"כאן 11" סיים לאחרונה להקרין סדרה תיעודית על חמישה מנהיגים ערביים – סדאם חוסיין העיראקי, גמאל עבד אל-נאצר ואנואר אל-סאדאת המצריים, יאסר ערפאת הפלסטיני, חאפז אל-אסד הסורי וחומייני הפרסי. מטרתה של סדרת הדוקו-אקשן הזו, על פי יוצריה, לחשוף את סודותיהם של מנהיגי ערב דרך עיני שירותי המודיעין הישראליים.

הנחת העבודה של היוצרים היא ש"במדינות המזה"ת המנהיג הוא בדרך כלל המחליט הבלעדי", ולכן "הכרת דמותו, מעשיו ומחשבותיו הכרחית לסיכול כוונותיו ההתקפיות". מפתיע ככל שזה נשמע, הקרנת סדרה תיעודית על מנהיגי האזור בפרט, ועל המזרח התיכון בכלל, הינה דבר נדיר למדי. הסכסוך הישראלי-ערבי זוכה לתשומת לב רבה יותר, אולם החברה הישראלית אינה מתעניינת במיוחד בשכניה, הן במצב מלחמה והן במצב של שלום. על כן, יש לברך באופן עקרוני על כל ניסיון תקשורתי להרחיב את הידע של החברה הישראלית לגבי ההיסטוריה של השכנים.

מפתיע ככל שיישמע, הקרנת סדרה תיעודית על מנהיגי האזור בפרט, ועל המזה"ת בכלל, הינה דבר נדיר למדי. הסכסוך הישראלי-ערבי זוכה לתשומת לב, אולם החברה הישראלית אינה מתעניינת במיוחד בשכניה, במצב מלחמה או שלום

אולם, למרבה הצער, הסדרה סובלת מכמה כשלים מהותיים שפוגמים בתוצאה הסופית. כשלים אלה סובבים סביב ארבע סוגיות:

1. האחת, אי-בהירות לגבי מוקד הסרטים.
2. השנייה, בחירת עדשה חד-ממדית דרכה מועבר המידע.
3. השלישית, בחירה סלקטיבית של מידע שמשרתת את העדשה שנבחרה, אולם אינה משקפת באופן מהימן את הידע ההיסטורי הקיים כיום.
4. ולבסוף, סתם טעויות היסטוריות. מתוך מטרה להתמקד בעיקר, לא אטפל בסוגיה האחרונה.

1

אי-המיקוד של הסדרה נובע מהעובדה שיוצריה לא החליטו שמא היא נועדה להציג ביוגרפיה של השליטים או לספר את סיפורי הגבורה של המודיעין הישראלי ביחס למנהיגים אלו.

התוצאה היא ערבוב בין פרטים ביוגרפיים של המנהיגים – אשר מסופרים בדרך כלל על ידי אנשי אקדמיה – ובין סיפורי המודיעין המסופרים על ידי אנשי מערכת הביטחון, קרי מוסד, שב"כ והמודיעין הצבאי. וכך, הנרטיב קופץ בין סיפור תולדות חייו והחלטותיו של המנהיג, ובין פרשיות מודיעין – לעתים שוליות – שמקבלות נפח שידורי מעל ומעבר לחשיבותן ההיסטורית.

כך, למשל, פרשת המדענים הגרמנים בתקופתו של עבד אל-נאצר (מבצע "דמוקלס") – שנלעסה כבר לא מעט לאורך השנים – תופסת כמעט כשליש מהפרק על מנהיג חשוב זה. ניתן היה להבין החלטת הפקה ועריכה אם פרשת פיתוח הטילים נגד ישראל אכן הייתה איום של ממש על קיומה של ישראל, אולם המחקר ההיסטורי מלמד כי לא כך היה. למעשה, כבר בזמן אמת – כפי שראש המוסד מאיר עמית כתב – היה ידוע כי הטילים שהוצגו לראווה במפגן הצבאי של העשור למשטר, אינו שמיש ונועד בעיקר לצרכי תעמולה פנימית. למעשה, גם חלק מהמרואיינים הודו בכך, אולם למה לקלקל סיפור טוב המספר על מדענים גרמנים, לאחר השואה, שמסייעים לשליט המצרי לפתח נשק שישמיד את ישראל. במלים אחרות, הצגת הסיפור נועדה לחזק את התזה שמדובר במנהיג הפועל להשמדת ישראל.

למה לקלקל סיפור טוב, המספר על מדענים גרמנים, לאחר השואה, שמסייעים לשליט המצרי לפתח נשק שישמיד את ישראל. במלים אחרות, הצגת הסיפור נועדה לחזק את התזה שמדובר במנהיג הפועל להשמדת ישראל

2

עניין זה מביא לסוגיה השנייה, וזו הפריזמה או העדשה דרכה מוצגת הסדרה. כינויה "אויבים" ממקם את גלריית האישים תחת עדשה מאיימת. ספרות הפסיכולוגיה הפוליטית קוראת לכך "דמוניזציה" או השטנה. במלים אחרות, היריב מתואר בצורה מאיימת ומפחידה, לעתים בצורה מוגזמת באופן שאינו משקף את המציאות המורכבת. דמוניזציה מתרחשת כמעט בכל סכסוך, וישראל אינה יוצאת דופן מבחינה זו. היא נועדה לחזק את הסולידריות והנחישות של החברה במאבקה נגד האויב המשותף. אמנם אף לא אחד מהמנהיגים היה ידיד של ישראל (גם לא סאדאת), אולם חלקם לא שאפו לחסל את ישראל, ואף קיימו עמה לעתים קשרים חשאיים.  מידע זה, שאינו עולה בקנה אחד עם התואר "אויב", לא נכלל בתכניות, אם מחמת צנזורה עצמית או בורות.

3

דבר זה מוביל לביקורת השלישית והיא בחירה סלקטיבית של מידע. התיאור של עבד אל-נאצר כמי שחתר להשמיד את ישראל תואם לתיאור המסורתי שלו בתקשורת הישראלית כהיטלר וכמוסוליני, כאשר עיקרי האידיאולוגיה שלו שפורסמו ב"פילוסופיה של המהפכה" הושוו ל"מיין קאמפף" של היטלר.

למותר לציין, כי אין שום דמיון בין שני הכתבים הללו. ואולם, יש גם עדויות שעבד אל-נאצר ניסה לקיים מגעים עקיפים וישירים עם ישראל. מאיר עמית חשף כי ב-1966 התקיים קשר עם קצין בכיר בצבא המצרי שהיה אמור להוביל לפגישה ישראלית-מצרית רמת דרג בקהיר, אולם איסר הראל  טרפד את היוזמה, בעיקר בשל "מלחמות יהודים". המוסד הוביל את המגעים הללו ולכן מן הראוי היה להכלילם בהתייחסות של המודיעין למנהיג המצרי, אולם תיאור זה היה "מקלקל" את דימויו השטני החד-ממדי.

גם ערפאת קיים קשרים עם ישראל באמצעות בכירים בארגונו בשנות ה-70 ו-80, ואף הכיר בישראל ובהחלטה 242 כבר ב-1988, חמש שנים טרם הסכמי אוסלו, אולם ישראל בחרה להתעלם, וכך גם התכנית על ערפאת. העיתונאי דני רובינשטיין אמר בסוף הפרק כי הוא מאמין שערפאת רצה הסדר שלום, אולם אין ניסיון להבהיר מה מביא את אחד הפרשנים המוערכים בארץ לערפאת (רובינשטיין כתב עליו ביוגרפיה) לומר משפט שעומד בסתירה לכל מה שהוצג בפרק. שהרי אם המטרה היא להראות את האויב והטרוריסט ערפאת, הרי כל מידע שעלול לפגוע בדימוי זה אינו רצוי.

כינוי הסדרה "אויבים" ממקם את גלריית האישים תחת עדשה מאיימת. ספרות הפסיכולוגיה הפוליטית קוראת לכך "דמוניזציה" או השטנה. היריב מתואר בצורה מאיימת ומפחידה, לעתים בצורה מוגזמת

הפרק על אסד עוסק בהרחבה בפעולות הטרור של המשטר, אך ממעיט לעסוק במגעי שלום עם ישראל לאורך שנות ה-90. גם כאשר הוזכר תהליך השלום, המסקנה מפי דניס רוס הייתה כי מצבו הבריאותי לא אפשר לו להתגמש ולכן המשא ומתן נכשל.

אולם, הידע שקיים כיום מאושש את הקביעה כי אסד בימיו האחרונים רצה לחתום על שלום עם ישראל כדי להותיר לבנו ירושה שקטה בחזית הזו, אולם התעקשותו של ברק שלא לאפשר לאסד להגיע לכנרת, כדרישתו, שמה קץ לשיחות. קלינטון האשים את ברק בטרפוד ההסכם. במלים אחרות, לא תמיד "האויבים" אשמים בהחמצת הזדמנויות אלא גם ישראל החמיצה הזדמנויות (וכמובן אפשר להתווכח אם זה היה רצוי וכו' אבל זה כבר וויכוח אחר).

באשר לסאדאת, אמנם הפרק דן בצדק בפספוס המודיעיני של השלום, אך משום מה התעלם מהתפקיד החשוב שמילא המוסד במפגש שהתקיים בין דיין ונציג מצרי בכיר במרוקו והכשיר את הקרקע לביקור סאדאת בירושלים.

*  *  *

כתיבת ההיסטוריה, כמו גם סיפורה התיעודי בקולנוע ובתקשורת, היא תהליך דיאלקטי שמושפע מחשיפת מסמכים חדשים וקיומה של פרספקטיבה היסטורית עמוקה יותר שמאפשרת – ולעיתים דורשת – רוויזיה בנרטיב ההיסטורי. מצופה מסדרה דוקומנטרית חדשה שלא תשחזר את הנרטיב הישן אלא תשאל שאלות שלא נשאלו או תקרא תיגר על תפיסות קיימות. למרבה הצער, הסדרה מאששת את הסטריאוטיפ הישן של הערבי או הפרסי "האויב" ומפספסת את חלקם של קברניטי ישראל והמודיעין בניפוח הדימוי השלילי של האויב, וכן את תרומתם להחמצת הזדמנויות לשלום.

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית וחבר וועד מנהל במיתווים, המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ערך יחד עם פרופ' און וינקלר את הספר "הגל השלישי: מהפכה ומחאה במזרח התיכון".

הסיפור ״מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה״ מאת אקיוקי נוסקה מתאר את יום כניעת יפן במלחמת העולם השנייה מעיני לוויתן עצוב. בילדותו לימדה אותו אמו להיזהר מהחיות החכמות והאכזריות המכונות בני-אדם, שעלולות להטיל צִלצַל ולפגוע בו:

עטיפת הספר: סיפורי מלחמה לילדים

״לא עשינו להם כל רע״, אמרה לו, ״בכל הים הגדול אין יצור שישווה בתבונתו לבני האדם מלבדנו, הלווייתנים. לו רק היו מגלים מעט חביבות כלפינו!״.

לאחרונה קרַב הלוויתן ברישול לסירת בני אדם. להפתעתו במקום לפגוע בו, שמחו האנשים בסיפון לראותו ונופפו לו בחיבה. אחר כך פגש באיש צף על גבי סירה צהובה מגושמת שהביט בו בתחנונים. האנשים בספינה היו חיילים יפנים שהוסעו לקרב על איווג׳ימה וקינאו בלוויתן השלֵו למראה. בסירת ההצלה הצהובה שכב טייס אמריקאי פצוע, שפִּילל להיגרר בידי הלווייתן לחוף מבטחים.

הסיפור ״מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה״ מתאר את יום כניעת יפן במלחמת העולם השנייה מעיני לוויתן עצוב. בילדותו לימדה אותו אמו להיזהר מהחיות החכמות והאכזריות המכונות בני-אדם

ביום כניעת יפן נַדֲמו השמיים כי נעלמו מהם להקות המטוסים שהזכירו לו להקות סרדינים. הוא אהב סרדינים. בגלל תאבונו גדל גופו באופן שהרחיק מעליו נקבות, ולכן נהיה בודד.

והנה, ביום הכניעה פגש בלוויתנית שאִפשרה לו לשהות בקרבתה מבלי להירתע מפניו. למעשה הייתה זו צוללת יפנית שהמתינה במפרץ למשימת התאבדות. אנשיה לא ידעו כיצד לנהוג בלוויתן המוזר שנצמד אליהם. במסירותו לנקבה שהסכימה לקִרבתו ספג במקומה הלווייתן את פצצות העומק שהוטלו עליה. במותו, הציל הלווייתן את הצוללת.

כך באחרית ימיו נחשף הלוויתן לטוּבם ולחביבותם של בני האדם וגם להגיונם, לאכזריותם ולשרירותם. נזכרתי בסיפורו למראה הלוויתן הגדול שהגיע לחוף ניצנים, פה. האם זכה גם הוא לקורטוב של נחת ביומו האחרון בדומה לאחיו מיפן? האם למד דבר-מה על בני האדם? ואולי ראה כלי-שיט משחרר מגופו פסולת שחורה וממשיך הלאה בדרכו כאילו לא ארע דבר? מה קלט מבטו של הלוויתן בחוף ישראל, כיצד נראו הדברים מעיניו?

אולי כבר קרַב בעבר לחופים ולמד לדעת את צבעם וצורתם. על כל פנים, תחנתו האחרונה התגלתה כחוף שחור. מוכר שלגונים המכריז ״אני הולך, אני בא, לא להפעיל עלי לחץ״ נעדר מהחוף; תחתיו התרוצצו בו אנשים שדיברו בהתרגשות למיקרופונים מול עדשות מַצלמות. היו אלו כתבים שסיקרו את הסופה. הכתבים התעלמו מהלוויתן ועסקו בדקלום שבחים על אודות השלג הלבן. הוא התפלא שאינם משגיחים בו: ככל שידע, לוויתנים כמותו לא נראו מעולם בחוף הזה. בנוסף תמה מדוע מדברים על לבן כשהכל סביב נצבע שחור ותהה האם ראייתם של בני-אדם שונה מזו של לוויתנים. כלומר, האם אנשים אינם רואים את מה שניצב מול עיניהם? 

בחולשתו התקשה לקבוע האם דמויות נוספות שזיהה אכן התהלכו סביבו או בקעו מתעתועי דמיונו. איש נוקשה למראה הפיק עשן סמיך באמצעות תנור ישן; אדם זה הופקד על איפול האירוע. אחרים הפריכו כזבים מילקוטם לכיוון אנשים שפערו את פיהם ובלעו לתיאבון מבלי למיין ולבדוק. ״אפילו את הפלנקטון שלי הייתי מסנן טוב יותר״, חשב הלווייתן. מרחוק גזר אדם במספריו את האוויר. איש זה הופקד על ניתוק הקשר בין סיבה לתוצאה. אנשים תשושים בסירות שצבאו על החוף בדרישה לשוב ארצה נהדפו חזרה למים בהסבר שרק לזפת מותר להיכנס לארץ כי בניגוד אליהם, היא דבקה במקומה ולכן קלה להשגחה.

ביום הכניעה פגש בלוויתנית שאִפשרה לו לשהות בקרבתה מבלי להירתע מפניו. למעשה הייתה זו צוללת יפנית שהמתינה במפרץ למשימת התאבדות. במסירותו לנקבה שהסכימה לקִרבתו ספג במקומה הלוויתן את פצצות העומק

אדם עולץ וזחוח הזוקף כרס קטנה החווה סביב בידיו והצהיר ״הכל עשיתי אני, הכל בזכותי. תראו, איזה יופי, איזה יופי!״, מורה בגאווה על דברים טובים ויפים לכאורה, אך במקומם נראו רק גושים שחורים צמיגיים שנאחזו בחול ובסלעים.

איש אחֵר, עצוב למראה, גוו שחוח, ניגב בעדינות אגלי רטיבות מפה ומשם בעזרת מגבת רכה. ״מי אתה ומה תפקידך בארץ המשונה הזאת?״ שאל אותו הלווייתן בכוחותיו האחרונים. ״אני תפקידי לנגב לה את הדמעות״, ענה האיש.

פתאום הבחינו בו הכתבים – ״הנה לוויתן!״, אמרו. הם החלו להציג את קיומו באותן מילים דלות עצמן שוב ושוב ושוב, במהדורות כאלו ואחרות. גם בזפת הבחינו לבסוף, אמנם לאחר מכן. אך את זאת הלוויתן כבר לא ראה ולא שמע.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה