אנחנו אוהבים מוזיקה ממגוון סיבות, שלא רק משתנות מאדם לאדם אלא גם פושטות ולובשות צורה עם השנים.
אחת הסיבות המופלאות ביותר היא התחושה המוכרת והממכרת שמתפשטת בגוף כשאתה שומע שיר גדול. ויותר מזה, כשאתה שומע אלבום גדול. והכי הרבה – כשאתה בהופעה גדולה באמת.
או אז המוזיקה ממלאת אותך ברגש הכפול והנדיר הזה, שאתה בו בזמן אינדיבידואל, אדם לעצמך, בעל טעם משלך, סנטימנטים משלך, זיכרונות משלך, ואתה יכול לצלול עם הצלילים והמילים אל עומק העולם הפנימי שלך, שלאף אחד מלבדך אין גישה אליו; ובאותו זמן ממש אתה מתחבר למשהו שהוא יותר גדול ממך. שלא קשור אליך בכלל. שהוא חיצוני לך. שהוא "התרבות". או "הטרנד". או ה"וויב". או "רוח הזמן". אתה גם בפנים וגם בחוץ. גם לבדך וגם יחד עם כולם. קסם.
הנס הזה לא קורה הרבה. הוא קורה ברגעים הכי יפים במועדונים בלילה. מול במות בפסטיבלים. לפעמים גם בבית, עם האוזניות. אתה לבד עם עצמך ואחד עם כולם.
השנה זה כמעט לא קרה. הנגיף כיווץ אותנו לגודל של נתון סטטיסטי על עקומה שצריך לשטח אותה. מקדם הדבקה. הכי רחוק מהשחרור – או מאשליית השחרור – שמוזיקה גדולה יכולה להעניק לנו בטובה.
הנגיף כיווץ אותנו לגודל של נתון סטטיסטי על עקומה שצריך לשטח אותה. מקדם הדבקה. הכי רחוק מהשחרור – או מאשליית השחרור – שמוזיקה גדולה יכולה להעניק לנו בטובה
רבים העידו על עצמם שאין להם בכלל חשק לשמוע מוזיקה חדשה. שהם מתרפקים על אהבות עבר. מתבוססים בנוסטלגיה. קולה של אמא. הטעם של הילדות. הפסקול של גיל ההתבגרות. רק לא מוזיקה עכשווית. כאילו רוצים להיצמד לפסקול של החיים שלפני הנגיף.
מה שעוד קרה זה שבצל הריחוק החברתי, הסגרים הבינלאומיים וההיצמדות למסכים הביתיים, נוצרה לרגע האשליה שהתקצר המרחק בין חובבי המוזיקה האלמונים הספונים בבתיהם שבקצה העולם לכוכבי המוזיקה הגלובלים, שנאלצו לרדת מרכבת הקליע הדוהרת על הנתיב המהיר ולהסתגר כמו כולם בבית.
רובי ויליאמס התחרפן בסטוריז של אינסטגרם. קארדי בי קרעה מצחוק (וגם תפסה צד פוליטי, מול טראמפ, באומץ ראוי להערכה). ג'יימס בלייק ניגן בסלון שירים לבקשת הקהל, כשרק ג'מילה ג'מיל מוחאת לו כפיים מהצד. הוא גם כינס את השירים האלה ל-EP מוצלח, שאמנם לא נכנס לרשימה כאן, אבל שווה האזנה.
בהיעדר הופעות חיות מסעירות, שום דבר לא הצליח באמת לפרוש כנפיים ולהמריא מעל היום-יום הקטן והמדכדך שנכפה עלינו השנה. אפילו לא מופע הענק "עולם אחד – ביחד בבית", שהיו לו היומרות להיות ל"לייב אייד" של ימי הקורונה, ובסוף נשאר כלא יותר מהערת שוליים, אנקדוטה בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית.
סיכום אלבומי השנה כאן הוא בהכרח פרטי ואישי. אף אחד לא יכול להקיף את כל המוזיקה שיוצאת בעולם בשנה. אין כאן יומרה לבחור את האלבומים הכי חשובים או הכי גדולים או הכי משמעותיים או הכי משפיעים. זו משימה כמעט בלתי אפשרית לאדם אחד בכל שנה נתונה, ובטח בשנה כמו 2020.
מה שכן, כשאני מסתכל על האלבומים שבחרתי, האלבומים שהיו הפסקול שלי השנה, אני מבין שהאווירה מסביב השפיעה גם על הרגלי האזנה שלי. ההסתגרות בבית, הריחוק החברתי, דחפו אותי אל הקוטב המלנכולי, המלודי, המהורהר יותר של הטעם המוזיקלי שלי. דחקו הצידה את האלקטרוניקה, ההיפ-הופ, הפופ והרוק הקשוחים יותר. אלה אמנם נוכחים כאן, אבל פחות מבעבר. נדמה לי שאם הייתי בודק מה הסולם של כל אחד מהשירים בעשרת אלבומי השנה שלי, הייתי מגלה שרובם בסולם מינורי.
אולי זה בגלל ש-2020 היתה שנה מאז'ורית בעולם, אבל מינורית בלב ובאוזניים.
10
Idiot Prayer – Nick Cave alone at Alexandra Palace
"תפילת האידיוט" של ניק קייב לא היה נכנס לרשימת אלבומי השנה שלי בכל שנה אחרת. הוא גם כנראה לא היה מוקלט בכל שנה אחרת. ניק קייב היה האמן הגדול הראשון שהתעשת וחיפש דרכים יצירתיות להתמודד עם המצב החדש שנכפה על אמני העולם השנה. הקורונה תפסה אותו באמצע מסע אישי מרגש, אפילו מפעים לפרקים, ליצירת חוויה אינטימית חדשה עם הקהל ההולך וגדל שלו.
בבלוג שלו – "תיקי היד האדומה" – קייב משיב בכנות נדירה ובאומץ גדול לשאלות האישיות ביותר שמעריציו מפנים אליו. וב-23 ביולי, בשיא הסיבוב הראשון של המגיפה, ושלושה שבועות אחרי ההופעה המתוכננת בבלומפילד שאמורה היתה לחתום את סיבוב ההופעות העולמי שלו שבוטל (שוקי וייס, תחזיר את הכסף! זה לא בסדר!), קייב העלה מופע יחיד פתוח לקוני כרטיסים באינטרנט.
לבדו באמצע "ארמון אלכסנדרה" בלונדון, עם פסנתר כנף, מואר בתאורה מינימליסטית ומלנכולית, הוא שר וניגן 22 שירים מהרפרטואר מפרק ההגנות שלו. לא ראינו את זה מגיע, אבל הוא הצליח להביא אותנו עד דמעות בסלון.
מבחינתי זו היתה הופעת השנה – ולו מהסיבה המצערת שזו גם הייתה ההופעה היחידה השנה (גם למופע הרשת של בילי אייליש קנינו כרטיס. היא הלכה על הפקה יותר נוצצת ומרובדת. קייב הגיע חשוף ופגיע). מבחינתי, האלבום הזה חייב להיות אחד מאלבומי השנה, כי הוא יזכיר לי אותה תמיד.
9
Roisin Machine – Roisin Murphy
הכי כיף לגלות אמן חדש לגמרי במקרה, בלי הכנה, בלי בניית ציפיות, בלי הטירטור של מכונת היח"ץ הדורסנית. את רושין מרפי הצלחתי לפספס עד היום, למרות שהיא בסביבה מהניינטיז. את "מולוקו", הלהקה שהיא הגיחה ממנה, שמעתי פה ושם, אבל היא לא השאירה עלי רושם רב. אולי הגיע הזמן לתת לה הזדמנות שניה.
על קריירת הסולו של מרפי ידעתי מעט מאוד. ואז נפלתי עליה במקרה בפסטיבל ב-2019, בדרך להופעה אחרת בכלל, ועפתי. חיית במה דוהרת על גרוב רצחני עם שירים נוטפי כריזמה. מה יש כאן לא לאהוב? נשארנו עד הסוף ושכחנו לגמרי מההופעה שהתכוונו לראות. ככה נולדים סיפורי אהבה.
רוב השירים מההופעה הקטלנית ההיא, סינגלים שרושין הוציאה פה ושם לאורך העשור האחרון, מכונסים ב"מכונת רושין" שהיא הוציאה השנה. זה תקליט פופ-האוס-דיסקו-אלקטרוני מרומם נפש ומזיז אגן, שנולד לרחבות ריקודים אבל לרוע מזלו יצא בשנה שכל רחבות הריקודים בעולם נסגרו.
אם אתם מתגעגעים לגרוב של מועדון בשלוש בבוקר, אתם מוזמנים לרקוד עם האלבום הזה בסלון. השכנים מלמטה יתלוננו על הבסים, אבל מה הם מבינים.
8
Song Machine, Season One: Strange Timez – Gorillaz
עוד מכונת להיטים לרקוד איתה בסלון, עד שההופעות החיות יחזרו. ועוד ד"ש עצוב מהופעה שכבר היו לי כרטיסים אליה ובוטלה (הפעם אתה לא אשם, שוקי וייס). כבר שנים אני זומם על דיימון אלברן, לטעמי המוזיקאי המעניין ביותר שיצא מאנגליה בניינטיז. סיבוב הופעות חדש של גורילאז נראה כמו הזדמנות מעולה לסגור את הפינה הזאת.
מאז אלבום הבכורה האדיר שלהם שיצא – אלוהים, כמה אנחנו זקנים – לפני 20 שנה בדיוק, הגורילאז הוא פרויקט יצירתי שטיבו לא תמיד ברור (הם לוקחים את עצמם ברצינות? הם משתטים? הם מנסים להגיד משהו או רק לעשות נעים?).
אלברן מוסר את המיקרופון לאחרים, בחדווה לא אופיינית לסולנים של להקות גדולות, ודווקא בדרך הזו, המפורקת, הלא ברורה, הלא תמיד מגובשת, הצליח אחרי הפירוק של "בלר" ללכוד משהו עמוק ברוח הזמן המבולבלת, רגע אחרי באג 2000 שלא קרה וסוף בועת הדוט קום בואכה מאה חדשה, דיגיטלית, טכנולוגית, מתעתעת, עסוקה מעל הראש בזהויות, בהסתתרות, באמת ובשקר.
כל אלה נמצאים באלבום האחרון של גורילאז, שהסינגלים הראשונים מתוכו יצאו בינואר 2020 מלווים בהצהרה של אלברן ש"אלה שירים מתוך פרויקט חדש שאין לי שום מושג לאן הוא יתקדם". ובמהלך השנה הפרויקט הזה שינה בהדרגה את אופיו והתחיל לשקף את הבלגאן והבלבול של התקופה המשונה הזאת.
אל המיקרופון זומנו בזה אחרי זה תותחים מסדר הגודל של בק, רוברט סמית, אלטון ג'ון, סקפטה, סנט וינסנט, סלואטי ועוד. אלברן, קול כהרגלו, אירגן לעצמו את המסיבה הכי טובה שלעולם לא נוזמן אליה.
7
Rough and Rowdy ways – Bob Dylan
כשבוב דילן הוציא בחודש מרץ את השיר "Murder Most Foul" – השיר המקורי הראשון שלו מאז 2012 – נבהלתי. לאורך 17 הדקות של השיר שכותרתו שאולה מ"המלט" של שייקספיר, דילן מדקלם, ממלמל, מהמהם את בתיו הארוכים, כמעט ללא מלודיה. מלווה בפסנתר, קונטרבס, תופים מרוחקים, נגיעות כינור.
גם אחרי כמה האזנות רצופות הוא לא הפך לשיר שאפשר להתיידד איתו. לא שיר שאפשר לשיר. זה גם לא שיר שצריך לשיר. "זו קינה. מארש אבל", כתבתי על השיר בזמן ישראל, "וקשה לדעת על מי דילן מקונן. על ג'ון פיצג'רלד קנדי? על אמריקה? על הרוח של שנות השישים? על עצמו? ואולי בכלל עלינו, שמאזינים לו עכשיו סגורים בבתים, חוששים מהבאות?"
המחשבה הראשונה, הלא מעובדת, אחרי האזנה אחת לשיר, הייתה שזה יהיה השיר האחרון של דילן. שעם השיר הזה הוא בוחר להיפרד מאיתנו ומהעולם.
"אמנם יכול כמובן להיות שבהמשך יתברר שזה עוד אחד מתמרוני התעתוע הדילנים הידועים. אבל ייתכן שהפעם המקרה שונה. אולי דילן כבר יודע משהו שאנחנו עוד לא יודעים, וכמו דיוויד בואי וליאונרד כהן לפניו, החליט להיפרד מאיתנו עם צוואה מוקלטת. רקוויאם לעידן הפולק. נפנוף שלום אחרון לנו ולעולם של אתמול. זה שהוא היה אחד מגיבוריו וכנראה גדול מנסחיו".
ואז הגיע האלבום המלא והרגיע את חששותיי. דילן לא מתכוון ללכת לשום מקום. בגיל 79 – כפרה עליו – עם פרס נובל לספרות על החגורה, ועם כל הסופרלטיבים שבן אנוש יכול לייחל להם, הוא נשמע פשוט נפלא. חד. מדויק. מחובר לעצמו. מחובר לשירים שלו, ואפילו שר אותם באופן שעשוי לחבב אותו גם על מי שלא היו מסוגלים עד היום להאזין לקולו המאנפף.
דילן לא מתכוון ללכת לשום מקום. בגיל 79 – כפרה עליו – עם פרס נובל לספרות על החגורה, ועם כל הסופרלטיבים שבן אנוש יכול לייחל להם, הוא נשמע פשוט נפלא. חד. מדויק. מחובר לעצמו. מחובר לשירים שלו
"אני ראשון בין שווים, ושני לאף אחד אחר" הוא שר על עצמו, וממשיך לפלרטט עם הדימוי שלו, עם המעמד המיוחד שלו, עם האגדה שאופפת אותו. זה האלבום ה-39 שלו. הלוואי שיש לו עוד. הוא עדיין לא שני לאף אחד אחר. וזה גם תקליט מושלם לחורף שבא עלינו לטובה.
6
The New Abnormal – The Strokes
מה עלה על דעתם של "הסטרוקס" לקרוא לאלבום שלהם דווקא "הלא נורמליות החדשה"? כשהוא יצא באפריל עוד לא היה להם מושג שהשנה הזו הולכת לעבר טירלול שלא היה כדוגמתו. שניו יורק, העיר ש"הסטרוקס" הם מהטוענים לכתר הפסקול שלה מאז תחילת המאה, תיכנס – גם עכשיו קשה להאמין שזה קרה – לסגר מוחלט.
האלבום האחרון של "ארקטיק מאנקיז" נפתח בשורה הנהדרת "בסך הכל רציתי להיות אחד מהסטרוקס". כדי להגשים את חלום הנעורים הזה, אלכס טרנר נדרש לדמיין מועדון נוצץ לווטראנים של הרוק על הירח. ב"הלא נורמליות החדשה", ג'וליאן קזבלנקס ואלברט האמונד ג'וניור מזכירים לאלכס טרנר איך יכול להישמע גלאם-רוק אורבני על כדור הארץ במאה ה-21.
את האלבום הם כתבו, הקליטו ובישלו לניו יורק אחרת, לעולם אחר. עם מפיק העל ריק רובין מאחורי הקונסולה, אחרי שנים של התקשקשות, מלחמות אגו טיפשיות, טיולי סולו, הם מצאו את עצמם מחדש, ונשמעים זוהרים, מבריקים כמו שלא נשמעו אולי מאז אלבום הבכורה המופתי שלהם.
ואז, ממש כשהם היו מוכנים לצאת ולטרוף את העולם – הוא נסגר. אין צדק.
כל האלבום אדיר, במיוחד אם אתם מתגעגעים לסאונד ולאווירה של האייטיז. אפשר להתחיל מהפנינה הנהדרת הזו:
5
The Ascension – Sufjan Stevens
חמש שנים אחרי "קארי ולואל", יצירת המופת שוברת הלב שלו ואחד האלבומים הגדולים של העשורים האחרונים – בעצם, אחד האלבומים הגדולים אי פעם – סופיאן סטיבנס מפנה את המבט החוצה. אם ב"קארי ולואל" הוא פרש, בחושפנות מיקרוסקופית, את היחסים המסובכים עם אמו האלכוהוליסטית שנטשה אותו בילדות, ב-2020 סטיבנס כותב על העולם, ובעיקר על ארצו שהולכת לאבדון.
את הסינגל הראשון, "אמריקה", הוא הוציא ב-4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, שגם העניק את שמו לשיר היפה ביותר מ"קארי ולואל", זה שנגמר בקינה-תפילה "בסוף כולנו נמות".
סטיבנס עדיין מורבידי. עדיין מדוכדך. אבל הפעם הוא גם רוצה לזוז. אולי אפילו לרקוד. לא באמצע הרחבה. חס וחלילה. בצד. קרוב לקיר. מסתכל בסקרנות על החוגגים. או כמו שהוא שר ב"משחקי וידיאו", "אני לא רוצה לשחק, אני רק רוצה ללכת מכאן". לאן הוא רוצה ללכת? לאייטיז, כמובן. בדיוק כמו הסטרוקס.
4
Shore – Fleet Foxes
אלבום הבכורה של "פליט פוקסס" מ-2008 היה אחד האלבומים האהובים עלי בעשור הראשון של המאה הנוכחית. כמו סופיאן סטיבנס גם הם היו תלמידים מצטיינים של הפולק האמריקאי, עם יד טובה על המיתרים והרמוניות קוליות – מין גלגול סיאטלי פסיכדלי של קרוסבי, סטילס ונאש (פחות של יאנג) ואפילו של פול סיימון.
שני האלבומים הבאים שלהם השאירו אותי אדיש. חשבתי שנפרדנו לתמיד, כמו שקורה לפעמים, אבל הנה רובין פקנולד וחבורתו חוזרים השנה עם אלבום שהצליח לשחזר את ההישגים היפים שלהם מאלבום הבכורה. עם אותה תנופה מלודית והרוח ההיפית הזו של צפון החוף המערבי, כולל השבועה לכבד את כל מה שיש לחיים להציע.
השנה הנחמה הזו היתה חיונית מתמיד.
3
Fetch the bolt cutters – Fiona Apple
אני מודה במבוכה מסוימת שהתלבטתי אם לכלול את האלבום הזה בסיכום השנה שלי. לא כי הוא לא טוב. הוא מצוין. הוא כל כך טוב שיש קונצנזוס עולמי שזה אלבום השנה.
ב-Metacritic, האתר שמשקלל מאות מבקרי מוזיקה מכל העולם, האלבום של פיונה אפל הוא אלבום השנה בפער ניכר מכל היתר. הוא דורג ב-23 רשימות סיכום שנה שהאתר סוקר למקום הראשון, וב-17 רשימות נוספות למקום השני. לפיכך זכה ל-146 נקודות – 50 נקודות יותר מהאלבום שהגיע למקום השני. אז מה? להצטרף להמון? אבל מה לעשות, עובדה שחזרתי אליו שוב ושוב ושוב. מגיע לו. גם אם כולם מסכימים.
אני חושד שהאפיל המצודד של האלבום הזה – חוץ מהוורסטיליות מעוררת ההשתאות של אפל, שמשחקת על כל המגרש המוזיקלי בחופשיות של אמנית מהמעלה הראשונה – קשור גם הוא לאווירה של השנה האחרונה.
אני חושד שהאפיל המצודד של האלבום הזה – חוץ מהוורסטיליות מעוררת ההשתאות של אפל, שמשחקת על כל המגרש המוזיקלי בחופשיות של אמנית מהמעלה הראשונה – קשור גם הוא לאווירה של השנה האחרונה
הפרופיל המקיף של פיונה אפל ב"ניו-יורקר", שליווה את יציאת האלבום, התמקד בנטייה שלה להתבודד, להסתגר מהעולם, להתנתק מהסובבים אותה. מרגישים את זה במוזיקה שהיא יוצרת. והשנה הזו, של הקורונה, היתה מושלמת למוזיקאית שמבחינתה ריחוק חברתי הוא לא עונש אלא בחירה.
2
Punisher – Phoebe Bridgers
פיבי ברידג'רס היא זו שהגיע למקום השני, 50 נקודות אחרי פיונה אפל בדירוג דירוגי השנה (אללי, הטעם שלי כה המוני? איבדתי את הקצה?).
האמת היא שזה די לא ייאמן מה שהבחורה המוכשרת הזו, גיבורת אינדי מלוס אנג'לס, הספיקה לעשות מ-2017, אז היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה. אחריו היא הוציאה, תחת השם "בויג'ינייס", אלבום נהדר כצלע בשלישיית הנשים המוחצת עם ג'וליאן בייקר ולוסי דאקוס. ואז חברה לקונור אוברסט לאלבום האדיר של "בטר אוביליביון קומיוניטי סנטר" מ-2019.
ב-2020 הפגיזה עם Punisher, שמעמיד אותה בחזית הרוק הנשי האמריקאי החדש, המחובר לעצמו, הנטול דאווין, פוסט מי-טו, פוסט גירלז, אישי, אינטימי (גם אדריאן לנקר מ"ביג ט'יף" שהוציאה השנה אלבום סולו מוצלח, בחבורה הזו).
נשים צעירות הן אלה שסוחבות עכשיו על הכתפיים את הרוק, בעולם שפנה להיפ-הופ ולפופ. יש לי הרגשה – או שמא משאלת לב – שהעשור הקרוב יהיה טוב אליהן ושהן יובילו את הרוק לחוף מבטחים חדש.
1
Folklore + Evermore – Taylor Swift
בעצם מדובר בשני אלבומים בהיקף מוזיקה של שלושה. הם אמנם יצאו בנפרד, קודם "פולקלור" המושלם וחמישה חודשים אחריו "אוורמור" המוצלח מעט פחות (אבל עדיין נהדר), אבל אני מעדיף להתייחס אליהם כאל גוף עבודה אחד שרק פוצל לשניים מסיבות שיווקיות ולא אומנותיות.
שילמתי מחיר כבד בבית על חיבתי לאלבומים האלה. הילדים שלי לא מבינים מה לכוכבת מסיבות הבת/בר מצוות שלהם ולאביהם הבומר (אני לא. אבל זה לא ממש איכפת להם. שנות השישים, ימי הביניים, תקופת האבות – מה זה משנה. נולדת מזמן).
להגנתי אני משיב במשפט המחץ שאני מטיף להם מאז התחילו לפתח טעם במוזיקה והתחילו לחקור אותי על ההבדלים בין הז'אנרים השונים: יש רק שני ז'אנרים – מוזיקה טובה ומוזיקה רעה. ושני האלבומים שטיילור סוויפט הוציאה השנה הם מוזיקה מעולה.
להגנתי אני משיב במשפט המחץ שאני מטיף לילדיי מאז התחילו לפתח טעם במוזיקה: יש רק שני ז'אנרים – מוזיקה טובה ומוזיקה רעה. ושני האלבומים שטיילור סוויפט הוציאה השנה הם מוזיקה מעולה
קודם כל כי הם כוללים שירים מצוינים ממש, של פזמונאית בשיאה, שגם ניחנה בטעם מעולה בבחירת שותפיה לדרך. ודבר שני, הם מזכירים את העניין הכמעט נשכח ההוא שפעם היה המובן מאליו – אמן אמיתי צריך להסתכן. לחפש. לא לדרוך במקום. לנסות. להמר. לאתגר את עצמו ואת הקהל שלו.
זה לא שטיילור סוויפט התחילה ב-2020 לאכול סכיני גילוח. אבל בכל זאת, צריך אומץ כדי לשבור לדרך הצדדית שאליה היא פנתה השנה. ואומץ כזה הפך עניין נדיר מאוד בעולם שמכוון מכירות, מרצ', זיכיונות, שיווק ותדמית.
אם לא היינו יודעים כל מה שאנחנו יודעים על טיילור סוויפט – מכירות של טריליון אלבומים, רווחים של טריליון דולרים ומדף עם טריליון פרסי גראמי – ומקשיבים לאלבומים האלה בלי דעה מוקדמת, הם היו נשמעים כמו אלבומי בכורה נהדרים של זמרת אינדי-פופ אמריקאית חדשה ומוכשרת מאוד, שאיכשהו הצליחה לארגן לעצמה שיתופי פעולה פנטסטיים עם צמרת האינדי והפופ האמריקאים – אהרון דסנר מ"הנשיונל" ששותף להפקה וגם הביא את חבריו ללהקה להתארח בשיר אחד, להקת חיים, ג'ק אנטונוף ובון איבר שהשתתף בשני שירים.
אחד מהם, "גלות", הוא גם שיר השנה שלי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם