אנחנו בדרך למערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים, ואולי גם לא. אבל גם הפעם ההחלטה תקום ותיפול על הצרכים והרצונות של ראש הממשלה. ומנגד? מחנה רק לא ביבי, המהווה רוב בכנסת, להזכירכם, משחק שוב לידיים של ביבי. ככה זה כשהמאבק חסר כל אידאולוגיה.

לאחרונה ניראה כי מנהיגי מחנה המרכז-שמאל עסוקים בחזרות למחזמר המבוסס על מזמור ליל הסדר השנתי "חד גדיא". אישים בעלי שם וניסיון, פוליטי וצבאי כאחד, שמאחוריהם עומדים מצביעים פוטנציאלים רבים, בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי מהקשים שידעה המדינה – מרשים לעצמם לשחק במשחקי חתול ועכבר ובכיפופי ידיים, במקום להתמקד במטרה – החלפת השלטון. 

מנהיגי השמאל-מרכז, בעלי שם וניסיון פוליטי וצבאי, בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי מהקשים שידעה המדינה – מרשים לעצמם לשחק בכיפופי ידיים במקום להתמקד בהחלפת השלטון

להלן תמונת המצב הנכונה לעכשיו: גנץ, שרואה כיצד שותפיו ניסנקורן ואשכנזי לא סופרים אותו מזה זמן, לא מוכן להתחבר מחדש ללפיד, שמצידו דורש הפעם את הנהגת המחנה.

האחרון, כאילו השנה האחרונה לא הייתה מספיק קשה עבורו, מגלה דרך ראיון שבוגי יעלון – פוליטיקאי אפור עם כריזמה של  טוסטר – מודיע שהוא רואה דווקא בעצמו את ראש המחנה, והיחיד שמסוגל לקחת קולות ממחנה הימין. הוא אף מנסה (ללא הצלחה) לסנדל את השם החם של מערכת הבחירות הנוכחית – גדי אייזנקוט, שעדיין שומר את הקלפים קרוב לחזה.

וכמובן שכל אלה אינם כוללים את רון חולדאי, ציפי לבני, עופר שלח (עד לא מזמן מראשי 'יש עתיד', אשר מאז שהעז לקורא תיגר על ראש מפלגתו – מודר מישיבות סיעה וקבוצות וואטסאפ פנימיות), יאיר גולן, ומה שנותר ממפלגת העבודה.

מדובר, להזכירכם, בראשי מפלגות החברות הן בקואליציה – אם עדיין ניתן לכנות אותה כך, והן באופוזיציה. כאלה שהיוו חלק מרכזי  בפוליטיקה בעבר, בהווה, והיו מסומנים ככאלה גם לעתיד, שמזוהים באופן עקבי כמתנגדים לראש הממשלה וסביבתו. כאלה שהשקיעו מיליונים רבים, בעזרת מיטב היועצים, על מנת לייצר בתודעה הציבורית את התחושה שהם אלה אשר באו לשנות, להחליף, לתקן ולשמש בעצם, איך קוראים לזה, אלטרנטיבה.

למזלו של נתניהו, הגוש הנגדי שלו, קרי גוש "רק לא ביבי", מתנגש לעיתים רבות חזיתית עם גוש "לא יושבים עם ערבים". ישנם כאלה המזוהים עם שני הגושים, כמו ליברמן ו'ישראל ביתנו' וכן חברי סיעת 'דרך ארץ' האוזר והנדל. בנוסף לאלו ישנם גם חברי כנסת, בהם חלקים רבים ב'כחול לבן' וב'יש עתיד' שלא רואים אפשרות להקים קואליציה עם חברי הרשימה המשותפת, אך ישמחו "להישען על תמיכתם מבחוץ".

כך יצא שאומנם מחנה "רק לא ביבי" מנה 62 חברי כנסת, אך בהפחתת הגוש, השני הצטמצם המחנה לחמישים ותשעה חברים, מה שסלל בסופו של דבר, ובתירוץ של משבר הקורונה, את דרכם של בני גנץ וחבריו לממשלת אחדות ולפירוקה של מפלגת כחול לבן המקורית. היחידה שהצליחה להוות מתחרה לנתניהו והליכוד בעשור האחרון. 

הושע- נא

מדובר בכאלה שהשקיעו מיליונים רבים, בעזרת מיטב היועצים, על מנת לייצר בתודעה הציבורית את התחושה שהם אלה אשר באו לשנות, להחליף, לתקן ולשמש, בעצם, איך קוראים לזה, אלטרנטיבה

הבעיה המרכזית של מחנה המרכז שמאל כיום נטועה בהיעדר ההבנה של מהי בעצם אלטרנטיבה שלטונית. חובבי היסטוריה ואקטואליה מקומית ובינלאומית ידעו לספר, שמהפכים פוליטיים התרחשו רק כשהצד השני הציע דרך שונה, בדגש על תפיסת עולם אחרת, אך לא פחות חשוב – מגובשת.

כשחיים יבין הודיע בדרמטיות על המהפך הראשון, ידעו כולם שהממשלה שתקום תתנהל באופן שונה כמעט מהיסוד ממשלות המערך ומפא"י. כך גם רבין בבחירות 92', ממשלת נתניהו הראשונה בשנת 96', ברק, שרון וכן הלאה. זה לא שלא היו אז חילוקי דעות וויכוחים מרים ואף אלימים, אבל הם נבעו,  ברובם, מתפיסות עולם מנוגדות, ממחלוקות אידאולוגיות ומהסתכלות שונה על האופן בו צריכה להתנהל מדינת ישראל.

אם כך, ובהתבוננות על אופן ניהול משבר הקורונה על ידי ראש הממשלה – תחילה בממשלת המעבר ואז בממשלה "האחדות" – לא היה זמן טוב יותר לגוש המרכז-שמאל להגיע לעמדת זינוק יוצאת דופן בדרך, אולי, למהפך דרמטי. האבטלה הגואה, העדר תקציב מדינה, כשלון מניעת הגל השני והשלישי ותנועות המחאה בכל רחבי הארץ, הן סיבות טובות מספיק כדי לגרום לכיסאו של ראש הממשלה להתנדנד.

אך המציאות (תראו מופתעים) מראה נתונים אחרים לגמרי. ע"פ כל סקר שנערך עולה כי נכון לעכשיו היחידים המהווים נכון להיום איום על המשך שלטונו של ביבי, הליכוד וגוש הימין, משתייכים, ובכן, לגוש הימין. זה הזמן לציין שהן נפתלי בנט והן גדעון סער אוחזים במשנה מדינית ימנית ברורה ועקבית אף יותר מזאת של נתניהו.

ועל כן עולה השאלה מה גורם למצביעים שהזדהו כמצביעי 'יש עתיד', 'העבודה' ו'כחול לבן' לראות בנפתלי בנט הקפיטליסט, תומך הסיפוח ופסקת ההתגברות ככזה שיכול להרכיב ממשלה אם יהיו בחירות?

התשובה, מסתבר, פשוטה מאוד. נפתלי בנט ניצל היטב את חצי השנה האחרונה כחבר באופוזיציה כדי לפמפם מידי יום ולכל מי שדורש הצעות קונקרטיות לטיפול במשבר הקורונה. הקמת קבינט ציבורי, סיורים בבתי חולים ובעסקים הקורסים ובעיקר פנייה לציבור הרחב ברשתות החברתיות. פעולות מסוג אלה התקבלו באהדה ע"י חלקים רבים בציבור שראו בבנט את המבוגר האחראי ואת היריב הגדול של ראש הממשלה, היחיד שמסוגל לנהל את המשבר באופן מיטבי יותר, ולא משנה מה דעותיו בנושאים האחרים.

הבעיה המרכזית של מחנה המרכז-שמאל כיום נטועה בהיעדר הבנה של מהי בעצם אלטרנטיבה שלטונית. חובבי היסטוריה ואקטואליה מקומית ובינלאומית ידעו לספר, שמהפכים פוליטיים התרחשו רק כשהצד השני הציע דרך שונה

ובזמן שבנט היווה אלטרנטיבה, העדיפו אנשי מחנה המרכז-שמאל לתקוף את כחול לבן, להזכיר את קצה גבול היכולת של יאיר לפיד, לצקצק בלשון כשדובר על מפלגת העבודה, ולהדגיש את המרחק האידאולוגי בינם לבין המשותפת ואפילו יאיר גולן. מבינים? התעסקות בטפל על חשבון העיקר, שמחה לאיד וירי בנגמ"ש במקום הצבת יעד וחתירה אליו.

ככה זה שהגורם המרכזי הוא האגו. אותו אגו מקולל שמוביל למאבקי כוח בלתי נגמרים, היוצרים בתודעה הציבורית הבנה שאין על מי לסמוך ואין למי לפנות.

אולי כדאי שראשי המחנה ינצלו את ימי החנוכה, בהם מודגש ניצחון הרוח, כדי להבין איך קרה ששלוש המפלגות המובילות בבחירות הקרוב יהיו מפלגות ימין, בזמן שבמחנה הנגדי מחכים למושיע התורן שאף אחד לא באמת יודע מה הוא חושב ובמה הוא מאמין.

אידאולוגיה איננה מילה גסה. להפך, היא מאפשרת לכולנו לבדוק את עצמנו ביחס לאופציות המוצעות. מחנה חפץ חיים ובעיקר החפץ בשלטון צריך לדייק ולזקק היטב את עמדותיו ולבחור אך ורק לפיהם את המנהיגים שלו. רק כך מייצרים אלטרנטיבה, רק כך מייצרים הזדהות, ורק כך, בסופו של דבר, מנצחים.

מאיר מישאל. פעיל חברתי, עוסק בדוברות וייעוץ תקשורתי לגופים חברתיים. דתי וסוציאל-דמוקרט שמאמין בערכי שלום שיוויון וצדק בכלכלה אנושית וביהדות מקרבת. פועל בכדי להציג יהדות מתונה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.