כמו במדינה מזרח תיכונית המוכרת לנו, גם בארצות הברית היו גנרלים שהפכו אחר כך לפוליטיקאים ואיכזבו. אולי הבולט שבהם היה יוליסס סימפסון גרנט, המפקד הכללי של צבא הצפון החל מ-1864, שהיה הגיבור המוכר ביותר של המלחמה. לכן, ב-1868, כאשר המפלגה הרפובליקאית חיפשה מועמד לאחר כמעט ארבע שנים של עימותים עם אנדרו ג'ונסון – סגנו של אייב לינקולן, שהפך לנשיא לאחר הירצחו של האחרון – גרנט היה מועמד מושלם.
גרנט כיהן שתי קדנציות שהחלו בעיסוק נרחב ברקונסטרוקציה (כמו כהונת ג'ונסון קודמו), הניסיון לבנות חברה רב-גזעית במדינות הדרום הכבושות. אלא שככל שחלף הזמן הוכתם ממשלו בעוד ועוד סיפורי שחיתות וסקנדלים, וב-1873 קריסת חברת ההשקעות ג'יי קוק הביאה למשבר פיננסי ולאחר מכן כלכלי נרחב.
לבחירות 1876 הגיעו הרפובליקאים פגיעים הרבה יותר; בדרום, דמוקרטים לבנים כבר השתלטו על רוב המדינות, ודעת הקהל בצפון עייפה מהרקונסטרוקציה. ואכן, המועמד הדמוקרטי, מושל ניו-יורק סמואל טילדן, זכה ברוב הקולות (51%-48%), אך לא ברוב האלקטורים.
הוא זכה ברוב במדינות בסך 184 אלקטורים, אל מול 175 של המועמד הרפובליקאי רתפורד הייז, אך 20 אלקטורים נותרו במחלוקת: 19 אלקטורים מלואיזיאנה, פלורידה ודרום קרוליינה, שבהן התרחשו זיופי בחירות נרחבים, וכן אלקטור אחד מאורגון. המחלוקת הגיעה לפתחו של הקונגרס, אבל גם שם הייתה מחלוקת בין המפלגות למי הסמכות לדחות או לקבל אלקטורים.
לבסוף הושגה הפשרה של 1877: האלקטורים של הייז התקבלו והייז נבחר לנשיא, ובתמורה צבא הצפון נסוג ממדינות הדרום, הרקונסטרוקציה הופסקה ולבנים השתלטו בחזרה על כל מדינות הדרום שטרם השתלטו עליהם והחלו את עידן חוקי ג'ים קרואו.
כלקח מסאגת 1877 נחקקו מספר חוקים. אחד מהם הוא חוק "נמל בטוח", הקובע – בהקשר של הבחירות – כי כל הערעורים על בחירת אלקטורים צריכים להסתיים עד שישה ימים לפני התכנסות האלקטורים בבירות המדינות, וכן כי לא ניתן לערער על תוצאות רשמיות של בחירת אלקטורים שנשלחו ממדינה כלשהי לארכיב של ארה"ב עד לתאריך זה.
מאחר שלפי חוק אחר, האלקטורים צריכים להתכנס ביום שני, יום שלישי שעבר היה "יום הנמל הבטוח" ואכן כל 50 המדינות וכן וושינגטון הבירה אישררו את התוצאות עד אז. בפעם המי יודע כמה, ג'ו ביידן זכה בבחירות; מעל 40 התביעות שדונלד טראמפ, מי מטעמו או למענו, הגישו במדינות השונות נדחו כולן, לרוב בבושת פנים.
חמש תביעות נדחו באריזונה: ארבע ניסו לפסול קולות בתואנות טכניות שונות ואחת טענה לזיופים.
האחרונה היא אחת מ"תביעות הקראקן", סדרה של תביעות מצד סידני פאוול – שהודהדו בשוליים היותר ביזאריים של היקום הקולנועי של "פוקס ניוז" – בטענה שהן יחשפו זיופים "בממדים תנ"כיים", ושכמו הקראקן המיתולוגי שמטביע ספינות שלמות, הן תטבענה את נצחונו של ביידן.
בתביעה זו קבע השופט שהתביעה "נעדרת כל ראיות רלוונטיות או אמינות" ו"מבוססת בעיקרה על עדים אנונימיים, עדות שמועה או ניתוח לא רלוונטי של בחירות אחרות".
חמש תביעות נדחו בג'ורג'יה: שלוש ניסו לפסול קולות בטיעונים משפטיים, ושתיים טענו לטעויות או זיופים על ידי מכונות ההצבעה – מהן אחת נמשכה על ידי התובעים, והשנייה (שוב, אחת מתביעות ה"קראקן") נדחתה מכיוון שהתביעה הוגשה לא בזמן הנכון, לא בבית המשפט הנכון ובכל מקרה אין סמכות חוקית לבצע את בקשתה של פאוול, דהיינו לבטל את תוצאות הבחירות.
