אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
2020. אילוסטרציה (צילום: iStock)

מכתב פרידה משנת 2020, שהייתה שנה פח

שלום לך, שנת 2020.

לא היה נעים להכיר והנה את סוף-סוף יוצאת לנו מהחיים. קחי את מחלות הרקע העלובות שלך ולכי לעזאזל. טרקי אחריך את הדלת, אל תחזרי לעולם וגם אל תתקשרי, כי לא נענה. אנחנו רוצים לשכוח אותך.

איזה שנה פח היית, שאלוהים ירחם על נשמתך המכוערת.

באמת האמנת שתצליחי לנצח את הזמן? לרגעים כמעט שכנעת אותנו שאם יש שנה שמסוגלת, זו את. היו ימים שהיינו איתך והרגשנו שהזמן עצר מלכת. איבד כל משמעות.

באכזריותך האין-סופית פירקת את החגים, טשטשת את ההבדלים בין ימי חול לסופי שבוע, פוררת ופיזרת את ימי הלימוד והעבודה. ואת מלאכת ריסוק הזמן עשית בכזאת שיטתיות מעצבנת, עד שקצת קשה להאמין שבסיכומו של דצמבר – גם את היית שנה ככל השנים. השלמת סיבוב אחד סביב השמש, זה הכול. רק עם המון דאווין של "קלטו איזה שנה מיוחדת אני". יאללה-יאללה, לכי.

iStock-1211989331-1

הימים במחיצתך התארכו ונזלו ונמרחו והפכו לשבועות ולחודשים של ריחוק חברתי, שעמום, חרדות, ריפרושים חסרי תוחלת ברשתות החברתיות, תקוות כמוסות שדשדשו בין הסלון לחדר השינה בנעלי בית והעבירו שעות מול ריבועי זום קטנטנים, בימים של עבודה מרחוק.

וכל הזמן געגועים לחיבוקים חמים, למפגשים משפחתיים, למסיבות, להופעות, לבתי קולנוע, לאולמות תיאטרון, לאצטדיונים הומים. כל הצעצועים האהובים שפעם, לפני שהגעת, נראו לנו מובנים מאליהם, החיים עצמם, עד שלא הקדשנו לנוכחותם או אפילו לעצם קיומם תשומת לב מיוחדת. הולכים לכדורגל, קופצים להופעה, יוצאים לסרט, סוגרים את הערב בפאב. מה הסיפור? ואז לקחת את כל אלה מאיתנו בהתקף טנטרום תוצרת סין, החזקת חזק-חזק וסירבת להחזיר.

למזלנו, עוד לא נולד הנגיף הבנזונה שיצליח לעצור את הזמן. גם לא COVID-19 האפס. אז הנה, 2020, גם זמנך עבר. שלום-שלום, ואל תבואי לנו בחלום. תכף תהפכי מהווה לעבר. מחדשות להיסטוריה. מבת זוג לאקסית מיתולוגית. רבים קוראים לך כבר עכשיו "השנה הארורה", כמו שקוראים לפעמים למחלת הסרטן. כי זה מה שאת – שנה מחלה. וגם אם עוד מוקדם לדעת איך נתבונן עליך ממרחק השנים, דבר אחד בטוח: לא תעוררי בנו נוסטלגיה.

בדיקת קורונה. אילוסטרציה (צילום: iStock)

כשהרשתות החברתיות במציאות המדומה של העתיד הבא עלינו לטובה יקפיצו לנו בעוד שנים תמונות מהימים שבילינו יחד, אם אפשר לקרוא לזה ככה – מסכות קורונה, כפפות גומי כחולות, מרכזי בדיקות, מטושים תקועים בנחיריים, רחובות ריקים בסגרים, מה-שמו סימן-טוב, עסקים קורסים – הם לא יעוררו בנו את הדגדוגים הנעימים במורד הגב שלפעמים מלווים פגישות מזדמנות עם מי שהיינו פעם מזמן.

אלה מאיתנו שלא קוראים להם מארק צוקרברג, סרגיי ברין, לארי פייג', ג'ף בזוס או המניאק ההוא ששיחק אותה עם "זום", יסחבו זיכרונות אישיים קשים ממך. לפעמים זיכרונות טראומטיים ממש.

ילדים יזכרו חודשים של בלבול. יש בית ספר? אין בית ספר? בזום? בקפסולה? אסור לצאת מהבית? מותר, אבל רק עד קצה הרחוב? ולמה אי אפשר לבקר את סבתא שנראית כל כך עצובה?

סבתא, למה יש לך עיניים כל כך קטנות? ולמה יש לך אוזניים כל כך קטנות? ולמה יש לך פה כל כך קטן?

למה? כי אני ב"זום", טמבל. זה למה. ואני לבד בחדר כבר חצי שנה.

סבא וסבתא בזום. אילוסטרציה (צילום: iStock)

ההורים ייזכרו בחרדות כלכליות, בתחושת אובדן שליטה, בקריסת האמון במקבלי ההחלטות, בהרגשה ש"הכל מטומטם".

ומי שאהוביהם גססו ומתו בתקופת הקורונה, יתאמצו לשכוח את ימיהם האחרונים, כשאי אפשר היה לתמוך בהם, להיפרד מהם, להקל עליהם מעט את השעות הקשות. ואז לוויה עצובה, בחוג משפחתי מצומצם ביותר, בלי חיבוקים מנחמים. זוועה.

שתי מילים מדכדכות יזכירו לנו אותך תמיד, 2020: ריחוק חברתי. אלה מילות השנה. גאה בעצמך?

אנחנו נפרדים ממך כמו שנפרדים מזוגיות מתעללת, אחרי שנה של מריבות, טריקות דלתות, צרחות, בכי ותסכול. נמאס לנו מהשרירותיות שלך, מהגז-לייטינג – יש סגר, אין סגר, מותר 500 מטר, בעצם רק מאה מטר, בתל אביב לא אבל בבני ברק כן, מותר לטוס לדובאי אבל אסור תיאטרון – שיגעת אותנו, 2020. את בטח גאה בעצמך.

כרגע אנחנו יכולים לראות רק את הפגמים שלך, את החולשות, את כל מה שהשניא אותך עלינו. אבל ממרחק השנים, כמו שקורה לא פעם בפרידות, יכול להיות שגם אם לא נתגעגע לרגעים הרבים שבהם אמללת אותנו, בכל זאת נצליח להעריך את הישגיך הגדולים. והיו כאלה.

חיסון לקורונה. אילוסטרציה (צילום: iStock)

הגדול שבהם הוא העובדה שהאנושות כולה התגייסה למבצע חסר תקדים בהיקפו למצוא חיסון לנגיף חדש. למדנו להכיר את הקורונה בתחילת השנה, ובסופה כבר הופצו בכל העולם חיסונים מאושרים למחלה. זה חתיכת הישג מדעי ולוגיסטי היסטורי, שבני הדורות הקודמים יכלו רק לחלום עליו ובני הדורות הבאים ילמדו עליו.

מה הם יראו בסרטים ובסדרות הדוקומנטריות שיעסקו בך?

בחירות מטורללות בארצות הברית, עם נשיא שמתכחש לקיומה של המגפה ומדרדר את ארצו לקטסטרופה בריאותית, ואז חוטף את המחלה, מחלים ממנה, מפסיד בבחירות אבל ממשיך להתבצר בטענה שהן זויפו.

קלוז אפ על האיפור נוזל על הלחיים של רודי ג'וליאני.
בוריס ג'ונסון חוטף קורונה ומחלים.
משחקי כדורגל וכדורסל מול יציעים ריקים.
שורות של ארונות מתים באיטליה.
קלוזאפ על ארון המתים של דייגו ארמנדו מראדונה.
רגל על הצוואר של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס.
מהומות בכל רחבי ארצות הברית – חיי השחורים חשובים!
נמל ביירות עולה באש.
העסקים קורסים והבורסה טסה לשמים.
סגרים פה, סגרים שם, הופעות מוזרות בזום.

דונלד טראמפ (צילום: doddis / Alamy)

את מה נזכור יותר – את טירופו של הנשיא טראמפ, או את העובדה שאמריקה הצליחה להתעשת ולהקיא אותו מתוכה? ואולי את זה שבדרך היא גם בחרה בפעם הראשונה סגנית נשיא, ועוד אחת שהיא גם אפרו-אמריקאית וגם אסייתית-אמריקאית? הרי ברור שאם קמלה האריס תושבע יום אחד לנשיאת ארצות הברית, וזה לא תרחיש מופרך, סיכומי 2020 יקבלו טוויסט מרענן. ככה שעוד יש לך סיכוי לצאת מזה בכבוד, שנה רעה שכמותך.

ואצלנו – מהומה שלא הייתה כדוגמתה בצלו של אדם אחד, שהכול נהיה בדברו, הכול סובב סביב פופיקו וסביב כתבי האישום שלו, בתיו, משפחתו ואחיזת הפלדה שלו בתודעה הישראלית.

מי בכלל זוכר עדיין את נעמה יששכר, הנערה שנעצרה ברוסיה עם כמה גרם חשיש, שראש הממשלה החזיר בעצמו מהכלא הרוסי בסוף ינואר, במה שנראה אז כאירוע דרמטי שישפיע על תוצאות הבחירות, כשהוא בדרכו חזרה מוושינגטון שם חתם על "עסקת המאה" עם דונלד טראמפ, שהייתה אמורה לכלול את סיפוח השטחים אבל בסוף בכלל הובילה להסכמים עם מדינות המפרץ ומרוקו, שכוללים גם סעיפים מפוקפקים של סחר נשק, ו… סחרחורת.

בני גנץ (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90/עיבוד מחשב)

ואז בחירות. עוד בחירות. הבחירות שאחרי הבחירות ושלפני הבחירות. הליכוד 36, כחול לבן 33. בני גנץ מבטיח לא לשבת עם בנימין נתניהו ואז מתהפך; המפלגה שלו מתפרקת לו בידיים והוא חותם עם האיש שביזה והתעלל בו על הסכם רוטציה שלכולם חוץ מלקורבן עצמו היה ברור שלעולם לא יקויים.

מה נזכור בעתיד מבני גנץ, האיש ללא תכונות שכמעט הגיע ללשכת ראש הממשלה, ואז קפץ ראש לתוך בריכה ריקה, ולמרות שפתח את הראש תוך כדי, בכל זאת ניסה לשכנע את כולם שהוא נהנה וצעק "תראו איזה יופי! אני שוחה! אני שוחה!" ואז הצליח לטבוע, אפילו שלא היו סביבו מים?

ומצד שני, איך נזכור את יריבו הגדול – שבחודש מאי, עמוק בתוך משבר הקורונה, כשהמדינה מיטלטלת בין סגרים לאימה שהוא עצמו זרע על מגיפה בנוסח ימי הביניים, התייצב לפתיחת משפטו מוקף בשרים שפיותיהם מכוסים במסכות קורונה, בדימוי שכאילו נרקח במוחו של מעצב שטני אך מבריק?

ומולו: ההפגנות בבלפור. ההפגנות בגשרים. המחאה שנמשכת חודשים רבים בלי להתעייף, מול המכת"זיות, הסגרים, האלימות המשטרתית, ההשמצות, האלימות ברחוב. האם נתניהו באמת הסתבך הפעם עם הדור הלא נכון, כמו שנכתב בשלטים? האם המחאה הזו תצמיח מתוכה הנהגה חדשה, קולות חדשים, פוליטיקה חדשה? או שהיא תיזכר כאנקדוטה שהצטלמה נהדר?

בנימין נתניהו (צילום: קובי בן גדעון/לע"מ/עיבוד מחשב)

הרומן בינינו, 2020, היה סיפור כל כך מופרע וכל כך מסחרר, שאולי אפשר לספר אותו גם כך: לחבר זה לזה את כל הנאומים בשידור חי שנתניהו נשא במהלך השנה ולערוך מהם מונולוג אחד ארוך-ארוך, שכולו שבחים עצמיים, בדרך כלל בגוף ראשון יחיד – הוריתי, הנחיתי, עשיתי, הבאתי, חתמתי, באתי, ראיתי, ניצחתי –  עסקאות, הסכמים, הזדמנויות צילום, מול המפגינים, מול מערכת המשפט, מול הנגיף, מול המשק הקורס, מול התקשורת. מסית, לועג, רומס, מבזה, משסה, ואז מקליט גרסה מזויפת ל"יש בי אהבה והיא תנצח", כאילו המציאות כולה, חיינו, עתידנו, תקוותינו, הם לא יותר מתפאורה לשאפתנות שלו, לנחישות שלו, ל"קילר אינסטינקט" הזה שלו, שמהלך קסם על רבים כשם שהוא מהלך אימה על רבים אחרים.

מה הפלא שאחרי כל אלה, האמון חרחר ונפח את נשמתו? המפגינים לא מאמינים למילה של נתניהו, הביביסטים לא מאמינים למילה של הפרקליטות, הציבור לא מאמין למילה של התקשורת, ולכל אחד יש את הרופא/המומחה/הקואצ'ר/הגורו/הבלוגר/היוטיובר שמספקים לו בדיוק את חוות הדעת שהוא מעוניין בה – יש נגיף ויש מגפה, יש נגיף אבל אין מגפה, אין נגיף ואין מגפה, יש חיסונים אבל הם לא יעילים, החיסונים כן יעילים אבל אין בהם צורך, או שהם בכלל קונספירציה של תאגידי התרופות הבינלאומיות, ואולי בכלל של ביבי, שכל מה שמעניין אותו זה לדכא את ההפגנות ולברוח ממשפט.

המפגינים לא מאמינים למילה של נתניהו, הביביסטים לא מאמינים למילה של הפרקליטות, הציבור לא מאמין למילה של התקשורת, ולכל אחד יש את המומחה/בלוגר שמספק לו בדיוק את הדעה שהוא מעוניין בה

וחוץ מזה, לא נשכח את הקפיטליסטים החזירים, שזיהו הזדמנות לעשות קופה ענקית נוסח "דוקטרינת ההלם", שלא לדבר על הסוציאליסטים שכל מה שמעניין אותם זה שליטה בתודעה, וכולם משתמשים בכלים המטורפים האלה של פייסבוק וטוויטר, עם האלגוריתמים, מה לא ראית "הדילמה החברתית"? זה סרט השנה, נשמה. את חייבת לראות.

אז יאללה, 2020, עופי לנו מהעיניים. חבל שהכרנו אותך בכלל. שברת לנו את הלב.

2020. אילוסטרציה (צילום: iStock)

עוד 1,380 מילים
סגירה