בהתאם לחוקי האסלאם הקיצוני ששלטו כעת במולדתה.
סאפר, שהצליחה להימלט מאיראן עם בעלה וילדיהם לארצות הברית ב-1987, תיעדה את סיפורה הייחודי בספר הזיכרונות "מחצאית מיני לחיג'אב: נערה באיראן המהפכנית" (באנגלית). הספר זכה בפרס ספר השנה של אגודת הסופרים של שיקגו לשנת 2020 בקטגוריה אי-בדיון מסורתי, והוא מועמד לפרס קלרה ג'ונסון לספרות נשים.
בשיחה שקיימה איתי לאחרונה מביתה שליד שיקגו, סאפר, 59, מדגישה כי חוויותיה באיראן היו שונות מאלה של יהודים אחרים בצורה משמעותית נוספת. "אני הייתי הנערה היהודיה הדו-תרבותית היחידה בטהרן, וקרוב לוודאי שבכל איראן, באותו הזמן", היא אומרת.
בתוך כמה שנים הפכה סאפר מנערה בת 18 שמתכוננת ללימודים באוניברסיטה לעקרת בית נשואה. היא נאלצה להחליף את בגדיה המערביים בלבוש שכיסה את גופה מכף רגל ועד ראש, בהתאם לחוקי האסלאם הקיצוני
אמה של סאפר, סטלה, היא יהודיה אשכנזית מאנגליה. היא פגשה את אביה של סאפר, רחמט לאווי, ב-1947 באוניברסיטת בירמינגהם בבריטניה, שם הוא למד כסטודנט זר במחלקה להנדסה כימית. למורת רוחה של משפחתה של סטלה, היא הסכימה להינשא לרחמט ולעבור איתו לטהרן.
"לא רק ההורים של אימא שלי חשבו שזאת טרגדיה. גם המשפחה של אבא שלי הייתה מזועזעת. יהודים פרסים לא התחתנו עם אשכנזים. זה לא נעשה אף פעם", אומרת סאפר.
סטלה מעולם לא הצליחה ללמוד פרסית, והעניקה לילדיה שמות אנגליים (ג'קלין, בת הזקונים, קרויה על שם הגברת הראשונה של ארצות הברית ג'קלין קנדי). היא התרועעה בעיקר עם חברי קהילת הזרים, ובשונה מאימהות יהודיות אחרות, היא עבדה במשרה מלאה מחוץ לבית.
בזמן שסטלה עבדה בחברת בריטיש איירווייז בנמל התעופה הבינלאומי מהראבאד, ג'קלין הקטנה הופקדה בידיהן של מטפלות מוסלמיות מקומיות. הדבר התברר כמועיל בשלב מאוחר יותר, כשהיא נדרשה לאמץ סגנון חיים חדש ברפובליקה האסלאמית.
"למדתי מהמטפלות האלה על האסלאם, איך להתנהג ליד מוסלמים ואיך לדבר איתם. למדתי מהן את הברכות האסלאמיות", היא אומרת.
החינוך הדו-תרבותי של סאפר כלל גם חופשות ארוכות באנגליה מדי קיץ כדי לבקר קרובי משפחה.
"כשהייתי בבית עם החברים שלי, הייתי מאה אחוז איראנית. ואז, כשהייתי בבריטניה עם סבא וסבתא שלי ועם בני הדודים, הייתי הופכת לבריטית", היא אומרת.
"העובדה שלמדתי איך להתאקלם בגיל מוקדם עזרה לי בהמשך, כשהייתי צריכה ללמוד לחיות באיראן של אחרי המהפכה, ואז מאוחר יותר כשהיגרנו לארצות הברית", היא מוסיפה.
לדברי סאפר, הקהילה היהודית הפרסית המלוכדת – אף על פי ששגשגה ותרמה לאיראן תחת השאה – שמרה על פרופיל נמוך. בדומה לילדים יהודים אחרים, היא למדה בבית ספר יהודי בטהרן, במקום ללכת לבית ספר עם ילדים מוסלמים.
"תמיד עמדתי על המשמר. היינו מיעוט", היא אומרת.
במהלך המהפכה ותחת שלטון הרפובליקה האסלאמית, היהודים הרגישו פגיעים עוד יותר.
"היה הרבה יותר קשה להיות יהודים מאשר ארמנים או נוצרים (אם כי מצבם של הבהאים או הזורואסטרים היה אף גרוע יותר). תמיד הייתי צריכה לבדל את עצמי מישראל ולהכחיש שהייתי שם אי פעם. הייתי צריכה להגיד שהציונים הם רעים", היא אומרת.
"היה הרבה יותר קשה להיות יהודים מאשר ארמנים או נוצרים. תמיד הייתי צריכה לבדל את עצמי מישראל ולהכחיש שהייתי שם אי פעם. הייתי צריכה להגיד שהציונים הם רעים"
אחרי המהפכה היה בלתי חוקי לבטא את הזהות היהודית בפומבי. סאפר מתארת בספרה כיצד חמותה קברה בעצב תליון אהוב עם מטבע זהב לרגלי עץ הרימון שצמח בחצר שלה. מצדו האחד היו מוטבעים סמליהם של 12 שבטי ישראל ומצדו השני דיוקנו של נשיא ישראל הראשון, חיים ויצמן.
סאפר נישאה לבעלה אבִּי, מנתח שמוצאו מאיספהאן, כשהייתה בת 19, צעד שמשפחתה תמכה בו כאמצעי ביטחון נוסף בתקופה של חוסר ודאות. יחד הם עברו לשיראז, שם הוא עבד בבית החולים האוניברסיטאי היוקרתי.
בשיראז סאפר גילתה עד מהרה שהם הזוג או המשפחה היהודיים היחידים שמתגוררים במתחם הנוח השמור לצוות בית החולים. היא נמנעה מלהזכיר את יהדותה, ואף על פי שנחשפה פה ושם להערות אנטישמיות לא נעימות, היא בנתה קשרי חברות טובים עם הנשים סביבה.
כשפרצה מלחמת שמונה השנים בין איראן לעיראק (הידועה גם כמלחמת המפרץ הראשונה) בספטמבר 1980, בעלה של סאפר טיפל תחילה בפצועי המלחמה, שהוטסו לשיראז, העיר הגדולה הקרובה ביותר לחזית.
"היו מגיעים מטוסי ג'מבו עם משהו כמו 300 פצועים בבת אחת. בית החולים היה מוצף. ואז, למשך חודש אחד בשנה, אבִּי היה נשלח לשרת בבית חולים שדה על הגבול. היו כל הזמן הפצצות מסביב, והוא ראה את ההשפעות של הנשק הכימי שסדאם חוסיין השתמש בו. באמת אף פעם לא ידעתי מתי הוא יחזור הביתה", היא אומרת.
כשאבי שירת בחזית, סאפר הייתה רצה בלילות למקלט עם ילדיה, או שהם היו טסים חזרה לטהרן, שהייתה בטוחה יחסית. כשהמשפחה הצעירה נמלטה מאיראן, ההפצצות כבר הגיעו גם לעיר הבירה.
ככל שסאפר ובעלה התקשו להסתגל לחיים ברפובליקה האסלאמית, המראה של בתם בת ה-6 עטויה בחיג'אב כשנכנסה לכיתה א' הוא שגרם להם להבין שעליהם להיחלץ משם.
המשפחה קיבלה מקלט מדיני בארצות הברית על בסיס רדיפה דתית, ובסופו של דבר התיישבה בשיקגו לאחר תקופה ראשונית ביוסטון. סאפר יכלה סוף סוף לרכוש השכלה גבוהה, ונהייתה רואת חשבון ציבורית מוסמכת. היא מתפרנסת גם כמחנכת, דוברת, כותבת ומתרגמת. הוריה עזבו לבסוף את איראן ב-2001 והתיישבו בלוס אנג'לס.
סאפר מרבה לנצל הזדמנויות להשכיל את האמריקאים לגבי איראן, שלדבריה רובם יודעים עליה מעט מאוד. "עד הפלישה האמריקאית לעיראק תחת הנשיא ג'ורג' וו' בוש ב-2003, הרבה אנשים בלבלו בין עיראק לאיראן", היא אומרת. "רוב האנשים שקראו את הספר שלי זוכרים את משבר בני הערובה ואת אייתוללה ח'ומייני, אבל לא מכירים את האזור. החלק הזה של העולם הוא מבלבל".
"למשך חודש אחד בשנה, אבִּי היה נשלח לשרת בבית חולים שדה על הגבול. היו כל הזמן הפצצות, והוא ראה את ההשפעות של הנשק הכימי שסדאם חוסיין השתמש בו. באמת אף פעם לא ידעתי מתי הוא יחזור הביתה"
כשהיא נשאלת על כך, סאפר חולקת כמה מהשקפותיה הפוליטיות ביחס למדיניותה של ישראל כלפי איראן. לדבריה, היא סבורה שישראל פעלה היטב כאשר נקטה פעולות של הגנה מונעת מפני האיומים האיראניים מבלי להיכנס לעימות גלוי.
כמו ממשלת ישראל, היא אינה תומכת בהסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית (הסכם הגרעין האיראני) שנחתם לקראת סוף הכהונה השנייה של ממשל אובמה, ומאמינה כי אי אפשר לבטוח במשטר האיראני שישתמש בכסף שיקבל לרווחתם של אזרחי איראן.
"ידעתי שהכסף יתועל לשליחים שלהם בלבנון, בסוריה, בעיראק ובתימן", היא אומרת.
סאפר שמחה לראות שאיראן של היום שונה מזו שהיא עזבה לפני 33 שנה. היא מקווה שהאוכלוסייה הצעירה הרחבה של המדינה, שגדלה בעולם גלובלי יותר, תחולל רפורמה.
לדבריה, היא מעודדת משינוי חוקים שהפלו נשים. נראה כי נשים יורשו להתמודד על הנשיאות באיראן, ונשים איראניות שנישאו לזרים יכולות כעת להעביר את האזרחות האיראנית שלהן לילדיהן.
"ולגבי החיג'אב, כשהייתי באיראן, היו מאוד מחמירים שם. בגלל קווצת שיער אחת שהייתה מציצה החוצה היו יכולים לשלוח אותך למאסר… אבל תסתכלי על החיג'אב באיראן היום! הוא צבעוני, ובמקום לרדת למטה על הפנים, הוא הולך אחורה, על הראש", היא אומרת.
"ולגבי החיג'אב, כשהייתי באיראן, היו מאוד מחמירים שם. בגלל קווצת שיער אחת שהייתה מציצה החוצה היו יכולים לשלוח אותך למאסר… אבל תסתכלי על החיג'אב באיראן היום! הוא צבעוני"
סאפר, שיודעת שאיראנים רבים מתנגדים למשטר, תשמח לראות שינויים נוספים, לרבות חזרה ליחסים חיוביים בין איראן לישראל כמו שהיו לפני המהפכה, שבמסגרתם איראן תוכל להפיק תועלת מטכנולוגיית המים המתקדמת של ישראל וכיוצא בזה. אבל היא מתקשה להאמין שזה יקרה.
"אני בספק אם המנהיגים של איראן יעשו משהו שיסכן את האחיזה החזקה של המשטר הנוכחי בשלטון", היא אומרת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם