אווה קלארק היא אחת הצעירות מקרב ניצולות השואה בבריטניה. זה שנים היא מספרת את סיפור לידתה – איך אימהּ, ששקלה רק כ-31 ק"ג, ילדה אותה במחנה ריכוז ממש חודש לפני שחרורו.
אבל באביב האחרון, כשנגיף הקורונה הביא לסגירתם של החיים הציבוריים, ביקוריה של קלארק בבתי ספר ובמרכזים קהילתיים בבריטניה הופסקו באופן מידי, וללא הגבלת זמן.
בתחילת דצמבר, היא זכתה לקהל חדש, כשרכב מסחרי נעמד בחניית ביתה שבקיימברידג'.
בתוך הוואן, שהותאם לשמש מעין אולפן צילום נייד, המתין לה אנטוני לישאק, מוכן לשמוע את סיפורה ולהקליטו למען הדורות הבאים.
לישאק בילה שנים בהוראת השואה לקהלים צעירים תוך שימוש בעדויות ממקור ראשון של ניצולי שואה ומחלצים שהיו שם בסוף המלחמה. אך אפילו לפני המגפה, הזמן לא עמד לצידו של המחנך הבריטי.
לדברי לישאק, עדויות בגוף ראשון, שנמסרות מפי האדם עצמו, משפיעות בצורה החזקה ביותר על התלמידים אליהם הוא מנסה להגיע. אך בכל שנה שעוברת, נפטרים עוד ועוד ניצולי שואה, ואלה שעדיין חיים מתקשים לספר את סיפורם בשיחות שהוא מארגן להם בבתי ספר בריטיים.
כעת, המגפה העולמית הקפיאה את המפגשים האלה, בדיוק בשעה שלישאק מנהל מירוץ נגד הזמן להספיק להביא את סיפורם של ניצולי השואה שעדיין בחיים. לישאר הבין שאינו יכול להרשות לעצמו להפסיד עוד זמן ולכן, חודשיים לתוך המגפה, החליט לעקוף את הבעיה.
בשבועות האחרונים הוא מטייל ברחבי בריטניה עם רכב מסחרי אותו הפך לאולפן נייד המותאם לתנאי הקורונה, בו הוא מצלם את עדויותיהם של ניצולי השואה ממש מחוץ לבתיהם.
"אני לא יכולה להגיד לך איך זה נראה בסרט, אבל זה רעיון גאוני", אומרת לילי פוהלמן, אישה יהודייה בת 90 מלונדון, שגם אותה ראיין לישאק החודש.
פוהלמן שרדה את השואה בלבוב, כיום באוקראינה, הודות לאומץ לבם של הכומר אנדריי שפטיצקי ואימגרד ווית ', עובד מדינה גרמני. פוהלמן ואמה היו היחידות מבני המשפחה הגרעינית ששרדו את השואה.
"בנסיבות הקיימות, כמובן, לא הייתי יכולה לעשות זאת בכלל", היא אומרת על העדות שמסרה לאחרונה באולפן הנייד. "לצערי אינני יכולה לצאת החוצה. אני בבית, ואסור לי להכניס איש לביתי".
"זה רעיון מחוץ לקופסה, אבל זה מאפשר לנו להמשיך במשימה", לישאק אמר בראיון על האולפן הנייד שלו, בשעה שהיה בדרכו לראיין את אווה קלארק במכונית ה"קליפורניה אושן קמפר" מתוצרת פולקסווגן, אותה התאים במיוחד, עם מחיצת פרספקס, כדי לשמור על בטיחות המרואיינים.
בוואן, מספר לישאק, יש חימום, שולחן קפה נפתח לשימוש המרואיין, כיסאות קדמיים מסתובבים וחלל גדול מספיק המאפשר לצלם בנוחות עם עדשה רחבה.
לישאק, מנכ"ל ארגון הצדקה החינוכי Learning from the Righteous, נזקק לאולפן הנייד מפני שרבים מהעדים הקשישים מתקשים להסתגל לשיחות ועידה בווידאו.
חלק ממתעדי השואה, ובהם מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית, עושים שימוש בשיחות וידאו כדי להקליט ראיונות במהלך המגפה. אך לישאק מעדיף ראיונות פנים אל פנים. "קשה לארגן אירוע 'זום' בשידור חי" עבור ניצולים רבים", הוא אומר. אך הבעיה האמיתית היא שהמדיום אינו תורם לתוכן כשמדובר בקהל התלמידים אליו הוא שואף להגיע.
עדות וידאו ערוכה היא מדיום מעולה עבור "דור שרגיל למצגות באיכות של טלוויזיה", הוא מסביר.
בחודש ינואר, לפני יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, בית הכנסת הרפורמי פינצ'לי, אחד הגדולים בלונדון, שנמנה על הגופים המממנים את האולפן הנייד, יארח את המרואיינים של לישאק באתר האינטרנט שלו, ויאפשר לאלפי צופים לראות את העדויות.
"אתה יכול להקליט מפגשי 'זום', אבל אני בספק אם אנשים יישבו לצפות בהם כפי שהם יצפו בעדות מצולמת וערוכה היטב", אומר לישאק.
"לתת קול לניצולים ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה זו חובה", הוא אומר. הנושא של יום הזיכרון השנה בבריטניה יהיה "להיות האור באפלה".
קלארק, מנהלנית אוניברסיטה בגמלאות, דווקא חשה בנוח בשימוש בתוכנת ועידת וידאו. אבל הראיון שנתנה ללישאק בחניית ביתה בקיימברידג' ב -14 בדצמבר היה "הרבה יותר אינטימי, מה שכמובן עוזר לספר את הסיפור".
לדברי לישאק, האינטימיות שמתקיימת במהלך מפגשים בין ניצולי שואה לתלמידי תיכון היא "גורם מכריע" ביצירת עניין בשואה. לדבריו, זה מה שחולל את ההבדל בעבודתו בבתי ספר בשכונות עוני במנצ'סטר.
עוצמת הראיונות המוקלטים אינה משתווה למפגשים פנים אל פנים, אך "זו האפשרות הטובה ביותר העומדת לרשותנו כעת", הוא אומר.
בעתיד, לישאק מתכנן להשלים עדויות בווידאו עם מפגשי שאלות ותשובות בווידאו בשידור חי. הוא גם בוחן אפשרות להרחיב את האולפן לכיתה ניידת גדולה יותר, שתוכל להכיל מפגשים פנים אל פנים עם ניצולים ולקחת אותם לאתרי זיכרון רלוונטיים בבריטניה ובאירופה.
בדרך זו, לדבריו, "האוטובוס ייסע לבית העד, במקום שהעד יגיע לבית הספר, ובאותו מסע, האוטובוס יבקר גם באתר מורשת השואה או באתר זיכרון".
כבר 15 שנים שקלארק, בת 75, מספרת את הסיפור שלה ושל אימה, אנקה קאודרובה, שנפטרה בשנת 2013. קלארק שקלה רק 680 גרם כשנולדה במחנה המוות מאוטהאוזן שבאוסטריה, בו רצחו הנאצים 90 אלף אנשים לפני שחרורו של המחנה על ידי צבא ארצות הברית.
"אני חושבת שזה חשוב מאד לספר את הסיפור הזה, משימה שלקחתי על עצמי לאחר מות אמי", אומרת קלארק, שכבר ביקרה במאות בתי ספר בבריטניה לפני פרוץ מגפת הקורונה.
"אני מספרת את ההיסטוריה של משפחתי מתוך תחושת מחוייבות לה ולחברה שלנו, כדי שאנשים יבינו לאן גזענות יכולה להוביל. לעובדה שאני יכולה להמשיך בעבודתי יש משמעות עצומה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם