נקודת הפתיחה היתה לכאורה בעייתית. עשרות כתבות וסרטים כבר נעשו על מלחמות לבנון לפני שהתחלנו את הפקת הסדרה "לבנון – גבולות הדם". גם שותפי ליצירה, איתי לנדסברג נבו, בימיו כעורך ראשי ברשות השידור ז"ל, היה אחראי על עשרות כתבות וסרטים בנושאים של מלחמות לבנון. ואני, למען האמת, מעולם לא נמשכתי לכתבות על מלחמות וחיילים ובכללי, לא חסיד של ז'אנר "היורים ובוכים". אולי מכיוון שכשנתיים משירות החובה שלי עסקתי בתיעוד תרגילים חטיבתיים ואוגדות, קווי לחימה וביצורים בלבנון, ואינספור פיצוצים.
שותפי ליצירה, איתי לנדסברג נבו, היה אחראי כעורך ראשי ברשות השידור ז"ל, על עשרות כתבות וסרטים בנושאי מלחמות לבנון. ואני מעולם לא נמשכתי לכתבות על מלחמות וחיילים, ובכללי, לא חסיד ז'אנר "היורים ובוכים"
הסקרנות שלי לגבי לבנון נבעה דווקא מחוסר הידע התהומי שהרגשתי כלפי המדינה הזאת, ששיחקה תפקיד כל כך משמעותי בהיסטוריה הישראלית, ובאופן אחר גם בהיסטוריה המשפחתית שלי. ענף משפחתי שלם שלי הוא מלבנון.
מדינה שכל כך דומה לישראל – מרגישה חלק מהמערב, אבל היא חלק מהמזרח התיכון השבטי. כזו שמשלבת בין אופטימיות, אוניברסליות וליברליזם מצד אחד, ובין קיצוניות דתית, שמרנות וסגירות מצד שני. מדינה בה ההגמוניה הנוצרית ששלטה בה עד לאחרונה, היא מיעוט דתי במרחב מוסלמי. מדינה שנגזרה ע"י אותם כוחות קולוניאליסטים אירופאים שקבעו גם את גבולות המדינה שמדרום.
לבושתי, הכרתי את הסיפור הלבנוני בעיקר דרך כוונת הרובה, או יותר מדויק, דרך כוונת העדשה הישראלית, המאוד מוגבלת הן בזווית, בטווח, והן בפוקוס, ומספרת את "הסיפור שלנו". לבנון בסיפור הזה היא לא מדינה, אלא "אירוע ביטחוני", כפי ששרת החוץ לשעבר, ציפי לבני, מגדירה איך ראתה את המדינה מצפון (פרק 5 בסדרה).
לבנון היא סיפור מורכב ומאוד לא פשוט לספר בפורמט של טלוויזיה, פורמט הדורש פיצוח מצומצם של שני קטבים, מקסימום שלושה, והבנה של מי הטובים ומי הרעים. לבנון היא קוביה הונגרית מתעתעת, הדורשת מאמץ רב לפתרונה, ואז אחרי שהורכבה היא משתנה שוב.
מלחמת לבנון השנייה הייתה הנקודה שבה לבנון הפכה להיות אתגר היגיון עבורי. מאמרים, צפיה בחומרי חדשות זרים, תחקירים, מחקרים היסטוריים וספרים – עם כל אלה אני מנסה מאז להבין את ההיגיון מאחורי הקובייה ההונגרית הלבנונית. אבל מאז, וגם אחרי שלוש שנים של עבודה אינטנסיבית על הסדרה, הדרך להבנת הסיפור על כל תהפוכותיו עדיין ארוכה, ואולי גם לא אפשרית. המורכבות של לבנון היא אינסופית, ומפתיעה באלימותה.
בסיפור הזה אנחנו המנצחים, אנחנו המפסידים, אנחנו הקורבנות ואנחנו האשמים. אבל תמיד זה רק "אנחנו". אף פעם לא רצינו להיות חלק מהמזרח התיכון, להיות עוד קול מתוך הקולות המספרים. רצינו להיות הקול היחיד. לכן גם היום, עשרות שנים אחר כך, למלחמות שלנו בלבנון אין פיתרון, אין מסקנות, ולא רואים את הסוף. להבין את לבנון זה להבין את המזרח התיכון. ואולי דרכה להבין משהו גם על עצמנו.
לבושתי, הכרתי את הסיפור הלבנוני בעיקר דרך כוונת הרובה, או יותר מדויק, כוונת העדשה הישראלית, המאוד מוגבלת בזווית, בטווח ובפוקוס, ומספרת את "הסיפור שלנו". כשלבנון היא לא מדינה, אלא "אירוע ביטחוני"
השורות האלה נכתבו בחדר עריכה, כאשר הפרק הראשון כבר עמד, אבל חסר את נקודת ההתייחסות שלנו לגבי מכלול הסדרה ולכן היה כמו אוניית מטען השטה לנמל לא ידוע. הנחת היסוד הפשוטה הזו, נקודת העוגן הרעיונית, הייתה הסיבה שבגינה יצאתי למסע הזה מלכתחילה. וכמובן שהביצוע היה הרבה יותר מורכב מהרעיון.
המעגל הראשון של התחקיר היה ברור. לוחמים, מפקדים, עיתונאים ואנשי ציבור ישראלים שבזכרונם צרוב הסיפור הלבנוני. ליאורה עמיר ברמץ, התחקירנית הראשית, יחד עם ציוותה, הגיעו לעשרות דמויות, חלקן דמויות ידועות, חלקן התגלו במהלך התחקיר האודיו-ויזואלי הנרחב. לוחמים כמו מוטי בודק, קצין הצנחנים שתועד ע"י צוות ערוץ 1 בתחילת מלחמת לבנון הראשונה, כשהוא ופלוגתו מטהרים את מחנה הפליטים רשידיה.
היו כאלה שסירבו להתראיין, כמו אל"מ אלי גבע. והיו רבים שהתראיינו וסיפורם העוצמתי נחקק בחומרי הצילום, אך לא מצאו את דרכם בסוף אל הסדרה הערוכה. דמויות אלה היו אבני הדרך הנרטיביים של הסדרה, שנעה כל הזמן בציר שבין האישי הפרטי והקטן, לבין הציר ההיסטורי הגדול.
במקביל התחלנו בתחקיר בינלאומי כדי למצוא את הנרטיבים של הצדדים האחרים. "מביירות לירושלים" הספר הקאנוני של עיתונאי הניו יורק טיימס תומס פרידמן, שאב אותי אל תוך הכאוס הלבנוני מנקודת המבט של מי שראה את הדברים מהצד השני, כעיתונאי מסקר. The Tragedy of Lebanon של העיתונאי ג'ון רנדל, העמיק את הבנת ההקשרים ההיסטוריים של הסכסוך. כך גם Pity of a Nation של רוברט פיסק, ואחרים.
דרכם החלו להיפרש הצדדים האחרים של הסיפור. מכיוון שבהפקת הסדרה השתתפו גופי הפקה בינלאומיים, ההשתתפות של דמויות מרואיינים מהצד השני, שלא הייתה אפשרית במקרה של הפקה ישראלית, לא היוותה בעיה. גם לא עצם הצילומים מצדו השני של הגבול. כדי לא לפגוע בשיתוף הפעולה של מרואיינים בלבנון, הצנעת החלק הישראלי בהפקה הייתה מחויבת המציאות, והצילומים התבצעו ע"י גוף ההפקה הגרמני השותף בפרויקט.
מכיוון שבהפקת הסדרה השתתפו גופי הפקה בינלאומיים, ההשתתפות של דמויות מרואיינים מהצד השני, שלא הייתה אפשרית במקרה של הפקה ישראלית, לא היוותה בעיה. גם לא הצילומים מצידו השני של הגבול
אט אט נוספו עוד ועוד מרואיינים – פלסטינים, נוצרים לבנונים, שיעים לבנונים, סורים, אמריקאים. כל צד יצר מעגל נרטיבי ויחד נבנה סיפור רב שכבתי ומורכב, שכנראה מעולם לא נוסח באמת, לא בסרטים, ונדמה לי שגם לא בכתובים, לפחות לא בהיקף של הסדרה הזאת.
איך האירועים המז'וריים של מלחמות לבנון נראו דרך המשקפיים השונות של הצדדים בסכסוך? טבח סברה ושתילה לדוגמה. האירוע הזה שכל כך הרבה צולם, דובר ונכתב עליו, זכה בסדרה שלנו להתבוננות פנורמית רחבה ביותר. זה קורה כאשר קצין המודיעין של הפלנגות הנוצריות, פלסטיני משתילה, ראש שלוחת לבנון של המוסד, קצין בכיר באמ"ן, השגריר האמריקאי בלבנון, ועיתונאי בכיר, בונים נרטיב רב צדדי של האירוע, ומביאים לראשונה עדויות שמעולם לא נשמעו.
מאירוע לאירוע רצינו לחשוף את מאחורי הקלעים. המציאות שאנחנו מכירים מעורפלת ע"י אג'נדות פוליטיות ונרטיבים מהונדסים ע"י פוליטיקאים, עיתונאים, וגם אינטלקטואלים והיסטוריונים מטעם. בדרך כלל, זאת מציאות דיכוטומית, עם נקיטת עמדה ברורה – נגד צד אחד ובעד צד אחר. המציאות שאנחנו ראינו בסיפור הלבנוני הייתה מן הסתם מורכבת ופחות נוחה לעיבוד במדיום שדורש תכליתיות ופשטנות. אך למרות ההשטחה של הפורמט הטלוויזיוני, הקונספט שבו אנחנו מביאים את כל הצדדים המנוגדים, מבלי לקחת צד, היה ניסוי בהצגת היסטוריה רבת נרטיבים, באופן קוהרנטי ולא מבלבל לצופה.
כאשר הצגנו את הפרויקט בחו"ל לצורך גיוס כספים, הייתה בדרך כלל הסתייגות של מנהלי גופי השידור. איך אנחנו כישראלים יכולים להיות אובייקטיבים כלפי הסיפור של לבנון? רבים נרתעו, למרות האטרקטיביות של הפרויקט. אך היו כאלה שהכירו והאמינו באינטגריטי המקצועי שלנו כעיתונאים אשר לא שבויים בשום צד, אלא מנסים להביא את האמת למסך.
כמובן שיהיה זה נכון לומר שאין קולנוע תיעודי ללא נקודת מבט וזווית התבוננות. ההחלטה את מי לראיין, איזה אירועים לספר ואיזה להשמיט, וכל החלטה אמנותית או תכנית קשורה לנקודת המבט. אך מעל כל זה, נמצאת מידת ההגינות והחתירה לאמת ההיסטורית, ועבורנו זאת הייתה חשובה מכל. לשמחתנו, התגובות המגיעות מהארץ ומחו"ל מעודדות – גם התגובות הביקורתיות וגם המהללות, באות באופן די שוויוני מכל הצדדים. לפחות עד עכשיו נראה שעמדנו ברף העיתונאי שהצבנו לפנינו.
מרואיינים פלסטינים, נוצרים לבנונים, שיעים לבנונים, סורים, אמריקאים, כל צד יצר מעגל נרטיבי ויחד נבנה סיפור רב שכבתי, שכנראה מעולם לא נוסח באמת, לא בסרטים, ונדמה לי שגם לא בכתובים, לפחות בהיקף של הסדרה
המדיה, בעיקר דרך הרשתות החברתיות, הופכת ליותר סקטוריאלית. הפיד שלנו בפייסבוק מספר לנו את הסיפור "שלנו" ולא את זה של האחר. אמצעי התקשורת הארציים (שגם הם במגמת סקטוריאליזציה) נוטים לשווק את השיח הפוליטי הצעקני, המקטב ושואב הרייטינג, כהתבוננות אמיתית על נקודות מבט שונות. אך אלה מובילים רק להשטחה מוחלטת של המציאות המורכבת. לקולנוע הדוקומנטרי, שהוא הפורטה של העיתונות המעמיקה, יש אפשרויות נרטיביות יותר נרחבות, עם מעורבות רגשית הרבה יותר עוצמתית ודיון מעמיק ואמיתי.
"במזרח התיכון, מגיעה כל פעם קבוצה אחרת עם הפנטזיה שאומרת 'אנחנו יכולים לקחת את הכל!' ואז הצרות שלה מתחילות כי במזרח התיכון אי אפשר לקחת את הכל…",
אומר תומס פרידמן בראיון בסדרה. בעידן הפוסט אמת, מול שיח תקשורתי מניפולטיבי וחד-מימדי שאינו רואה לגיטימיות בצד השני, כנראה שזו התובנה החשובה ביותר שביקשנו להעביר לצופה.
"לבנון – גבולות הדם" יוצרים: דוקי דרור, איתי לנדסברג נבו וריינהרט ביטס
מפיקה: ליאת אשד קמאי. עורך: גל גופר
ימי רביעי, שעה 21:15, כאן 11
הפרק השני, "אורז ועופרת", ישודר ברביעי 16.12.20 בערוץ כאן 11.
פרק ראשון: קליידוסקופ לבנוני:
דוקי דרור, במאי הסדרה "לבנון גבולות הדם", חתום על עשרות סרטים וסדרות דוקומנטריות ששודרו בארץ ובעולם, ביניהם "המוסד - סיפור כיסוי". בעלים של חברת ההפקה "זייגוט פילמס" וחבר דירקטוריון בחברת התמלוגים תל"י. חובב בישול, עבודה בעץ, ובהיה באינסוף. עוד פרטים וצפייה בסרטיו באתר: https://www.dukidror.com/
הכותרות הראשיות עכשיו
הסיפור ״מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה״ מאת אקיוקי נוסקה מתאר את יום כניעת יפן במלחמת העולם השנייה מעיני לוויתן עצוב. בילדותו לימדה אותו אמו להיזהר מהחיות החכמות והאכזריות המכונות בני-אדם, שעלולות להטיל צִלצַל ולפגוע בו:
״לא עשינו להם כל רע״, אמרה לו, ״בכל הים הגדול אין יצור שישווה בתבונתו לבני האדם מלבדנו, הלווייתנים. לו רק היו מגלים מעט חביבות כלפינו!״.
לאחרונה קרַב הלוויתן ברישול לסירת בני אדם. להפתעתו במקום לפגוע בו, שמחו האנשים בסיפון לראותו ונופפו לו בחיבה. אחר כך פגש באיש צף על גבי סירה צהובה מגושמת שהביט בו בתחנונים. האנשים בספינה היו חיילים יפנים שהוסעו לקרב על איווג׳ימה וקינאו בלוויתן השלֵו למראה. בסירת ההצלה הצהובה שכב טייס אמריקאי פצוע, שפִּילל להיגרר בידי הלווייתן לחוף מבטחים.
הסיפור ״מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה״ מתאר את יום כניעת יפן במלחמת העולם השנייה מעיני לוויתן עצוב. בילדותו לימדה אותו אמו להיזהר מהחיות החכמות והאכזריות המכונות בני-אדם
ביום כניעת יפן נַדֲמו השמיים כי נעלמו מהם להקות המטוסים שהזכירו לו להקות סרדינים. הוא אהב סרדינים. בגלל תאבונו גדל גופו באופן שהרחיק מעליו נקבות, ולכן נהיה בודד.
והנה, ביום הכניעה פגש בלוויתנית שאִפשרה לו לשהות בקרבתה מבלי להירתע מפניו. למעשה הייתה זו צוללת יפנית שהמתינה במפרץ למשימת התאבדות. אנשיה לא ידעו כיצד לנהוג בלוויתן המוזר שנצמד אליהם. במסירותו לנקבה שהסכימה לקִרבתו ספג במקומה הלווייתן את פצצות העומק שהוטלו עליה. במותו, הציל הלווייתן את הצוללת.
כך באחרית ימיו נחשף הלוויתן לטוּבם ולחביבותם של בני האדם וגם להגיונם, לאכזריותם ולשרירותם. נזכרתי בסיפורו למראה הלוויתן הגדול שהגיע לחוף ניצנים, פה. האם זכה גם הוא לקורטוב של נחת ביומו האחרון בדומה לאחיו מיפן? האם למד דבר-מה על בני האדם? ואולי ראה כלי-שיט משחרר מגופו פסולת שחורה וממשיך הלאה בדרכו כאילו לא ארע דבר? מה קלט מבטו של הלוויתן בחוף ישראל, כיצד נראו הדברים מעיניו?
אולי כבר קרַב בעבר לחופים ולמד לדעת את צבעם וצורתם. על כל פנים, תחנתו האחרונה התגלתה כחוף שחור. מוכר שלגונים המכריז ״אני הולך, אני בא, לא להפעיל עלי לחץ״ נעדר מהחוף; תחתיו התרוצצו בו אנשים שדיברו בהתרגשות למיקרופונים מול עדשות מַצלמות. היו אלו כתבים שסיקרו את הסופה. הכתבים התעלמו מהלוויתן ועסקו בדקלום שבחים על אודות השלג הלבן. הוא התפלא שאינם משגיחים בו: ככל שידע, לוויתנים כמותו לא נראו מעולם בחוף הזה. בנוסף תמה מדוע מדברים על לבן כשהכל סביב נצבע שחור ותהה האם ראייתם של בני-אדם שונה מזו של לוויתנים. כלומר, האם אנשים אינם רואים את מה שניצב מול עיניהם?
בחולשתו התקשה לקבוע האם דמויות נוספות שזיהה אכן התהלכו סביבו או בקעו מתעתועי דמיונו. איש נוקשה למראה הפיק עשן סמיך באמצעות תנור ישן; אדם זה הופקד על איפול האירוע. אחרים הפריכו כזבים מילקוטם לכיוון אנשים שפערו את פיהם ובלעו לתיאבון מבלי למיין ולבדוק. ״אפילו את הפלנקטון שלי הייתי מסנן טוב יותר״, חשב הלווייתן. מרחוק גזר אדם במספריו את האוויר. איש זה הופקד על ניתוק הקשר בין סיבה לתוצאה. אנשים תשושים בסירות שצבאו על החוף בדרישה לשוב ארצה נהדפו חזרה למים בהסבר שרק לזפת מותר להיכנס לארץ כי בניגוד אליהם, היא דבקה במקומה ולכן קלה להשגחה.
ביום הכניעה פגש בלוויתנית שאִפשרה לו לשהות בקרבתה מבלי להירתע מפניו. למעשה הייתה זו צוללת יפנית שהמתינה במפרץ למשימת התאבדות. במסירותו לנקבה שהסכימה לקִרבתו ספג במקומה הלוויתן את פצצות העומק
אדם עולץ וזחוח הזוקף כרס קטנה החווה סביב בידיו והצהיר ״הכל עשיתי אני, הכל בזכותי. תראו, איזה יופי, איזה יופי!״, מורה בגאווה על דברים טובים ויפים לכאורה, אך במקומם נראו רק גושים שחורים צמיגיים שנאחזו בחול ובסלעים.
איש אחֵר, עצוב למראה, גוו שחוח, ניגב בעדינות אגלי רטיבות מפה ומשם בעזרת מגבת רכה. ״מי אתה ומה תפקידך בארץ המשונה הזאת?״ שאל אותו הלווייתן בכוחותיו האחרונים. ״אני תפקידי לנגב לה את הדמעות״, ענה האיש.
פתאום הבחינו בו הכתבים – ״הנה לוויתן!״, אמרו. הם החלו להציג את קיומו באותן מילים דלות עצמן שוב ושוב ושוב, במהדורות כאלו ואחרות. גם בזפת הבחינו לבסוף, אמנם לאחר מכן. אך את זאת הלוויתן כבר לא ראה ולא שמע.
יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
צדקה עשה הקב”ה עם ממשלת ישראל, והעמיד לה תירוץ קבוע למחדליה וכשלונותיה – הסכמי אוסלו. ההסכמים הללו – שהיו רק הסכמי ביניים – פקעו אמנם במאי 1999, אבל הצל שלהם עדיין משמש את ממשלת ישראל כדי לכסות על מחדליה. הפעם הם משמשים אותה כדי להתחמק מחובתה ההומניטרית לספק חיסונים נגד קורונה לפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית וברצועת עזה.
צדקה עשה הקב”ה עם ממשלת ישראל, והעמיד לה תירוץ קבוע למחדליה – הסכמי אוסלו. ההסכמים, שהיו רק הסכמי ביניים, פקעו אמנם במאי 99', אבל צילם עדיין משמש את ממשלת ישראל לכיסוי מחדליה
הגדה המערבית נמצאת בשליטתה המלאה של ישראל. שטחי הגדה נחלקים לשלושה חלקים: שטחי סי, שרשמית ישראל שולטת בהם בכל תחום, בטחוני ואזרחי; שטחי בי, שבהם רשמית ישראל מחזיקה רק בסמכות בטחונית; ושטחי איי, שלכאורה נמצאים תחת שליטתה הבלעדית של הרשות הפלסטינית.
דא עקא, שהשליטה הפלסטינית בשטחי איי ובי היא בדיחה גרועה. השטחים הללו הם מובלעות בין שטחים שנמצאים בשליטה ישראלית, וכל מה שהפלסטינים עושים בהם נתון, לכל דבר ועניין, הוא לרצונה של ישראל. הסיבה לכך פשוטה: פלסטינים אינם יכולים לעבור, או להעביר סחורות, בלי לעבור במחסומים שנשלטים על ידי ישראל.
ברצועת עזה ישראל שולטת מרחוק. היא שולטת במרחב האווירי והימי של הרצועה, בתדרים שלה, ובמיוחד במעברים שלה. ישראל שולטת ברישום האוכלוסין הפלסטיני, ועל כן פלסטינים אינם יכולים לצאת מהרצועה או להכנס אליה אלא באישורה של ישראל. הם יכולים, כמובן, להפוך למבריחי גבול – אבל בכך הם הופכים לעבריינים.
מאז שעלה בנימין נתניהו לשלטון, ב-1996, ממשלות ישראל משתמשות בהסכמי אוסלו כשכפ”ץ: כלפי ימין, הממשלה אומרת שמה לעשות, היא לא יכולה לפרק את הרשות הפלסטינית ולספח שטחים; כלפי חוץ, היא טוענת שישראל איננה אחראית לשטחי בי ואיי משום שהרשות שולטת בהם. במקביל, היא עושה הכל כדי למרר את חייהם של הפלסטינים שחיים בשטחי סי כדי ליישם טרנספר מרצון – בעוד שמתנחלים בונים כאוות נפשם, ישראל איננה לוקחת אחריות לחייהם של אנשים שהיא התחייבה לרווחתם בהסכמי אוסלו.
כל זה לא חדש. מה שחדש הוא השטיק שבמסגרתו ישראל מסרבת להעביר לפלסטינים חיסונים, בתואנה שהסכמי אוסלו מונעים זאת. התואנה הזו שקרית על פניה ביחס לשטחי סי, שם ישראל אחראית גם לצד האזרחי ולא רק הבטחוני, אבל, כאמור, המטרה של ממשלת נתניהו שם היא טרנספר מרצון.
חובתה של ממשלת ישראל לדאוג לחיסונים לפלסטינים:
- ראשית בשל הזכות האוניברסלית לבריאות – בדיוק כמו שטענו בנייר "הזכות לחיסון" שפרסמנו במכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם יחד עם רופאים לזכויות אדם.
- בנוסף, רצועת עזה ישראל והגדה המערבית הם שטח אחד לכל דבר. כשישראל מסרבת לחסן את הפלסטינים, היא מסכנת את הישראלים. כולנו מכירים את התמונות של פלסטינים שחוצים לישראל באין מפריע. ראינו גם איך, כשצה”ל רצה בכך, פלסטינים קיבלו אישור בשתיקה להגיע לחופי הים של ישראל.
בנימין נתניהו כלוא בדמות שהוא משחק: הוא לא יכול להיראות בעיני מצביעיו, שאותם לימד לשנוא פלסטינים, כמי ש”מיטיב” איתם; על כן הוא נמנע מלהעביר חיסונים לפלסטינים – שישראל שולטת בכל המעברים שלהם – ומשתמש באוסלו ככיסוי.
מה שחדש הוא השטיק שבמסגרתו ישראל מסרבת להעביר לפלסטינים חיסונים, בתואנה שהסכמי אוסלו מונעים זאת. התואנה הזו שקרית על פניה ביחס לשטחי סי, שם ישראל אחראית גם לצד האזרחי ולא רק הבטחוני
הסכמי אוסלו הם שכפ”צ נוח, כל זמן שאין זכרון ציבורי. אנשים שירחיקו במחשבתם עד ממשלת שרון – מעבר להרי האופל, אני יודעת – יזכרו שהממשלה הכריזה אז שהסכמי אוסלו בטלים. האיש שהכריז על כך שוב ושוב היה שר האוצר, אחד בנימין נתניהו.
לתושבי הארץ המעונה הזו גורל אחד, פלסטינים כיהודים. אנחנו תלויים זה בזה, ואם ניתן לנתניהו לפעול כרצונו, נהיה תלויים זה לצד זה. ישראל חזקה מספיק כדי לאפשר לפלסטינים להתחסן, גם אם זה יפגע בנתניהו בקלפי.
עינת עובדיה היא מנכ"לית מכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם. בעלת תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה וסינית מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני במנהל עסקים מהמכללה למנהל בראשל"צ. בעשור האחרון כיהנה בתפקידי מפתח בפוליטיקה הישראלית בקואליציה ובאופוזיציה. בחמש השנים האחרונות שימשה כמנהלת המטה של יו״ר מרצ לשעבר זהבה גלאון וניהלה קמפיינים פוליטיים רבים למועמדים ורשימות בבחירות הארציות והעירוניות. היא פעילה חברתית בשמאל הישראלי וחברת הנהלת מרצ.
תגובות אחרונות
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם