ממשלות איוולת ודם

"לבנון: גבולות הדם"
"לבנון: גבולות הדם"

לקראת שידור הסדרה "לבנון – גבולות הדם" פוסט ראשון של איתי לנדסברג נבו, מיוצרי הסדרה.

כאשר הרמטכ"ל רפאל איתן אמר, עם פרוץ המלחמה בלבנון, שהיא "המלחמה על ארץ ישראל", רבים לעגו לטיפשותו. אבל הוא אמר את האמת הפשוטה. הקשה. האמת הפוליטית. לא הצבאית.

*  *  *

ממשלות לא רוצות לחשוף את מערומיהן, את טיפשותן, את איוולתן ואת מסעות המוות והדם שבהם הן מובילות את אזרחיהן. באזור הלא דמוקרטי שלנו אי אפשר לדרוש גילוי כזה מממשלות לבנון, ירדן, מצרים או סוריה. לכן רק בעוד 30 שנה יוכלו אזרחי ישראל להיחשף להחלטות ולדיוני ממשלת ישראל לגבי המאבק במגפת הקורונה. למה? פשוט. הכישלון מרוח שם על כל פרוטוקול.

ממשלות לא רוצות לחשוף את מערומיהן, איוולתן ומסעות המוות והדם שבהם הן מובילות את אזרחיהן. רק בעוד 30 שנה יוכלו אזרחי ישראל להיחשף להחלטות ולדיוני הממשלה במאבק בקורונה. למה? כי הכישלון מרוח על כל פרוטוקול

מי שיחפש אגב את החלטות ממשלת ישראל מיוני 1982, מרחק 38 שנים לאחור, יתקל בחומת אינטרנט, סליחה תקלה, או תירוצים אחרים לכך שדיוני הממשלה שהובילה אותנו לוייטנאם הלבנוני שלנו, לא חשופים גם היום.

לאורך חודשים ארוכים של תחקיר ותסריט, צילומים ועריכה של הסדרה "לבנון גבולות הדם", ניסינו להגיע אל דיוני הממשלה שקדמו למלחמה, אל הדיונים שהובילו אל העימות הבלתי נמנע, אל דיוניה בתוך ימי המלחמה, אל עמדות השרים ורמת הידע שלהם כאשר שלחו אלפי חיילים למלחמה בסבך העדתי דתי לאומי בלבנון והעלינו קדחת. ארכיון הכנסת מדווח על תקלה, ארכיון צה"ל נותן רק את סיכומי כמה ישיבות.

האינטרס ברור. טריקים ושטיקים ובלבד שהאמת תישאר קבורה ליד המחדלים.

אני זוכר כחייל מילואים ב-82' לפחות שני שרים בממשלה שנמנעו בהצבעה על היציאה למלחמה. איך אפשר להימנע? שאלתי אז את חבריי בדרך לבחמדון שבלבנון. זו מלחמה. לחיים או למוות. כיצד מקבל החלטה יכול להימנע מלקחת אחריות? לנו החיילים, אין שום אפשרות "להימנע".

אל תצפו לחשיפת דיוני הקורונה בעוד 30 שנה. מסמכי מלחמת יוה"כ החלו להיחשף רק לקראת שנת ה-40 למלחמה. לבנון היא עדיין סיפור לא פתור עבור הקהל הישראלי.

מלחמות ישראל בלבנון ולבנון עצמה הן סיפור המציאות שבה אנחנו מדממים כבר עשרות שנים ולא מבינים אותה. מוטחים בקירות הפיגועים הקשים, המבצעים והמלחמות, קוברים עוד אזרחים וחיילים, רצים להפגנה, נדהמים מעוד ראש ממשלה שעולה על דוכן הכנסת ומבטיח לרסק, לגרש, להרחיק את האיום ולפרק את אש"פ, חיזבאללה, סוריה, איראן מנשקם – לא פחות, ולדאוג ל"ביטחון ישראל". ל"ביטחון תושבי הצפון" ולעוד סיסמאות קליטות וריקות מתוכן.

מי שיחפש את החלטות ממשלת ישראל מיוני 1982, מרחק 38 שנים לאחור, יתקל בחומת אינטרנט, סליחה תקלה, או תירוצים אחרים לכך שדיוני הממשלה, שהובילה אותנו לוייטנאם הלבנוני שלנו, לא חשופים גם היום

מנהיגי ישראל לאורך השנים לא עמדו פעם אחת כדי להסביר את מורכבות המלחמה בלבנון ומניעיה. את אי יכולתם להחליט על מטרות סבירות ולקבוע מדיניות המשרתת את האינטרס של אזרחי ישראל. לא הסבירו, למשל: מדוע מחבלים פלסטינים תוקפים את תושבי אביבים מלבנון? כיצד הגיעו פלסטינים מיהודה ושומרון ללבנון והפכו אותה למשגר של פיגועים בבית שאן, בנהרייה, במעלות, במשגב עם, בכביש החוף?

בגין ושרון בבופור (ארכיון תאגיד השידור)
בגין ושרון בבופור (ארכיון תאגיד השידור)

אזרחי ישראל שביקשו שקט וביטחון לא הבינו, אולי עד היום, שהסכסוך הישראלי פלסטיני, המשיך לאחר מלחמת ששת הימים בטריטוריות אחרות. גם במינכן ובפיגועי מטוסים ובנמל התעופה בן גוריון. הבעיה הפלסטינית לא נכנעה כאשר כבשנו את יהודה שומרון ועזה. אבל איש לא אמר להם שזו הסיבה. איש לא גילה להם שהמלחמה בלבנון היא המשכה של המדיניות במקום אחר. כאשר הרמטכ"ל רפאל איתן אמר עם פרוץ המלחמה בלבנון שהיא "המלחמה על ארץ ישראל", רבים לעגו לטיפשותו. אבל הוא אמר את האמת הפשוטה. הקשה. האמת הפוליטית. לא הצבאית.

וכך ממשלות ישראל נגררו מפיגוע לתגמול וחוזר חלילה כשהן מנסות לשנות את המציאות עם עוד הפגזות, הפצצות, מבצעים בלבנון ובעלי ברית מפוקפקים ובלבד שלא יצטרכו להגן על איוולתן.

גם לאימהות זה לקח כמעט 15 שנה עד שנצרבה בהן ההכרה שהקרבנות הנופלים שם בלבנון אינם מגינים על הצפון או על המדינה, וכי יש לסיים את האיוולת ביציאה חד צדדית, כי פשוט אין מה להשיג שם מלבד עוד חללים.

מחברת הספר "מצעד האיוולת", ההיסטוריונית ברברה טוכמן, מנתה שלושה תנאים "על מנת שמדיניות תהיה מוגדרת כאיוולת" :

  • חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמנה, ולא בראייה שלאחר מעשה כאשר מדינה פועלת בסתירה לאינטרס של עצמה.
  • חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה אפשר היה לנקוט.
  • המדיניות היא מדיניותה של קבוצה, לא של שליט יחיד, והיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד.

טוכמן מזכירה בסיכום למחקרה את אטימות המוחין, הסירוב להסיק את המשתמע מסימנים שליליים, אשר עומד בבסיס כל כך הרבה מעשי איוולת.

גם לאימהות לקח כמעט 15 שנה עד שנצרבה בהן ההכרה שהקרבנות הנופלים שם בלבנון אינם מגינים על הצפון או על המדינה, וכי יש לסיים את האיוולת ביציאה חד צדדית, כי אין מה להשיג שם מלבד עוד חללים

מלחמת לבנון הראשונה נועדה לכאורה:

"לרפא את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים"

כפי שטען אז רה"מ מנחם בגין. אך בפועל, היא הולידה טראומה חדשה, עמוקה ומסובכת. טראומה ציבורית וטראומה של מקבלי ההחלטות ואף של המפקדים שלחמו בלבנון הראשונה ואח"כ בשנייה.

האיוולת שבשהות הארוכה בלבנון – משך 18 שנה מדממות – גבתה מחיר כואב בחיי חיילים וצרבה שרשרת החלטות מדיניות ומבצעיות שמאחוריהן סורסה יכולת ההחלטה של ישראל. אויביה ראו את הנסיגה והבינו את החולשה ואת הרגישות לחיי אדם. "קורי עכביש" כינה נסראללה את מדינת ישראל, עד שממשלה אחרת נאלצה ב-2006 "להשתגע" במלחמת לבנון נוספת, השנייה, כדי להחזיר את כושר ההרתעה.

בשנות הבוץ הלבנוני התחלפו בישראל מספר ראשי ממשלה ורמטכ"לים, וכולם התקשו וסירבו לצאת ממסלול האיוולת. האם זה קשור לאופי הישראלי? לתרבות? למיתוסים בין דוריים? לחולשת המנהיגות? והאם אנחנו נידונים גם בעתיד לדשדש בבוץ חיינו כאשר צריך לקבל החלטות אמיצות?

הסדרה שאודותיה אני כותב כאן, לה הייתי שותף עם הבמאי דוקי דרור ושורה של אנשי מקצוע בתחום התיעוד הטלוויזיוני, מנסה לתת תשובות ולפרוש את האירועים שהובילו למצעד האיוולת, לא רק הישראלי, בלבנון.

גם העדות השונות בלבנון שקעו במרחץ דמים כדי לנסות לשלוט במדינה המוכה או לפחות בכפרים ובאוכלוסייה שאותה הם ייצגו. גם הפלסטינים שגורשו מהשטחים לירדן ומשם ללבנון, והקימו בה מדינה בתוך מדינה, והפכו אותה לפלטפורמה למלחמה בישראל עד ש"זכו" בשנאת הלבנונים וגורשו בידי ישראל לטוניס ומשם חזרו לשטחים כשהם מסרבים שוב ושוב להצעות שונות לסיום הסכסוך. גם האמריקאים והצרפתים שניסו לעשות סדר ולשמור על היציבות וספגו פיגועי טרור קשים עד שנאלצו לברוח.

גן עדן מערבי וגיהינום מזרח תיכוני – זוהי לבנון מאז אמצע המאה שעברה ועד היום. שילוב של חופי ים אטרקטיביים ומועדוני לילה מפתים, ומנגד פיגועי תופת המוניים ומלחמת אזרחים אכזרית. כיבוש סורי, כיבוש ישראלי, השתלטות של ארגונים פלסטינים, ושוב, כיבוש ונסיגה ישראליים, וצמיחת ארגוני טרור בחסות איראנית.

בשנות הבוץ הלבנוני התחלפו בישראל רה"מים ורמטכ"לים שסירבו לצאת ממסלול האיוולת. האם זה קשור לאופי הישראלי? לחולשת המנהיגות? האם נידונו גם בעתיד לדשדש בבוץ חיינו כשצריך לקבל החלטות אמיצות?

להבין את לבנון זה להבין את המזרח התיכון – אבל הכוחות הפועלים בה והלוגיקה הפנימית שלה מעולם לא הובנו ע"י המנהיגים הישראלים. יהירות, בורות ושאיפות מגלומניות, פוליטיות ומדיניות, לשנות את הממשל בלבנון, הובילו אותם במצעד האיוולת העקוב מדם למלחמות אבודות עם אלפי חללים.

"לבנון גבולות הדם" מנסה לפענח את המציאות הזו ואת סיפור הכאוס המזרח תיכוני. את המהלכים האבדניים של הנהגות בצדדים השונים בלבנון מראשיתה. לצופה הישראלי זה יהיה מסע כואב וחושפני. התמודדות עם האמת של הצדדים האחרים במלחמה, לא רק עם "חיילנו" ולא רק עם ממשלתנו.

מרואיינים פלשתינים חושפים את כאביהם ותקוותיהם, שיעים את אפלייתם ואת מאבקיהם למען מעמד זכויות וכוח, נוצרים מדברים על מעשי הטבח שבוצעו בהם ואת אלה שהם עצמם ביצעו, חיילי מארינס המומים שגירדו את  חבריהם מתחת להריסות מטה המארינס לאחר פיגוע תופת, ואנשי CIA שהזהירו את נשיא ארה"ב שכך זה ייגמר –  "בשקי גופות".

הסיפור הזה הוא קליידוסקופ מורכב. אולי הוא יצליח להסביר גם את קבלת ההחלטות של ימינו. הסכסוך הישראלי פלשתיני עוד לא פתור, האיראנים כבר קרובים יותר לגדרות אביבים ורמת הגולן, הסורים פגועים וכועסים, חיזבאללה ממשיך לאיים, וממשלות ישראל ממשיכות להפציץ בקלישאות ומציעות לאויבנו "לא לנסות אותנו".

באמת? מה עוד לא ניסינו?

הַמִּלְחָמָה הִיא הֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל הַמְּדִינִיּוּת,
וּדְרוֹם הַלְּבָנוֹן הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן:
עַל כֵּן אַךְ טִבְעִי שֶׁמְּדִינָה
תַּעֲרֹךְ מִלְחָמָה בִּלְבָנוֹן.
הַנְּעוּרִים הֵם הֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל הַיַּלְדוּת,
וּדְרוֹם הַלְּבָנוֹן הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן:
עַל כֵּן אֵין טִבְעִי מִיְּלָדִים וּנְעָרִים
הַיּוֹרִים זֶה בַּזֶּה בִּלְבָנוֹן…
עַל כֵּן הַנֶּאֱמָר כְּמוֹ לֹא נֶאֱמַר,
וְעוֹד נֵצֵא לְמִלְחָמָה בִּלְבָנוֹן.
(מאיר ויזלטיר 1978)

לבנון – גבולות הדם / סדרה ב-5 פרקים, החל מיום רביעי 9.12.20 בערוץ כאן 11 בשעה 21:15. יוצרים: דוקי דרור, איתי לנדסברג נבו וריינהרט ביטס, מפיקה: ליאת אשד קמאי.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
ביום השני של מלחמת לבנון הראשונה הייתי ילד בן 16 שראה יותר מדי פעמים את הסרט וודסטוק, זוכר וזוכרים לי אמרתי לחברי לכיתה שלבנון תהיה ויאטנם של ישראל. שלוש שנים לאחר מכן גם אני כבר הייתי... המשך קריאה

ביום השני של מלחמת לבנון הראשונה הייתי ילד בן 16 שראה יותר מדי פעמים את הסרט וודסטוק, זוכר וזוכרים לי אמרתי לחברי לכיתה שלבנון תהיה ויאטנם של ישראל.
שלוש שנים לאחר מכן גם אני כבר הייתי כבר בין אותם שהתמודדו עם הסוריאליזם הלבנוני, הפחדים, המוות, הטירוף, ולאחר מכן מייד האינתיפאדה הראשונה שאתמול היה 33 שנה לתחילתה, ראיתי את הפרק הראשון והבנתי שישראל היא תושבת של כבוד בשכונה המפוקפקת הזו שנקראת המזרח התיכון.
הדהים אותי הקשר הישיר בין הנוצרים לבין ממשלות ישראל השונות עוד בטרם מלחמת לבנון, הקשר הזה מהדהד לי חזק את היותנו חלק מהטרוף הזה של המזרח התיכון.

כשפרצה המלחמה בלבנון, היה לי ברור ש-40 הק"מ הם שקר. היו לי ויכוים איומים, כולל עם מי שהיה חבר שלי אז והיום בעלי. שבועיים אחרי החתונה, נקרא בעלי למילואים בלבנון. גרתי אז בתל אביב והנתק ... המשך קריאה

כשפרצה המלחמה בלבנון, היה לי ברור ש-40 הק"מ הם שקר. היו לי ויכוים איומים, כולל עם מי שהיה חבר שלי אז והיום בעלי. שבועיים אחרי החתונה, נקרא בעלי למילואים בלבנון. גרתי אז בתל אביב והנתק בין החזית לעורף היה גדול מנשוא. הוא שירת באזור צור וצידון. לא היהו אז פלאפונים. שלושה שבועות לא שמעתי ממנו ובעיקר שמעתי על הרוגים ופצועים. לא ישנתי, לא אכלתי ובעיקר זעמתי. חברתי שלחה את החבר שלה לטיול באירופה אחרי שחזר מזועזע כשראה את ההתגרות בסורים. מלחמת יש ברירה שפילגה את החברה הישראלית. לעולם לא אשכח את יעקב גוטרמן האצילי , שאיבד את בנו רז על הבופור (עם הופעה מבישה של ראש הממשלה דאז מנחם בגין) ,שהפגין נגד המלחמה וזכה לנאצות. גם הוויכוחים שניהלתי עם ארז גרשטיין, בן קיבוץ של בעלי, בהם תמך תמיכה מוחלטת במלחמה הארורה הזו ומה היה הסוף כולם יודעים. במלחמה הזו והמשכה איבדנו את מיטב בנינו, הצמחנו את חיזבאללה ולא פתרנו את הבעיה הפלסטינית. חור שחור ונורא.

עוד 1,289 מילים ו-2 תגובות
סגירה