לפני כ-9 שנים, כשהייתי בן 44, התפרצה אצלי "סכיזופרניה פארנואידית" (אתם מכירים אותה כמחלת רדיפה) – שמעתי קולות, ראיתי דברים, חשבתי מחשבות שווא. מחלה נוראית שרודפת אותך אל הגיהנום.

שנתיים אחר כך התפרצה המחלה הדו קוטבית: "מאניה דיפרסיה". היי מטורף שנמשך חודשים ואז שקיעה אל חושך ותהום. המשכתי להתנהל בחיים כשאני חי בין שני עולמות. הסכיזופרניה ליוותה אותי עד 2015. באמצע היו לי שתי מאניות דיפרסיות ארוכות. אלוהים יודע איך יצאתי מזה ללא טיפול.

בשנת 2015, במרחב עבודה של 30-40 איש היה לי התקף פסיכוטי בו שמעתי את כולם מעליבים אותי, משפילים אותי, צוחקים עליי. רודפים אותי. הלחץ בראש כבר היה מעבר לכוחותיי. פעם ראשונה ששיתפתי את בן זוגי בדבר הנורא הזה. הלכנו לרופאת משפחה ששלחה אותי לפסיכיאטר שאיבחן בארבעים דקות גיהנום של חמש שנים. מ-2015 אני מטופל תרופתית ומאוזן.

היום אני יודע מתי הייתי חולה ומתי לא. 5 שנים שלא ידעתי שאני חולה. אני לא שופט איש שעזב אותי או שלא היה שם בשבילי ולא מפנה אצבע מאשימה לסובבים אותי שלא הפנו אותי לטיפול. אני כאן כדי למנוע כאב מהאבודים.

בשנת 2017 הגיעה הרגרסיה. נטלתי כל לילה קוקטייל כדורים כמו היו סוכריות צבעוניות. לכל כדור תפקיד אחר בפעילות הנפש שלי. אחרי המפגש הראשון שלי אי פעם עם פסיכיאטר, שהגיע אחרי התקף נוראי, היה לי ברור שאני לא משחק עם זה. גם אם הרגשות השתנו, התשוקה נעלמה והפכתי אדם מסורס.

עם כל זאת, אני עדיין מאמין בטיפול תרופתי. אם באישפוז האחרון של אבא שלי – שהיה גם הוא פגוע נפש – הוא היה מקבל את התרופות של חייו, אולי הוא היה איתנו היום. מבחינתי חולה נפש הוא כמו חולה סוכרת. כשיש בעיה נוטלים תרופה. כמו אקמול לכאב ראש. פשוט. בלי שאלות.

הצעירים שממלאים את המוסדות הפסיכיאטריים בישראל ואלו שמתנגדים לאישפוז שואלים שאלות, מתנגדים לתרופות וממשיכים לחיות בגיהנום. שלהם. של המשפחה. במקרה שלי זה התפרץ בגיל מאוחר (44). ניסיון החיים עזר לי להתמודד עם האמת החדשה של חיי. אני, בכל מקרה, לא רציתי לחזור לגיהנום שנמשך ארבע או חמש שנים (לעולם לא אדע).

הטיפול התרופתי הגיע לצד ליווי של פסיכולוגים אליהם מעולם לא התחברתי. הרגשתי ששיחזור אונס שעברתי בגיל 12 לא באמת יעזור לי עם המצוקות היומיומיות, והיו הרבה. כך סיכמתי לעצמי את חוויית הפסיכולוגיה.

הטיפול הפסיכיאטרי והפסיכולוגי ניתן במסגרת 'מכבי שירותי בריאות' שבדיוק הנגישו והפריטו את נושא הפסיכיאטריה והעבירו אותה אל המסגרת הקהילתית. עליתי לוועדת סל שיקום של משרד הבריאות והביטוח הלאומי והוחלט להעניק לי מעטפת פתרונות שמציעים לפגועי נפש.

"ציפור נפש" גוף שאחראי על המרקם המשפחתי של החולה במסגרתו עובד סוציאלי הגיע אלי הביתה אחת ועזר לי לפתור בעיות אישיות ולהתמודד מול הביורוקרטיה של הרשויות והביטוח הלאומי. "מעוף" של אנוש (העמותה הישראלית לבריאות הנפש) הצמידו לי מאמנת אישית. התאהבתי בה. יד ביד ליוותה אותי ומצאה לי פתרונות מהנסיון הרב שצברה בתחום האישי והמקצועי.

הייתה גם מלווה שיקומית איתה נפגשתי אחת למספר חודשים. שינויים שעשיתי ב- Fashion Israel, מגזין האופנה שייסדתי, ניתן לזקוף לעצות הנבונות שקיבלתי מהקואצ'רית שלי.

מפעל מוגן ומפגשים חברתיים עם חולים פחות התאימו עבורי. במסגרת סל שיקום קיבלתי את "עמיתים", גוף שמציע פתרונות חברתיים וחוגים. חשבתי שיהיה לי נכון להשתמש בהם כדי שאוכל לשחות בבריכה תרמית במחיר מוזל ובכך לנסות להקל על כאבי הגב הכרוניים שהופיעו לי באמצע החיים ומלווים אותי ללא הפסקה בכל יום. בוקר, צהריים וערב.

שחיתי תקופה קצרה ב"ספיבק" – בריכה של 'איל"ן' ברמת גן. שם הבנתי שגם על הנכות הפיזית בגב וזו הנפשית אסור לי לקטר. ראיתי מראות קשים. ילדי שיתוק מוחין, צעירים נטולי גפיים, כסאות גלגלים היו במקום כיסאות נוח. פחות התאימו לי השאלות של הרכזת, אז וויתרתי עליה ועל הבריכה.

באחד ממפגשי הסיכום שהתקיימו לפני וועדת סל שיקום עם המלווה השיקומית והמאמנת העיסקית, הוצע לי להצטרף ל"דו שיח" – קורס ראשון מסוגו שמכשיר פגועי נפש להיות מעין דוברים של "אנוש". הקורס היה אמור להיפתח יום אחרי המפגש. אמרתי כן בלי לחשוב. לא ידעתי אז כמה ה"כן" הזה ישנה את חיי.

עם אבא מעולם לא דיברתי על מחלות הנפש שלו. מעולם לא ביקרתי אותו באישפוזים ב"גהה", "שלוותה", "אברבנאל", "באר יעקב" ו"טלביה" בירושלים. הייתי ילד קטן. אבל את זעקות האימה שלו בלילות, בתקופות שהיה בבית, לעולם לא אשכח.

בשנת 2017 כבר הייתי דמות מוכרת בתעשיית האופנה הישראלית. גם Fashion Israel, שפרץ כמטאור בשנת 2014, הפך מותג מוכר במעגל של משרדי יח"צ שמתמקדים באופנה, סוכנויות דוגמנות, צלמים, סטייליסטים, דוגמניות ושאר אנשי המקצוע של עולם האופנה הישראלי. בועת האופנה התל אביבית. תעשייה קשוחה שמציבה אתגרים לא פשוטים לאנשים שהגיעו אליו כמעט משום מקום. בעיקר לאנשים מסוגי.

בבוקר תחילת הקורס הייתי בהלם. פעם ראשונה אני נמצא עם פגועי נפש במצב כזה או אחר. ליבת הלימודים היתה להכשיר אותנו לספר את הסיפור האישי שלנו בלוחות זמנים משתנים על פי בקשת הלקוח – הגוף המזמין את ההרצאה.

כל אחד מאיתנו למד על עולם בריאות הנפש. המחלות, דרכי הטיפול, סל שיקום, הסטיגמה הקשה שיש לחולים. מספרים ונתונים. סטיגמה כמעט ולא חוויתי. לא כהומו ולא כפגוע נפש. היה לי ברור שהיא קיימת בגדול במיוחד לא במרחב בו חייתי. בעיקר בפריפריה. אפלייה, גזענות ומיגור הסטיגמה הינם נדבך מהותי בהרצאות שאני מקיים ברחבי הארץ, בנוסף לסיפור האישי והמפורט לפרטי פרטים.

היו שם צעירים ובוגרים. שם שמעתי לראשונה על אישפוזים. הבנתי שאני מקרה יוצא דופן של אדם שהיה בגיהנום ללא איבחון, טיפול או אישפוז. חייתי בין העולמות. חולה מאוד, לצד שיגרת החיים, עבודה, זוגיות ילדים.

הפתיע אותי לשמוע מצעירים בני שמונה עשרה ועשרים שחוו התקף פסיכוטי ואישפזו את עצמם. או כאלה שאושפזו בכפייה. מי מהם שניסה להתאבד בדרכים שונות. קפיצה מחלון היא דרך נפוצה של אנשים שנמצאים בהתקף פסיכוטי מתמשך.

שם, בחדר הזה, עלה השם "אברבנאל". הוא גם עלה במפגשים שקיימתי עם חולים קשים במועדונים חברתיים של "אנוש". הסיפורים היו קשים. החוויות שעברו שם היו לא קלות – בלשון המעטה.

אמא סיפרה כי אבא עבר באישפוזים שלו טיפולים במכות חשמל, ובמקרים מסויימים היה קשור (טיפול במכות חשמל ניתן גם היום במקרים של דיכאון קליני עמוק כשהטיפול תרופתי לא נמצא יעיל). אני זוכר אותי כילד בן תשע שנכנס בבוקר למקלחת כדי לצחצח שיניים ומוצא את אבא מנסה להתאבד עם חגורה.

אישפוז הוא מוצא אחרון. בניגוד לעיתונאית שהתנגחה מולי בראיון טלוויזיוני כשאמרה: "אנשים נכנסים לאברבנאל, יוצאים ומתאבדים", מנסיוני, חולים נכנסים חולים ויוצאים משם משוקמים. אתה לא באמת מבריא. את ה"ליתיום" למשל, אצטרך לקחת עד יומי האחרון.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.