"כולי תקווה שקולם האותנטי ישמע מעתה ויתקבל על ידי ציבורים רחבים יותר, עם קצת יותר חמלה ואמפתיה".

מסבירה הדסה רינת כהן, אמא וסבתא למתנחלים ב"אורי קומי" ו"כוכב השחר" ומחברת "הילד השלושה עשר: שירים מעולמם של ילדי ההתנחלויות וגבעות". הספר מורכב משירים נוסח "הילד הזה הוא אני" הקלאסי של יהודה אטלס, אבל מנקודת המבט, כביכול, של ילד גבעות.

"הילד השלושה עשר" הוא הזדמנות לעסוק בו זמנית בביקורת ספרותית ופוליטית, שכן מדובר בו זמנית בספר ילדים וספר תעמולה, שבא לנרמל ולהכשיר את הכיבוש.

"הילד השלושה עשר" הוא הזדמנות לעסוק בו זמנית בביקורת ספרותית ופוליטית, שכן מדובר בו זמנית בספר ילדים וספר תעמולה, שבא לנרמל ולהכשיר את הכיבוש

בשיר "אמא שלי", הקול המגוייס של ילד הגבעות הדמיוני מתאר לנו מה בעצם חשוב באמא:

"אמא שלי הולכת עם נשק צמוד.
היא קולעת יותר טוב מאלוף הפיקוד.
כבר ניצחה פעמיים בתחרויות של הגדוד.
בחיי, יש לי אמא כזאתי,
שאוהבת את המטווח
יותר מהמטבח.
בגללה, לא מתחילים איתי מכות,
אפילו מי שמוכרח".

באיור, האמא עם בובו ענק ונעלי בלנדסטון שולפת אקדח בעודה צמודה לבית, שבצידו השני תלוייה כביסה שלפני רגע וודאי היא תלתה. בעוד עולמם הפנימי של ילדים בדרך כלל לא עשיר בבדיחות שמרניות סקסיסטיות כמו "אוהבת את המטווח יותר מהמטבח", תפיסת העולם שמנרמלת ואף מתגאה בחיים של אלימות משתקפת בשיר באופן אותנטי.

מתוך הספר "הילד השלושה עשר"

בשיר "התלבטות" יש עליית מדרגה בנרמול האלימות לצד אמביוולנטיות:

"כשאני שומע
שהצבא תפס חוליית מחבלים
בדרך לעשות פיגוע,
אני רוצה להתחפש לחייל
לפחות כל אותו השבוע.
אבל אם אני שומע
שהם הרסו את הבית
בגבעה ב',
אני מיד מתחרט".

ילד הגבעות לא מתרגם את החוויה הכואבת שלו מול הצבא ("הרסו את הבית") לאמפתיה גם לאוכלוסיה האזרחית האחרת שחיה בשכנות וסובלת כמוהו (לפחות) מהמציאות של משטר צבאי. הם כמובן מתוארים כ"חוליית מחבלים בדרך לעשות פיגוע". דמות המספר הילד מאפשרת להציג את ה"ההתלבטות" החד צדדית ואינפנטילית ללא בושה.

באיור, האמא עם בובו ענק ונעלי בלנדסטון שולפת אקדח ליד הבית. בעוד שעולמם הפנימי של ילדים לא עשיר בד"כ בבדיחות שמרניות סקסיסטיות כמו "אוהבת את המטווח יותר מהמטבח", משתקפת בשיר תפיסת העולם שמנרמלת ומתגאה בחיי אלימות

נדמה שהשיר "מוסר כליות" הוא חלק מקמפיין יחסי ציבור ביזארי מתמשך של הישוב יצהר, "שיאן תרומת הכליות" שידוע במיינסטרים בעיקר בשל תקריות אלימות של מתנחלים מול כוחות הבטחון:

"לפעמים שואלים את אבא שלי
אין אנחנו לא מבינים שזו בעיה,
כל העניין הזה של הכיבוש.
איך אין לנו "מוסר כליות"?
אז אבא צוחק ועונה
שלרב התושבים אצלנו
יש רק כליה,
כך שאין בעיה".

באיור נעוץ דגל ישראל במה שנראה כמו כליה מדממת.

דף מתוך "הילד השלושה עשר" (צילום: אורי קול)

באתר הספר מופיעה ביקורת מפרגנת על הספר מאת מי שהיתה בעבר דוברת מועצת יש"ע אמילי עמרוסי:

"הילד השלושה-עשר" מביא לראשונה את קולו של הילד שאמא שלו הולכת עם נשק צמוד…טוב שהספר הזה מונח בפסיפס התרבותי שלנו, כי גם הילד הזה הוא אני".

הנסיון לעשות ניכוס פוליטי ותרבותי לקלאסיקת ילדים ישראלית, חילונית ומתקדמת בתפיסת עולמה כמו "הילד הזה הוא אני" או "הכבש השישה עשר" מעוררת בקורא את הרגש האסתטי המיוחד שפרויד כינה "אנהיימליך" או באנגלית "uncanny". משהו מוכר, ובו זמנית סיוטי. כמו לראות את ההשתקפות שלך במראה זזה פתאום על דעת עצמה.

יש ז'אנר שלם של ספרות ילדים מופלאה, הומניסטית, שברגישות חושפת את נקודת מבטם של ילדים על עולם לא מושלם ונותנת לה כבוד. דרך המבט הילדי אנחנו לומדים כיצד אנחנו כבני ובנות אדם מייצרים משמעות בחיינו.

יש ז'אנר שלם של ספרות ילדים מופלאה, הומניסטית, שברגישות חושפת את נקודת מבטם של ילדים על עולם לא מושלם ונותנת לה כבוד. דרך המבט הילדי אנחנו לומדים כיצד אנחנו מייצרים משמעות בחיינו

ב"אמיל והבלשים" של אריך קסטנר אנחנו פוגשים בילדים שמסתובבים ברחובות ברלין במפגש עם דמויות מפוקפקות. גם גיבורי וגיבורות הספרים של אסטריד לינדגרן (אמיל מלונברגה, בילבי בת גרב, מדיקן ואחרים) נותנים לגיטימציה לילדים שובבים, שעושים תעלולים, הולכים מכות ואף חיים בשוליים.

בספרות הישראלית אין אולי ספר שבו מבטו של ילד על מציאות בלתי נסבלת מונגש ביותר רגישות מאשר בספר "עיין ערך אהבה", בו הילד מומיק, בן לניצולי שואה, מנסה לאלף במרתף ביתו את החיה הנאצית.

מביאליק ("פרח עציץ"), לאה גולדברג ("כובע קסמים"), מרים ילן שטקליס ("דני גיבור"), ע.הלל ("דודי שמחה") תרצה אתר ("שבת בבוקר"), נורית זרחי ("כלב ושמו בילי") ועד יונתן גפן ("הכבש השישה עשר"), מיטב המשוררות ומשוררים הקפידו לייצר ספרות ושירה עברית רגישה ומכבדת לילדים.

"הכבש השישה עשר" בפרט היה פרוייקט פורץ דרך, לא רק בשל תובנות אלמותיות מעולמם של ילדים ("זה לא נעים לראות גן סגור") אלא גם בגלל ההתגייסות של מיטב האמנים יחד כדי לקבוע עובדה בנוף התרבותי הישראלי – ילדים הם בני אדם שלמים ראויים לכבוד.

ויש כמובן את "הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, ספר מופת שגילה לילדים ומבוגרים כאחד את הפלא שבסודות היומיומיים של ילדים. "הילד הזה הוא אני" הוא חגיגה הומניסטית שעומדת במבחן הזמן, כי עם כל כמה שהיא ישראלית, היא אוניברסלית.

ואז יש את "הילד השלושה עשר", ספר תעמולה מגוייס, שכמו החמאס או החיזבאללה מנסה לנחמד את האג'נדה הפוליטית הקיצונית והפרטיקולרית של הכיבוש בעזרת ילדים. ילדי ההתנחלויות והגבעות בספר אינם ילדים אותנטיים. הם אינם עצמאיים. הם אינם מרדנים. הם אינם מנסים לחבר את האלימות שבתוכה הם חיים לכדי משמעות חדשה שיש בה תקווה או חמלה. אין כבוד לילדים האלו. הילדים בספר הם סך הכל דוברים נמוכים של מועצת יש"ע.

ואז יש את "הילד השלושה עשר", ספר תעמולה מגוייס, שכמו החמאס או החיזבאללה מנסה לנחמד את האג'נדה הפוליטית בעזרת ילדים. אין כבוד לילדים האלה. הילדים בספר הם בסך הכל דוברים נמוכים של מועצת יש"ע

רחוק מלהיות ספר ילדים, "הילד השלושה עשר" בכל זאת ספר מרתק ומצמרר, כי מתרחש בו היפוך "אנהיימליך" לז'אנר ספרות הילדים ההומניסטית כמו "הילד הזה הוא אני": הוא משקף את העולם הילדותי של אנשים מבוגרים. וככאלה, כמה שהם יכולים להיות מסוכנים.

עוד אחד? אחרון. אם אהבתם תנו לייק ותקנו את הספר. מזכיר – הוא אמיתי לגמרי https://t.co/ybLiyF0qRj pic.twitter.com/F09wIW15YG

— אוֹרי קוֹל בקריאה ראשונה (@orikol) December 16, 2020

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.