שבע תביעות נדחו במישיגן: שש מהן הן וריאציות שונות לטענות על ספירת הקולות במישיגן. בעיקרית, שהגיעה עד לפסיקה בבית המשפט העליון של מישיגן, קבע השופט כי "פרשנות התובעים למאורעות אינה נכונה ולא אמינה"; וכי התצהירים הובאו מפי עדים ש"לא הבינו את תהליך ספירת הקולות". השופט אף ציין שאילו המשקיפים המדוברים היו נוכחים ביום ההדרכה בו היו אמורים להשתתף אך נעדרו, ייתכן שהיו מבינים את התהליך ולא מבזבזים את זמנו של בית המשפט.
השופט ציין שאילו המשקיפים המדוברים היו נוכחים ביום ההדרכה בו היו אמורים להשתתף אך נעדרו, ייתכן שהיו מבינים את התהליך ולא מבזבזים את זמנו של בית המשפט
האחרונה היא עוד אחת מתביעות הקראקן, ובה השופטת קבעה שהתביעה מבוססת אך ורק על "תיאוריות, צירופי מקרים וספקולציות", והעריכה שהתובעים לא מחפשים באמת סעד משפטי אלא לערער את האמון הציבורי בתוצאות.
תביעה אחת נדחתה במינסוטה, מכיוון שהוגשה באיחור רב.
שבע תביעות נדחו בנוואדה: ארבע ניסו לפסול קולות בנימוקים משפטיים ושלוש עסקו סביב טענות דומות למעשי זיופים. בתביעה העיקרית מבין אלה, קבע השופט ש"התובעים לא הוכיחו בשום צורה שקולות לא חוקיים נספרו או שקולות חוקיים לא נספרו בצורה לא ראויה או לא חוקית".
שבע תביעות נדחו בוויסקונסין: שש ניסו לפסול קולות בטיעונים משפטיים שונים, ועוד תביעת קראקן אחת שנדחתה. השופטת בתביעה האחרונה ציינה, בין השאר, כי נראה שפאוול המציאה ציטוט מפסק דין לא קיים.
עשר תביעות נדחו בפנסילבניה: שמונה ניסו לפסול קולות באמצעים משפטיים או טכניים. התביעה המרכזית של קמפיין טראמפ טענה ל"חוסר הגינות" אבל לא במפורש לזיופים, ועל כך דחה אותה השופט באמירה "לקרוא לבחירות 'לא הגונות' לא הופך אותן לכאלה; תביעה דורשת האשמות ספציפיות והוכחות, ואין לנו כאן לא מזה ולא מזה".
התביעה המרכזית בפנסילבניה טענה ל"חוסר הגינות", ועל כך דחה אותה השופט באמירה "לקרוא לבחירות 'לא הגונות' לא הופך אותן לכאלה; תביעה דורשת האשמות ספציפיות והוכחות, ואין לנו כאן לא מזה ולא מזה"
ולבסוף, התביעה היחידה שהגיעה לבית המשפט העליון: חבר הקונגרס מארק קלי טען שלבית המחוקקים של פנסילבניה אין סמכות חוקתית לאשר הצבעה בדואר. בית המשפט העליון של פנסילבניה דחה את הבקשה וקלי ערער לעליון.
השופט הרלוונטי סמואל אליטו הורה למדינה לענות עד יום שלישי, ולאחר שענתה פסק בית המשפט כנגד קלי במשפט אחד: "העתירה שהוגשה לשופט אליטו והפנתה על ידו לבית המשפט נדחית".
אגב, שום תביעה פלילית אפילו לא הוגשה, לאחר שהתובע הכללי של ארה"ב, ויליאם בר – מנוי פוליטי מובהק של טראמפ – קבע כי "אין כל ראיות לזיופים בקנה מידה משמעותי"
הפירוט הזה מעט מייגע אבל הוא מאיר עיניים בכמה רבדים, ואולי יכול לעזור להבהיר מה יהפוך את הדיון הציבורי לפורה יותר.
ראשית, אין מקום יותר לשום אמירה המפקפקת בתוצאת הבחירות. זה לא ויכוח בין שני צדדים, אלא בין אמת לשקר.
שנית, חשוב להבחין למה כל הטענות על זיופים כביכול נדחו בכזו קלות: בשביל לקבל זכות שימוע צריך לטעון טענה ספציפית עם לפחות יכולת סבירה להוכיח אותה. רמיזות, צירופי מקרים ושאר פעלולי העשן והמראות שמרכיבים תיאוריות קונספירציה פשוט לא תופסים בבית המשפט.
שלישית, בבדיקה מדוקדקת ניתן לראות שהיחידה שלבסוף טענה בפירוש בבית המשפט שהתבצעו זיופים היא סידני פאוול וצוותה. כל עורכי הדין האחרים – כולל רודי ג'וליאני – הקפידו לא לטעון במופרש שמדובר בזיופים או בהונאה, וכאשר נשאלו על כך בבית המשפט הם הבהירו: This is not a fraud case.
יש לכך סיבה. לפי סעיף 9 של תקנות סדר הדין האזרחי הפדרלי, אחד מתנאי הסף של תביעה בנושאי הונאה או רמיה הוא שיצויינו במדויק פרטי מעשה הרמייה הספציפי ונסיבותיו; ולפי סעיף 11, עורך דין שהטריד את בתי המשפט בבקשה שלא עומדת בתנאי הסף יכול לספוג סנקציות כספיות ואחרות, ועד כדי שלילת רישיון עריכת הדין שלו.
לפי סעיף 11, עורך דין שהטריד את בתי המשפט בבקשה שלא עומדת בתנאי הסף יכול לספוג סנקציות כספיות ואחרות, ועד כדי שלילת רישיון עריכת הדין שלו
ורביעית, חלק מהתביעות נדחו מכיוון שלא הוגשו בזמן, בבית המשפט הנכון או בצורה לא ברורה מספיק. האיחור בהגשה מעיד על חוסר תום לב: מכונות ההצבעה של חברת דומיניון או החוקים המרחיבים את ההצבעה שנגדם יצאו התביעו השונות היו ידועים כבר חודשים לטראמפ, פאוול ואחרים – וזה לא הפריע להם עד שהתברר שטראמפ מפסיד.
למרות שעבר את מועד יום הנמל הבטוח, תביעה אחת עדיין עומדת בפני בית המשפט העליון.
פרקליט מדינת טקסס קן פאקסטון הגיש בשם מדינתו תביעה נגד המדינות פנסילבניה, מישיגן, ויסקונסין וג'ורג'יה ואליו הצטרפו אלבמה ולואיזיאנה, וכן טראמפ ו-17 פרקליטי מדינה רפובליקאים נוספים, 107 חברי קונגרס רפובליקאים וכן הנשיא טראמפ.
התביעה ממחזרת טענות משפטיות שנדחו בתביעות הקודמות, ומבקשת לבטל את הבחירות בארבע המדינות (בתקוה שאז בתי המחוקקים המדינתיים – הנשלטים בידי רפובליקאים – יתעלמו מתומאות הבחירות וימנו אלקטורים בעצמם) או לחילופין לדחות את מועד מושב האלקטורים.
פרקליטי המדינה של ארבע המדינות המדוברות, שבעליל ניכר כי הסאגה המופרכת הזו מתחילה להמאס עליהם, ענו לתביעה בתגובות די אגרסיביות, ובהן קראו לדחות את העתירה ואף להטיל סנקציות מסויימות על העותרים.
כך, למשל, כותב ג'וש שפירו, התובע הכללי של מדינת פנסילבניה:
"למאמץ של טקסס לגרום לבית משפט זה לבחור את הנשיא הבא אין בסיס בחוק ובעובדות. בית המשפט לא צריך לקבל ניצול מרדני זה של ההליך השיפוטי, והוא צריך לשלוח איתות ברור ובלתי ניתן לטעות כי אסור לחזור על ניצול כזה"
המילה "מרדני" – seditious, בה השתמש שפירו בתגובתו, לא מתייחסת לסתם מרדנות של גיל הנעורים אלא ממש הסתה למרד – כמו פרישת הדרום ב-1861 או המצעד על רומא של מוסוליני.
למה בעצם זו התביעה הזו מצליחה להגיע לביהמ"ש העליון? פאקסטון ניצל פרצה, לפיה בתביעות בין מדינות בית המשפט העליון הפדרלי הוא הערכאה הראשונה. בבסיס, זהו הליך שנועד להסדיר סכסוכים על נושאים כמו מיקום גבול בין מדינות או זכויות מים, אבל פאקסטון ניצל זאת כדי לעקוף את כל מערכת המשפט הפדרלית שכל שאר התביעות נדחו ברבדיה השונים.
התביעה בעייתית בשלל רבדים – לא ברור למה לטקסס יש בכלל זכות עמידה בענייניהן הפנימיים של מדינות; הטענות העובדתיות הן מיחזור של טענות שכבר נדחו בערכאות קודמות; הטיעון הסטטיסטי מבוסס על טעות (או יותר מדויק, הטעיה) בסיסית בסטטיסטיקה, ולבסוף לא ברור כי לבית המשפט העליון יש בכלל סמכות לדחות את מושב האלקטורים.
גם אם סביר שהעתירה תדחה, ראוי בכל זאת להתעכב על החוצפה הבלתי נתפסת שבעצם התביעה, והעמידה של חלקים ניכרים מהמפלגה הרפולביקאית מאחוריה.
התובעים מבקשים מבית המשפט העליון לבצע הלכה למעשה הפיכה, מכיוון שתוצאות הבחירות לא נראות להם. זאת ועוד, התביעה שמה ללעג ולקלס את טיעון "זכויות המדינות" הרווח בימין האמריקאי, כאשר טקסס מעוניינת לקבוע עבור פנסילבניה מה חוקתי בפנסילבניה גופא.
נראה שהעיקרון כי לדמוקרטים אסור אי-פעם לזכות בבחירות הפך לעיקרון העל של המפלגה הרפובליקאית, או שמאז ומתמיד "זכויות המדינות" היו סתם כיסוי. ולכן, תמיד כדאי לשאול כשמדברים על "זכויות המדינות" – זכויות המדינות לעשות מה?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם