הבחירות הן גם נצחון למחאה וגם סכנה לקיומה

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: שרגא טיחובר)
שרגא טיחובר
שלט בהפגנה בבלפור

אתמול בשעה 1:00 בלילה נשמעה שאגת ניצחון בקרב פעילי המחאה. היא נשמעה לאחר ביזוי הכנסת באופן חסר תקדים בניצוחו של יצחק פינדרוס מ"יהדות התורה" (שנאם שעות על הדוכן כדי לאפשר לנתניהו לרקום את הדילים הפוליטיים שלו). הכנסת התפזרה לבסוף. נתניהו נכשל. כלומר, נכנסנו לתקופת בחירות באופן רשמי. זאת אומרת נכנסנו לתקופה הזאת בשנה, שבה ישקרו לנו בלי סוף, יפלגו אותנו ללא הפסקה וידברו על כל מה שחשוב חוץ מהחיים עצמם. פיזור הכנסת הוא מכלול של המון גורמים, ולמחאה יש חלק מרכזי בכך.

אתמול באחת בלילה התפזרה לבסוף הכנסת. כלומר, נכנסנו לתקופת בחירות באופן רשמי. זאת אומרת נכנסנו לתקופה הזאת בשנה, שבה ישקרו לנו בלי סוף, יפלגו אותנו ללא הפסקה וידברו על כל מה שחשוב חוץ מהחיים עצמם

לנוכח זאת, כעת חשובה יותר מכל ההבנה וההסברה שהמחאה איננה "רק לא ביבי". זה לא הסיפור שהיא מספרת. חשוב להבין כי התפיסה הזאת של "רק לא ביבי" מגלמת צד עמוק יותר בחברה הישראלית, צד שהוא הרבה יותר מפרסונלי. המחאה לא צמחה כדי להיות קרקע של מפלגות פוליטיות חדשות והיא גם איננה בית למפלגות פוליטיות שכשלו או לפוליטיקאים שסרחו.

למשל, "תקווה חדשה", מפלגתו של גדעון סער, היא דוגמה קלאסית לניסיון ציני לגנוב את מסרי המחאה. עם קו ורוד העוטף אותה (צבע המחאה) ועם המילה תקווה המגלמת את שמה (סלוגן המחאה) גדעון סער מנסה לקרוץ לחברי המחאה.

אך לא ניתן לו לגנוב עבודה של חודשים בכזאת קלות, עם מעצב גרפי בינוני ויועץ אסטרטגי ערמומי. גם למיקי חיימוביץ', רם שפע ואסף זמיר שהכריעו את פיזור הכנסת כמו גול בדקה 90, לא נוכל לשכוח במהירות את שיתוף הפעולה הבוגדני עם נתניהו. והרשימה עוד ארוכה, אבל זה גם איננו העניין, מטרת המחאה מעולם לא הייתה למצוא בית פוליטי.

המחאה הנוכחית, כפי שפעילי המחאה הגדירו אותה שבוע אחרי שבוע, במסרים יצירתיים ומדויקים, היא קודם כל מחאה נגד השיטה. שיטה המאפשרת לראש ממשלה מושחת לכהן ללא מנגנוני בקרה. שיטה המאפשרת כיבוש וחוסמת את כל אפשרות לשלום. שיטה המתעלמת ממיעוטים ורודפת עניים וחלשים. שיטה המעודדת אלימות משטרתית חסרת מעצורים. שיטה אשר כשלה בניהול משבר הקורנה. שיטה אשר בחסות הדמוקרטיה רומסת את האזרחים.

לא ניתן לסער לגנוב עבודה של חודשים בכזו קלות, עם מעצב גרפי בינוני ויועץ אסטרטגי ערמומי. גם לחיימוביץ', שפע וזמיר, שהכריעו את פיזור הכנסת כמו גול בדקה 90, לא נשכח במהרה את השת"פ הבוגדני עם נתניהו

המחאה הזאת, בראשית המאה ה-21, מגלמת במידת מה את ההבנה שחוקי המשחק משתנים. ישנו משבר אמון חסר תקדים בין המדינה לאזרחים. זה לא רק החרדים, הערבים או המתנחלים. לאור משבר הקורנה, אין ולו ציבור אחד, אשר סומך בעיניים עצומות על המדינה שתציל אותו בעת צרה. אפשר היה לראות זאת לפני הקורונה, באחוזי הגיוס הנמוכים, בנהירה לדרכונים הזרים, במשבר פוליטי שלא מסוגל להיגמר. אך יותר מכל, היה זה משבר הקורונה שהפיל את האסימון – המדינה, כמנגנון וכשיטה – איננה כאן בכדי לדאוג לאזרחים.

היה זה גם בנימין נתניהו כמובן, שגילם הבנה זו באופן ברור, כשהוא לקח את תקציב המדינה (קודש הקודשים) כבן ערובה פוליטי לצורך הישרדותו האישית. פרשות שחיתות הן גם סימן לריקבון. סימן לכך שכוח משחית. לכן האמירה "רק לא ביבי" איננה פרסונלית בלבד – אלא היא אמירה כנגד השחיתות של השיטה, כנגד הריקבון של המדינה – כנגד העמידה במקום.

זו היא מחאה על ההבנה שאנחנו בתקופה של שינוי. לכן בחירות בחודש מרץ הקרוב הן כפלסטר על פצע פתוח. אם בנימין נתניהו לא יבחר זה יהיה הישג אדיר, אך כשלעצמו הוא איננו מספיק. גדעון סער ונפתלי בנט אינם האלטרנטיבה לשינוי השיטה, וגם לא פוליטיקאים אחרים מהמרכז או מהשמאל. המחאה איננה יכולה לנצח דרך הפוליטיקה, כי היא פועלת נגד המנגנון שממשיך להזין את הפוליטיקה הרקובה.

המחאה תצטרך להמשיך ולפעול במקביל למישור הפוליטי. בכדי ליצור כאן חברה אזרחית חזקה ועצמאית שאיננה תלויה בשיטה המנוונת, חברה המתאימה למציאות המשתנה של המאה ה-21. המחאה היא קרקע אדירה לצמיחה של חברה אזרחית אשר תהיה מסוגלת לפעול בסולידריות למען הטוב המשותף הרחב והרלוונטי, ולא למען השררה הצינית.

ועל אף כל הביקורת, אין זה אומר שהפוליטיקה לא חשובה יותר. אסור לזנוח אותה. ישנו צורך אדיר להצביע בבחירות הקרובות ולתרגם גם את רוח המחאה לכוח פוליטי אשר יקדם את השינוי. ישנו צורך לקבוע סדר יום פוליטי ברוח המחאה, סדר יום שינתב את המפלגות לכיוון הנכון – לשינוי שיטת המשטר, לסיום הכיבוש, למען חקיקה המעגנת את השוויון והחירות, למען הישראלים באשר הם ללא הבדל דת, גזע ומין.

אך לצד זאת חשוב תמיד לזכור, כי הפתרון למאבק הגדול, השלם, הכואב והחשוב הזה שצמח כאן, איננו יכול להסתיים כ"זבנג וגמרנו", במערכת הבחירות הקרובה. בנימין נתניהו הוא רק סימפטום הוא איננו הסיפור עצמו.

ועל אף כל הביקורת, אין זה אומר שהפוליטיקה לא חשובה יותר. אסור לזנוח אותה. ישנו צורך אדיר להצביע בבחירות הקרובות ולתרגם גם את רוח המחאה לכוח פוליטי אשר יקדם את השינוי

מכאן צריך רק להמשיך לגדול, לשאול את השאלות הקשות ולהתארגן. הדרך עוד ארוכה עד לנחלה. אתמול זו הייתה הסנונית הראשונה לכך שהמחאה עובדת. כעת, ישנו הצורך להתחיל לבנות את הסיפור הישראלי, למען הישראלים. זו היא מלחמת ההישרדות האמיתית.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 773 מילים
סגירה