הנה אנו, המיואשים

המספרים קיצוניים: בעקבות אובדן שעות עבודה של הורים בתקופת הקורונה הפסיד המשק הישראלי כ-850 מיליון שקלים, לכל שבוע שבו מסגרות החינוך הושבתו ● אמהות ואבות, המגזר הכי רחב כאן, נותר יותר מתמיד המגזר הכי שקוף. ובסופו של דבר, כמה מפתיע, הנשים משלמות את המחיר המלא ● אירה טולצ'ין אימרגליק, אמא לילד בבידוד, מציגה: יומן הישרדות זומבי-רמת גני

משפחה בקורונה. אילוסטרציה (צילום: iStock)
iStock
משפחה בקורונה. אילוסטרציה

בסוף גם לי זה קרה. גם אני קיבלתי את  הווטסאפ הזה – בקבוצת "הורי ד' 2 האהובים", כמובן –  שהבן חייב להיכנס לבידוד. זה קרה אחרי יממה של טירלול סביב סוגיית "יש בית ספר / אין בית ספר" בעקבות המלצת ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן להשאיר את הילדים בבית, "לאור נתוני התחלואה חסרי התקדים". רוב ההורים החליטו לא לשלוח לבית הספר, ואני בעיקר הייתי מבולבלת.

מה זה בכלל החיה החדשה הזו "המלצה", כשהיא יוצאת מלשכת ראש העיר? זהו, נגמרו הימים שהמנהיגים היו לוקחים אחריות ומקבלים החלטות? והאם כשראש העיר משתף את הציבור בכך שהוא משאיר בבית את הבת שלו, תלמידת יסודי, זה אומר שהוא עצמו יפסיד יום עבודה ויישאר לטפל בה?

כך או כך חיית ה"המלצה" הכניסה את ההורים לסוג של פאניקה והשאירה אותי, אמא שעובדת במשרה מלאה, להתמודד עם דילמה קשה עד בלתי אפשרית – לסכן עוד יום עבודה או לסכן את הבריאות של הילד? נו, כמובן שהשארתי אותו בבית.

הטלפון לא הפסיק להתפוצץ מהודעות וטלפונים עד שבערב הגיעה ההודעה ההיא על הבידוד. נכנסתי לסוג של הלם. למרות שזה נמצא סביבנו כל הזמן, קשה להתכונן לטירוף מהסוג הזה. אסור לי לחבק את הבן שלי. אסור לו לצאת מהחדר. אחרי שנרגעתי מכל הסידורים סביב זה, התחלתי להפנים את המשמעויות ואת התסכול הגואה.

כרמל שאמה-הכהן (צילום: Yoav Ari Dudkevitch / FLASH90)
כרמל שאמה-הכהן (צילום: Yoav Ari Dudkevitch / FLASH90)

שוב. כמו בסגר הראשון, כמו בחופשת הקיץ המיותרת, כמו בסגר השני, כמו בחופשת סוכות הממש מיותרת, כמו בחופשת חנוכה הלגמרי מיותרת, גם בסגר הזה אצטרך לעבוד בזמן שהילד שלי יהיה אתי בבית. הוא ינסה להעסיק את עצמו, אבל הוא יזדקק לי באופן שוטף. אחרי הכל, הוא רק בן 9. בזמן הזה אני אנסה לתמרן בין כל המשימות כי אף אחד לא יחזיר לי את השכר על ימי העבודה האבודים.

במקרה שלי, אני יודעת שיהיה בסדר. כי הוא כבר לא כל כך קטן, כי יש לי עבודה שמאפשרת לי לעבוד מהבית, כי ככה זה, אתם יודעים: יהיה בסדר. אבל הסיטואציה שלי די יוצאת דופן. רוב ההורים בישראל יצטרכו להחליט להפסיד ימי עבודה. ההורים הם אולי המגזר הגדול ביותר, אבל גם המוזנח ביותר במדינה שחווה כבר שנה קורונה של טעויות. טעויות של מקבלי החלטות שנעשות כבר שנים.

מנותקים, מנותרים, מנותקים

למעלה מ-3 מיליון הורים לילדים מתחת לגיל 18 חיים כאן, כ-2 מיליון מתוכם הורים לילדים צעירים עד גיל 9, שלא יכולים להישאר לבד בבית. אם בימי השגרה שלפני הקורונה היינו מגזר שקוף מבחינת מקבלי ההחלטות, אז עם פרוץ המגיפה נעלמנו ונאלמנו כלא קיימים בכלל במשוואה.

אילוסטרציה. תלמידים במסכות בדרכם לבית הספר. אוגוסט 2020 (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: Yossi Aloni/FLASH90)
אילוסטרציה. תלמידים במסכות בדרכם לבית הספר. אוגוסט 2020 (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: Yossi Aloni/FLASH90)

ממשלות ישראל מתעלמות באופן עקבי מהקשיים של ההורים הצעירים שהתעוררו כאן בדורות האחרונים. בניגוד לדור ההורים שלנו, שהצליח לגדל אותנו בנחת יחסית, מיליוני הזוגות הצעירים של היום קורסים תחת הנטל של ריבוי שעות עבודה, עלויות מחיה גבוהות ושחיקה בשכר. לצד עידוד הילודה המסורתית והמאסיבית מעולם לא הושקעו כאן משאבים בתכנון כולל ותמיכה רחבה בחיי המשפחות הצעירות.

מבנה מערכת החינוך הציבורית נותר מנותק לחלוטין ממבנה שוק העבודה. שעות העבודה של מסגרות החינוך הציבוריות קצרות משמעותית משעות העבודה במשק ויש להורים קושי עצום לפתח קריירה, בעיקר לנשים.

מבנה מערכת החינוך נותר מנותק לחלוטין ממבנה שוק העבודה. שעות העבודה של מסגרות החינוך הציבוריות קצרות משמעותית משעות העבודה במשק ויש להורים קושי עצום לפתח קריירה, בעיקר לנשים

מסגרות החינוך הציבוריות לגילאים 0 עד 3 משרתות אחוז קטן מאוד של זכאים במעמד סוציו אקונומי נמוך, והמסגרות הפרטיות שמשרות את הרוב המוחלט עולות אלפי שקלים לחודש. וכמובן הפער האדיר שבין החופשות במערכת החינוך לבין החופשות במשק אשר עמד בימי השגרה על 62 ימים בשנה והסתכם בהפסד של אלפי שקלים לכל משק בית.

בשנת הקורונה המצב הבלתי אפשרי הזה קיבל מימדים חדשים. על פי המחקר של יערה מן מקרן ברל כצנלסון אשר בדק את מצבם של הורים עובדים בתקופת הקורונה אובדן ההכנסה הנובע מהפגיעה מאובדן שעות עבודה של הורים שנאלצו לטפל בילדים עומד על כ-850 מיליון שקלים לכל שבוע שבו מסגרות החינוך לא פעלו.

שלט בכניסה לגימנסיה רחביה בירושלים, ב-29 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
שלט בכניסה לגימנסיה רחביה בירושלים, ב-29 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ההפסד של ההורים העובדים בשני הסגרים הראשונים של משבר הקורונה מסתכם ב-7000 שקלים למשפחה. כמו כן, נמצא כי מצבם הכלכלי של רוב ההורים התדרדר מאז תחילת המשבר וכמחציתם חוששים לאבד את פרנסתם.

ועוד לא דיברנו על הקריסה הנפשית. אני רואה את החברים שלי, הורים לילדים קטנים, מנסים לשמור איכשהו על שארית השפיות, להמשיך להתפרנס ולספק מענה כלשהו לילדים שהפכו לזומבים עצבניים אחרי שעות על שעות על שעות של בהייה במסכים.

האיזון המשפחתי שהצליחו ליצור בקושי בתוך הטירוף הזה של לגדל ילדים בישראל, הופר לחלוטין. אם פעם היא הייתה אוספת מהגנים שלוש פעמים בשבוע והוא פעם אחת ועוד פעם אחת סבא וסבתא, היום צריך למצוא פתרונות חדשים, וזה לא שיש הרבה מקום ליצירתיות.

המחקר של מן מגלה כי כמו בימי השגרה, גם בשנת המשבר, נשים, שבאופן מסורתי לוקחות על עצמן את מרבית נטל הטיפול בילדים, נפגעו קשה יותר מגברים. שיעור האימהות שהפסיקו לעבוד מיוזמתן בתקופה זו גדול פי 6 משיעור הגברים שעשו זאת. שיעור הנשים שהפחיתו שעות עבודה על חשבונן כדי לטפל בילדים גבוה  ב-30 אחוז משיעור הגברים שעשו זאת.

שיעור האימהות שהפסיקו לעבוד מיוזמתן בתקופת הקורונה גדול פי 6 משיעור הגברים שעשו זאת. שיעור הנשים שהפחיתו שעות עבודה על חשבונן כדי לטפל בילדים גבוה  ב-30 אחוז משיעור הגברים שעשו זאת

הממצאים תואמים גם את המציאות שאני חווה בעשור האחרון, שבו חברותיי ואני הפכנו לאימהות. לא משנה אם את עיתונאית, מהנדסת מכונות, רואת חשבון או מתכנתת מחשבים, תמיד תעני לטלפון באמצע ישיבה – חשובה ככל שתהיה – כשמתקשרים מהגן. זה דבר נהדר מצד אחד, כי גם למנהל שלך, שהטלפון שלו על השתק, ברור שאת צריכה לענות. את  הרי אמא. אבל בואו לא נתבלבל: זה מחליש אותך מולו כעובדת.

על פי המחקר, הפגיעה במעמדן התעסוקתי של נשים במהלך הקורונה היא חמורה ומדאיגה והיחס של המעסיקים ניכר בממצא הבא. שיעור הנשים שהצליחו להפחית את שעות העבודה שלהן כדי לטפל בילדים על חשבון המעסיק קטן ב-45 אחוז מהגברים שעשו זאת.

כשאת חלשה בשוק העבודה את מרוויחה פחות ונחלשת גם כמפרנסת שוות זכויות בתוך התא המשפחתי. כשאת מרוויחה משמעותית פחות מבן הזוג, את עלולה להרגיש תלויה בו וחלשה מולו.  בסופו של דבר, המצב הזה מחליש אותנו הנשים גם כמגזר בתוך החברה הישראלית.

את התוצאות אנחנו רואים בתופעות קיצון כמו אלימות במשפחה, הרי הכל קשור ליכולת של האישה להיות עצמאית לחלוטין. אם רוצים לדבר על העצמה נשית בישראל צריכים להתחיל לחשוב על מדיניות תכנון ותמיכה במשפחות הצעירות.

אירה טולצ'ין אירמגליק
אירה טולצ'ין אירמגליק

פה זה לא אירופה

 בימים שלפני הקורונה עוד ראינו ניסיונות מחאה של ההורים. דיברנו על חופשות הקיץ הארוכות ועל יוקר המחיה, אבל מאז מחאת העגלות שקמה בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011 לא השגנו שום תוצאות. המחאה ההיא הובילה לוועדת טרכנטברג שהקדימה את גיל חינוך חובה לגיל 3 במקום 4 וחסכה למיליוני הורים אלפי שקלים בחודש. דוגמה פשוטה שמוכיחה שכשרוצים ניתן לשנות.

אין שום גוף ציבורי חזק שבאמת מייצג אותנו. ארגון ההורים הארצי לא מוביל שינוי כלשהו, ואף פעם לא היה להורים ייצוג בממשלה או בכנסת. למה בדיוק? הורות היא לא מצב זמני. קולות ההורים דוממים לחלוטין, ואנו מקבלים בהכנעה כל החלטה.

מענקי הסיוע החד פעמיים בשווי מאות שקלים שקיבלנו נראים מגוחכים לאור תוכניות הסיוע שמפעילות מדינות הOECD האחרות מפרוץ המשבר. על פי הסקירה של מן, מרבית המדינות, ביניהן איסלנד, גרמניה ואיטליה מאפשרות להורים עובדים לקחת חופשה לצורך טיפול בילדים, במימון מלא או חלקי, במקרה של סגר או של יציאה לבידוד עקב חשיפה של הילדים.

מרבית המדינות, ביניהן איסלנד, גרמניה ואיטליה מאפשרות להורים עובדים לקחת חופשה לצורך טיפול בילדים, במימון מלא או חלקי, במקרה של סגר או של יציאה לבידוד עקב חשיפה של הילדים

מספר מדינות מאפשרות להורים עובדים להפחית את שעות העבודה שלהם באופן זמני כדי לטפל בילדים בתקופת הקורונה, ולקבל פיצוי כספי מהמדינה על אובדן שעות העבודה. מדינות רבות וביניהן הונגריה וספרד, האריכו בתקופת הקורונה את הזכויות הניתנות לאימהות ולאבות עקב הריון ולידה. יש מדינות שמסבסדות, למשל, שירותי בייביסיטר. אנחנו אפילו לא קרובים למשהו כזה.

בהעדר תוכניות סיוע, הממשלה החליטה "לתמוך" בהורים העובדים בכך שהשאירה את מערכת החינוך פועלת בסגר השלישי, אבל הנה התחלואה ממשיכה לעלות ונראה שגם זה מועד לכישלון. פרויקטור הקורונה כבר המליץ לשרים להשבית את מערכת החינוך כולה, וברמת גן הלמידה הפיזית בבתי הספר כבר צומצמה באופן משמעותי.

למרות הכל, הקורונה לא הוציאה לרחובות את הורי ישראל, ולא שמה זרקור של ממש על המצב. יש לי חלום קטן, שיום אחד תקום מפלגת הורים ותתמודד בבחירות. ואז סוף סוף באמת יהיה לי למי להצביע.

עוד 1,274 מילים
סגירה