מבין שבעת הסרטים שביים, "שמי חצות", מותחן המד"ב הפוסט-אפוקליפטי של ג'ורג' קלוני שיעלה השבוע בנטפליקס, הוא ללא ספק הפרויקט השאפתני ביותר שלו במונחים של לוגיסטיקה טכנית וגם של העברת מסר כן.

קלוני מגלם את אוגוסטין, האדם האחרון על פני כדור הארץ, מדען החולה בסרטן סופני שחי לגמרי לבדו ומאייש מצפה בחוג הארקטי. הדברים משתנים עם הופעתה של ילדה אילמת (קאווילין ספרינגל), שמעוררת בו מוטיבציה להציל אותה באמצעות מסע רגלי משותף בתנאים קשים, סופת קרח רדיואקטיבית, לתחנה בטוחה יותר.

זו היא הגיחה השלישית של קלוני לז'אנר המדע הבדיוני, לאחר שהופיע ב"סולאריס" של סטפן סודרברג מ-2002, רימייק מאכזב ליצירת המופת של אנדריי טרקובסקי מ-1972, וב"כוח משיכה" של אלפונסו קוארון מ-2013, שהיה להיט ביקורתי ומסחרי.

ועדיין, למרות ההפקה הגדולה, הוא תופס את "שמי חצות" כאפוס אינטימי, וטוען: "אני אוהב את הרעיון של סיפור קטן על גאולה וחרטה שממוקם בתוך יריעה קיומית גדולה יותר".

השחקן רב ההישגים, עם שמונה מועמדויות לאוסקר ושתי זכיות – כשחקן המשנה הטוב ביותר ב"סוריאנה" מ-2006 וכמפיק שותף בסרט הטוב ביותר לשנת 2012, "ארגו" – זכה לעיטורים רבים, בכללם פרס מכון הסרטים האמריקאי על מפעל חיים.

לאחרונה, באוקטובר, קלוני קיבל את אות הכבוד הגבוה ביותר של מרכז שמעון ויזנטל, הפרס ההומניטרי, יחד עם אשתו אמל קלוני, בערב ההוקרה הלאומי השנתי ה-40 של הארגון, הראשונה אי-פעם שהתקיים באופן וירטואלי. את האירוע, שגייס 1.9 מיליון דולר כדי לתמוך במוזיאון הסובלנות בלוס אנג'לס ובמוזיאון הסובלנות בירושלים שנמצא בבנייה, הנחו ראש מרכז ויזנטל, הרב מרווין האייר, וחבר הדירקטוריון ויושב הראש השותף של ערב הגאלה, ג'פרי קצנברג.

קלוני אומר שהוא חש כבוד: "הכרתי את הארגון ואת המטרות שלו, היות שלאחרונה שימשתי כקריין בסרט 'לעולם אל תפסיק לחלום: חייו ומורשתו של שמעון פרס' (סרט תיעודי בהפקת סרטי מוריה של מרכז ויזנטל – ע"ל). היה לי העונג לפגוש את פרס לפני שנים. אבל אני חייב להודות שהיה מוזר לשאת נאום וירטואלי במקום להיות בחדר עם אלף אנשים שאתה מכיר ואוהב".

בימים אלה, קלוני בררן לגבי הבחירות שלו: "אתה לא זוכה לקרוא חומר טוב לעתים קרובות כל כך, אז די נטיתי לזה".

הוא משחזר את תחילת הפרויקט: "נטפליקס שלחו לי את זה כדי שאשחק, וחשבתי שזה תפקיד מצוין. אבל היה לי מבט מעניין על הסיפור, אז התקשרתי לסקוט סטובר (ראש חברת ההפקות Original Films – ע"ל) ואמרתי, 'אני יודע איך לעשות את זה כבמאי', והוא אמר, 'באמת?', אז אמרתי, 'כן, אנחנו צריכים להוציא הרבה מהדיאלוגים, כי הסיפור צריך להיות מין התבוננות פנימית מלנכולית'. אם אתה באינטראקציה עם ילדה שלא יכולה לדבר, אתה לא צריך להגיד הרבה".

הוא שאב השראה מהסרט "ג'יגוט" עם ג'קי גליסון: "אין לי מושג אם זה טוב, אבל אני זוכר שצפיתי בזה בתור ילד, והוא מגלם ליצן אילם, או אולי הומלס אילם, אבל הנקודה היא שחל בו שינוי כשהוא מטפל בילדה קטנה ובאימא שלה, שהיא יצאנית" (הסרט בוים על ידי ג'ין קלי, וגליסון למעשה גילם שרת עני ושקט שסובל התעללויות).

ג'ורג' קלוני וקאווילין ספרינגל בסרט "שמי חצות" (צילום: Philippe Antonello/NETFLIX)

קלוני הכיר מיד במעלות שבגילומו של גבר מבוגר וזעוף אך עם זאת אדיב מטבעו: "ב-ER (סדרת הטלוויזיה הרפואית הממושכת שהשיקה את הקריירה המצליחה שלו – ע"ל) גילמתי רופא ילדים, שלפעמים היה רודף נשים ושתוי, אבל הוא תמיד דאג לילדים, כזה מין 'אל תיגע בילד הזה! תעזוב את הילד הזה!' וברגע שיש לך את זה, אתה יכול לעשות כמעט הכול – אתה יכול להיות כעוס ופגום – כי תמיד יגידו, 'אבל הוא עדיין אוהב ילדים!'".

לא היו הרבה שחקנים היו יכולים לעשות סרט כזה ולהתאים לתפקיד: "החבר'ה שעבדתי לידם, פחות או יותר, כמו בראד (פיט) ומאט (דיימון), צעירים מדי לתפקיד הזה. וגם אני בצד הצעיר יותר, אבל מצאתי דרך לעשות את זה. ממש אהבתי את מה שהסרט אומר על גאולה. חשבתי, 'אם אתה הולך לעשות משהו שהוא די אפל ולא עושה לך חור גדול בלב, לפחות יש הרגשה שלמרות שאולי לא נצא מזה בחיים, אולי לפחות נצא שלמים".

הוא מרחיב: "לא קראתי את הספר, אבל חשבתי שהתסריט הוא סיפור יפהפה על מה שאנחנו מסוגלים לעשות אחד לשני אם אנחנו לא זהירים, אם אנחנו לא מקדישים תשומת לב, אם אנחנו לא מקשיבים למדע, אם אנחנו לא מודאגים מפילוג ושנאה. אם נעשה את זה במשך 40 שנה, אנחנו ככל הנראה מסוגלים להרוס את עצמנו, אנחנו יודעים שהמין האנושי הוא דבר די שברירי".

ג'ורג' קלוני בסרט "שמי חצות" (צילום: Philippe Antonello/NETFLIX)

רוחב הפרויקט נראה מאיים בתחילה, הוא אומר. "הפרויקט כלל יותר מ-300 אנשים, כי בעיקרו של דבר צילמנו שני סרטים שונים. סרט אחד היה בחוג הארקטי וסרט אחר על כדור הארץ, והיינו צריכים לבנות את כל הסטים האלה. ידעתי שהצילומים הולכים להיות קשים, אבל לא אכפת לך מזה אם זה פרויקט שבאמת מלהיב אותך.

"כשקראתי לראשונה את התסריט (שכתב מארק ל' סמית, על בסיס הרומן "בוקר טוב, חצות" מאת לילי ברוקס-דלטון – ע"ל), הוא הזכיר לי גרסה מודרנית של 'על החוף'" – אותו סרט של סטנלי קריימר מ-1959, בכיכובם של גרגורי פק ואווה גרדנר – "היה יותר ניהיליסטי וקודר מ'שמי חצות', שיש בו תקווה וגאולה בסוף, ומעל הכול, חרטה".

הוא מוסיף ואומר על המסר של הסרט: "חרטה היא באמת דבר מסוכן, ואם זו חרטה עמוקה – זה סרטן בגוף שלך. כולנו מתחרטים על כמה דברים טיפשיים שעשינו. אבל חרטה אמיתית נוגעת לשאלות כמו 'האם היית שם בשביל המשפחה שלך? האם בחרת בעבודה הנכונה? האם ניצלת את ההזדמנויות שרצית?'.

"חרטה זה דבר מסוכן, ואם זו חרטה עמוקה – זה סרטן בגוף שלך. חרטה אמיתית נוגעת לשאלות כמו 'האם היית שם בשביל המשפחה שלך? האם בחרת בעבודה הנכונה? האם ניצלת את ההזדמנויות שרצית?'"

"כשאתה מזדקן, הדברים האלה יכולים לאכול אותך, ואז עובדת המוות שלך יום אחד נראית כמו אירוע נורא כי אתה מרגיש, 'כל השנים האלה פשוט חלפו, ולא השגתי את הדברים שרציתי'.

"הדמות שלי מחפשת גאולה כי כבר מאוחר מדי. הוא רוצה לתקן הכול בגלל הדברים שהוא לא עשה. החיפוש הזה אחר גאולה נמצא עמוק בכולנו, לא חשוב בגלל אילו צרות, והסרט שלנו הוא על אחת די גדולה".

ג'ורג' קלוני בכנס על דרום סודאן שנערך בלונדון ב-19 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

ההפקה הסתיימה בדיוק כאשר מגפת הקורונה הכתה בארצות הברית בעוצמה והפכה את הממדים האנושיים של הסרט לדוחקים אף יותר. "כשהמגפה התפשטה, נהיה עוד יותר ברור שמה שהכי חשוב בסיפור הוא היכולת לתקשר אחד עם השני והצורך להיות עם האנשים שאנחנו אוהבים", אומר קלוני.

"זה הדהד לא רק בסרט אלא גם בחיים האמיתיים שלנו. רגעים כאלה, שנה כזאת, גורמים לנו להבין שאנחנו צריכים להיות מחוברים, אנחנו צריכים לוודא שאנחנו מנצלים כל יום בדרך הטובה ביותר שאפשר".

"כשהמגפה התפשטה, נהיה עוד יותר ברור שמה שהכי חשוב הוא היכולת לתקשר אחד עם השני. רגעים כאלה גורמים לנו להבין שאנחנו צריכים להיות מחוברים, שאנחנו מנצלים כל יום בדרך הטובה ביותר שאפשר"

המשבר גם השפיע על קביעת סדר היום של קלוני: "לאחרונה, הפוקוס שלי היה על כל כך הרבה דברים אחרים. נולדו לי תאומים, אלה ואלכסנדר, ואשתי אמל (עורכת דין לענייני זכויות אדם – ע"ל) ואני מנהלים קרן, ויש המון עבודה לעשות בעולם חוץ מרק לשחק ולביים.

"אני בהחלט לא משחק באותו קצב שהייתי רגיל לו. אני מרגיש די נוח עם המקום שהקריירה שלי נמצאת בו, אז קל לי יותר להגיד, 'אני הולך לבלות יותר זמן עם הילדים שלי ולעבוד על דברים שיכולים לעזור לאנשים אחרים'".

ג'ורג' ואמל קלוני (צילום: Grant Pollard/Invision/AP)

קלוני אומר שהוא נהנה לבלות בבית בימים אלה: "בחג ההודיה בישלתי ארוחה נחמדה לארבעתנו בלוס אנג'לס, ואולי אני אעשה את זה גם בחג המולד. באמת לא נסענו לשום מקום מאז סוף פברואר. קל יותר להיות בלוס אנג'לס במהלך המגפה, לא יורד גשם או שלג, אז אנחנו יכולים לצאת מהבית".

גם הפילוסופיה שלו על הורות הפכה לברורה יותר: "הבנתי שאני צריך להחדיר בילדים שלנו את הערך של עבודה, החשיבות שבגיבוש עמדה משלך בחיים, החשיבות שבדאגה לאחרים.

"מאז שהייתי ילד, בכל בוקר חג המולד היינו הולכים לבית של משפחה זרה כלשהי. לא היה לנו כסף, אבל היינו מביאים מתנות לכל המשפחה. היינו מבלים את חג המולד עם אנשים שמעולם לא פגשתי קודם לכן, שהמצב שלהם היה רע, יותר משלנו. הייתי צריך לגזום מדשאות ולגרוף עלים כדי שיהיה לנו כסף לקנות מתנות לילדים שלא פגשתי קודם לכן. זה משהו שאני אחדיר בילדים שלנו, שאנחנו אחראים זה לזה, ולא רק בתוך המשפחה המיידית שלנו".

ג'ורג' קלוני ואישתו אמל בגאלה של מכון הסרטים האמריקאי, בו קיבל קלוני פרס מפעל חיים. 7 ביוני 2018 (צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)

קלוני מאמין בתחושת ייעוד: "הייעוד העליון שלך תלוי במי אתה ואיפה אתה בחיים. הרבה מהאנשים שאני מכיר, הייעוד העליון שלהם הוא להניח אוכל על השולחן של המשפחה שלהם, זאת המציאות שלהם. אבל אני מאמין שמי שיש לו הרבה, מצפים ממנו להרבה.

"התפקיד שלנו הוא לפעול בצורה הטובה ביותר שאנחנו יכולים – שזה קל לי להגיד, כי אני בא ממקום נוח בחיים שלי עכשיו. היה לי הרבה מזל, ויש לי את האפשרות להקדיש יותר זמן לנושאים שחשובים לי, ושאני מקווה שחשובים לעולם".

זה החל בילדות שלו ובחינוך שהוא קיבל מאביו, מגיש הטלוויזיה ניק קלוני. "תמיד נאמר לי שיש לי אחריות לשרת. חונכתי להאמין שכולנו נמצאים בזה ביחד, ואנחנו נצא מזה ביחד. המגפה הזאת הראתה לנו יותר מכול שאין גבולות; לנגיף לא אכפת ממדינות או ממעמדות".

ג'ורג קלוני ואביו, ניק, בטקס הענקת פרס מפעל חיים של מכון הסרטים האמריקאי ב-7 ביוני 2018 (צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)

הריאיון התקיים ימים ספורים לפני שה-FDA אישר את החיסון של פייזר/ביונטק נגד קורונה, שממלא את קלוני תקווה: "מה שאני רוצה כל הזמן להגיד לכולם הוא 'אנחנו כמעט שם, אנחנו ממש קרובים'. זה נס, חברות התרופות עשו עבודה מדהימה. זה יהיה ממש טיפשי לפשל כשנותרו חודשיים-שלושה לפני שאפשר יהיה להביא את החיסונים האלה לאוכלוסייה הכללית".

השאלה אם הוא השתנה מאז שהפך לאב ב-2017 עולה מדי פעם. בתחילה תשובתו נחושה: "תסריט טוב הוא תסריט טוב. אני לא צריך להיות מכור להרואין כדי לגלם מכור להרואין, ואני לא צריך להיות אב כדי לגלם אב, כמו שעשיתי" (בסרטו של אלכסנדר פיין מ-2011, "היורשים", שזיכה אותו במועמדות שלישית לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר).

אבל מאוחר יותר הנימה משתנה והוא מודה: "אהבתי את הרעיון לגלם איש זעוף שפתאום צריך לדאוג לילדה. אני לא כזה זעוף עם הילדים שלי, אבל יש לי הבנה טובה יותר – יותר מכפי שהייתה לי קודם לכן – של האחריות שלי לדור הבא. לאבהות בהחלט הייתה השפעה מסויימת על קבלת ההחלטות שלי".

ג'ורג' קלוני בסרט "שמי חצות" (צילום: Philippe Antonello/NETFLIX)

על מנת לגלם את התפקיד בצורה משכנעת, קלוני היה צריך להקריב את מראה האליל השרמנטי המפורסם שלו ולהשיל מספר לא מבוטל של קילוגרמים. "הייתי באיטליה כשהייתי צריך להוריד במשקל, שזה היה פשוט אכזרי, כי במקום ערימות של פסטה הייתי צריך לאכול מרק עדשים בקערה קטנה".

הוא גם היה צריך לגדל "זקן גדול ומכוער, שהבן שלי אהב, כי הוא היה מחביא בו דברים שלא ידעתי עליהם עד שהייתי מגיע לעבודה, ואז הייתי כאילו, 'הו, יש לי מקל של ארטיק בזקן'. אבל אשתי והבת שלי שמחו מאוד כשהורדתי אותו, כי היה קשה מאוד למצוא את הפנים שלי מתחת לכל הבלגן הזה".

קלוני, שידוע בהומור שלו, מספר בחיוך גדול אנקדוטה על היותו אב עובד: "זה היה מצחיק, כי הייתי צריך לעשות את הסצנות המעצבנות האלה שבהן אני נופל למים. עשינו את זה באמבט ענקי באולפנים בלונדון, ובאותו היום הילדים שלי באו לבקר. הייתי צריך לצאת ברגע הנורא הזה, ואיבדתי את הדבר שמחזיק אותי בחיים, והבת שלי אומרת, 'אבא, אני רוצה לבוא לשחות איתך!', ואני הייתי כאילו, 'את מאוד עוזרת, ילדונת'.

"אז עכשיו, כשאני אומר לילדים שלי שאני צריך ללכת לעבודה, הם חושבים שאני הולך לשחות".

ג'ורג' קלוני (צילום: Grant Pollard/Invision/AP)