ככה הורסות תודעה כוזבת - המרצה שלי ניהל שיעור שלם בלשון נקבה

מרב מיכאלי (צילום: Hadas Parush/Flash90)
Hadas Parush/Flash90
מרב מיכאלי

אני זוכרת את היום הזה, היום בו החלטתי להירשם ללימודי משפטים במכללה למנהל. חקרתי במשך שבועות את כל מבנה הלימודים של התואר הראשון, קיבלתי המלצות חמות והייתי בטוחה שמצאתי את המוסד האקדמי שבו אני רוצה ללמוד.  כשהתחלתי ללמוד לא ידעתי איך אתמודד עם האקדמיה, עם החזרה לשגרת לימודים ועם דרישה אחת ספציפית שזכורה לי היטב מתקופת התיכון.

בתיכון קיבלו מגוון של דעות, המורים והמורות תמיד נתנו לי לבטא את דעותיי, אבל משום מה, כשזה הגיע לרצון לכתוב בלשון נקבה קיבלו את זה בעין קצת פחות יפה ודרשו ממני להפסיק.

בתיכון קיבלו מגוון של דעות, המורים והמורות תמיד נתנו לי לבטא את דעותיי, אבל משום מה כשזה הגיע לרצון לכתוב בלשון נקבה קיבלו את זה בעין קצת פחות יפה ודרשו ממני להפסיק

ולמה? כי הם מוסד לימודים שמתנהל על פי כללי העברית התקינים, שקבעו כי דיבור בלשון רבים זכר – יפה גם בפניה לזכר וגם לנקבה ולא להפך. על כן גם כשהיינו כיתה עם רוב נשי פנו אלינו בזכר. אף אחת לא התקוממה. הפריכו את השמועה שהאקדמיה ללשון העברית אישרה פניה בנקבה לקהל עם רוב נשי וביקשו מאתנו לדבר "כמו שצריך".

עם הזמן חינכו אותנו לקבל את זה, וכך הכינו אותנו לחיים. בהמשך אנחנו אמורות גם לקבל את זה שאין כמעט נשים בתפקידי מפתח, שאין לנו ייצוג מספק בכנסת, שיש כיסא מזכירה וכיסא מנהל, ושהפנייה המקובלת היא לרופאים ולאחיות ולא להפך. ככה זה, ועדיף שנפנים כבר מעכשיו.

לא אלאה אתכן על איך פיתחתי את התודעה הפמיניסטית שלי בגיל 15, הקמתי קהילה שתסליל נערות דווקא למקצועות טכנולוגיים – אחרי שהלכתי לתחרות תכנות ופגשתי שם מעט מידי נערות, ועל איך ערכתי כנס בגוגל עם נשים מעוררות השראה בעולם הטכנולוגי לבני ובנות נוער. בתמונה הזו, למשל, אני בת 17, וזו האישה שנתנה לי השראה להאמין שהכל אפשרי. סמנת'ה פאוור היא עיתונאית, דיפלומטית, בוגרת ביה"ס למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, אשת אקדמיה, סופרת, פעילה למען זכויות אדם ושגרירת ארצות הברית באו"ם לשעבר, בעת ביקורה בישראל.

טל פרנק וסמנת'ה פאוור
טל פרנק וסמנת'ה פאוור

אבל לא, לא הפעם. הפעם אני רוצה לדבר דווקא על המרצה שלי. המרצה שהפריך כל מה שחשבתי על האקדמיה.

הכל התחיל בשיעור על פמיניזם ומשפט. קראתי על כך בסילבוס עוד בתחילת השנה וחיכיתי לכך. הייתי בטוחה שנדבר על זכויות נשים, קצת סימון דה בובואר, ובזה נסיים את הנושא. אבל חיכתה לי הפתעה. המרצה דיבר בלשון נקבה. הוא הסביר לנו לא רק על תולדות הפמיניזם והמאבק הפמיניסטי, אלא גם על התודעה הכוזבת שאנחנו חיות בה היום.

הוא גרם לשאר הסטודנטיות, שלא הזדהו כפמיניסטיות והיו בטוחות שהן חיות בעולם שוויוני, להבין שהמאבק עוד לא נגמר. שאין שוויון. שרובן חיו עד היום בתודעה כוזבת. ולסטודנטים שטענו לפני כמה שיעורים שזנות היא תעשייה לגיטימית, הוא גרם להבין שלא כך הדבר.

אני חושבת שכשהשיעור החל זה היה מוזר לסטודנטים ולסטודנטיות האחרים והאחרות שהמרצה מדבר בלשון נקבה. היה בזה משהו לא נוח וזה לגמרי מובן לי. הן לא רגילות. גם לי קשה לכתוב בלשון נקבה. אני לא רגילה לזה.

מרב מיכאלי אמרה פעם שהיא היתה צריכה לאלף את עצמה כדי להצליח לדבר בלשון נקבה. אני מרגישה שכולנו צריכות לאלף את עצמנו כדי להתנגד לתודעה הכוזבת, להעיר ולהתקומם כשמדכאים אותנו.

מרב מיכאלי אמרה פעם שהיא היתה צריכה לאלף את עצמה כדי להצליח לדבר בלשון נקבה. אני מרגישה שכולנו צריכות לאלף את עצמנו כדי להתנגד לתודעה הכוזבת, להעיר ולהתקומם כשמדכאים אותנו

אבל האתגר הקשה ביותר, שממנו הכל מתחיל, הוא לזהות את התודעה הכוזבת. למרות שהסיכוי שלי להיות מרצה למשפטים, אם ארצה, הוא יותר קטן משל גברים, משום שפחות כלכלי להעסיק אישה, הרי שבחסות המל"ג יש הפרדה מגדרית באקדמיה ובתכניות מסוימות אני לא יכולה ללמד גברים, בעוד שגברים כן יכולים ללמד נשים.

אני מאושרת, כי אני יודעת שהדור הבא לא יצטרך לחיות במציאות כזאת. יש לנו עוד דרך ארוכה ללכת בה עד שנגיע לחברה שוויונית יותר, אבל אנחנו בדרך לשם. יש עתירה בבג"צ ומתנהל מאבק. כמו שנשים נאבקו לפני עשרות שנים כדי שנקבל את זכות ההצבעה כמובנת מאליה, כך נשים נאבקות כיום כדי שהדור הבא לא ידע מה זו הפרדה מגדרית באקדמיה.

כיום, גברים הם חלק חשוב מהמאבק הפמיניסטי. המרצים שלי, אלו שמעצבים אותנו להיות עורכות ועורכי הדין של העתיד ואולי אף שופטי ושופטות העתיד – עוזרים לבנות את העולם השוויוני הזה.

המשפט בונה ויוצר חברה, והאקדמיה מעצבת את השופטים והשופטות העתידיות שיעמדו בראש המערכת. הם לא חייבים לדבר בלשון נקבה בשיעורים, אבל כשהם מנסחים מבחנים ופונים לכלל הסטודנטים והסטודנטיות בלשון נייטרלית, כותבים וחושפים אותנו למאמרים כמו מאמרו של פרופ' צבי טריגר: "קול במרצה ערווה: סובלנות פטריארכלית והפרדה בין המינים באקדמיה כהטרדה מינית ממוסדת", ונותנים לנו מקום לבטא את הדעות הפמיניסטיות שלנו בשיעורים – הם מקדמים אותנו אל עולם טוב יותר, עולם שוויוני יותר, עולם שבו בפעם הבאה שאשתחרר ממיון לא יהיה כתוב בטופס השחרור "חתימת הרופא המשחרר" ו"חתימת האחות המשחררת".

הם לא חייבים לדבר בלשון נקבה בשיעורים, אבל כשהם מנסחים מבחנים ופונים אלינו בלשון נייטרלית, ונותנים לנו מקום לבטא את הדעות הפמיניסטיות שלנו בשיעורים – הם מקדמים אותנו לעולם טוב יותר

"השוויון הוא השבת של הדמוקרטיה" (ד"ר יופי תירוש)

טל פרנק היא סטודנטית למשפטים בשנה א' במכללה למנהל שכותבת על פמיניזם, אפליה מגדרית באקדמיה, הסללה מגדרית, על למה חשוב לדבר בלשון נקבה ועל פוליטיקה, כי הכל פוליטי. בנוסף היא מתעניינת ביחסים בינלאומיים, משפט צבאי, הייטק וזכויות בעלי החיים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 774 מילים
סגירה