בינואר 2003 חשף העיתונאי ברוך קרא, אז ב"הארץ", את קיומה של חקירה פלילית סודית שהתקיימה באותה עת נגד ראש הממשלה אריאל שרון. נגד שרון התנהלו באותה עת שתי חקירות פליליות – פרשת האי היווני ופרשת "אננקס מחקרים" – והפרשה השלישית, פרשת "סיריל קרן", הייתה הסתעפות של מידע שנולד במסגרת החקירות האחרות.

בהוראת היועץ המשפטי לממשלה היא נשמרה בסוד מהציבור, כדי לאפשר לה להתקדם כחקירה סמויה, במטרה למנוע מהחשודים לשבשה ולהעלים ראיות. באה הפרקליטה המלווה באותה פרשה, עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ', שלא הסכימה עם האיפול שהוטל על החקירה, הדליפה את קיומה לעיתונאי קרא והביאה לחשיפתה לאור הזרקורים. המחיר היה פיטוריה המיידיים מהפרקליטות, והעמדתה לדין משמעתי ופלילי.

חקירות פליליות מתחילות לעתים כחקירות סמויות, עד לשלב ה"פרוץ". אפילו חקירות נגד ראשי ממשלות עשויות להתחיל כחקירות שיש עליהן איפול. אך הן אינן סודיות מפני ראשי מערכת אכיפת החוק. יש בכל זאת כמה אנשים שיודעים עליהן – צוות החקירה, הפרקליטות המלווה, פרקליט המדינה. עוד אנשים. זה עניין חיוני למשטר הדמוקרטי שלנו.

חוק יסוד הממשלה מחייב שחקירה פלילית נגד ראש ממשלה תיפתח רק בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. המונח "הסכמה" פירושו בהקשר זה – באישורו של היועץ, דהיינו שמדובר בהחלטה שלו-עצמו.

בשבועות האחרונים עלתה הסוגייה הזו בשלב הטענות המקדמיות במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, נוכח דרישת סנגוריו של נתניהו שהיועץ ימסור את כל האישורים שהוא נתן לביצוע פעולות החקירה בתיקי נתניהו בשנים 2016-2017.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בטקס הפרידה מאבי ניסנקורן במשרד המשפטים, 3 בינואר 2021 (צילום: גדעון שרון, לע"מ)

כזכור, פעולות החקירה בוצעו במהלך 2016 תחת הכותרת של "בדיקה מקדימה". גם הבדיקה, כמו החקירה עצמה, נפתחה והתקיימה באישור פרטני של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט.

אתמול (שלישי), בהוראת בית המשפט, הגישה הפרקליטות מזכר שכתב מנדלבליט עצמו, ובו הוא מתעד את ההסכמות שנתן בפגישות העבודה שלו עם ראשי הפרקליטות ואגף החקירות לפעולות הבדיקה והחקירה שנוהלו בתיקי האלפים במהלך אותן שנים.

המסמך של מנדלבליט, המבוסס לפי דבריו על תרשומת שנעשתה בזמן אמת של הדיונים בלשכתו, מעבה באופן דרמטי את לוח הזמנים של חקירות נתניהו ב-2016, וחושף שתי עובדות שלא ניתן לקבל בהבנה:

1. חלפו שלושה שבועות מרגע שמנדלבליט החליט להעביר את המהלכים מסטטוס של "בדיקה" לסטטוס של "חקירה" ועד שמשרד המשפטים פירסם על כך הודעה לציבור.
2. חלפו שלוש יממות מרגע שמנדלבליט עידכן את נתניהו עצמו כי הוא עובר לסטטוס של "חשוד" המצוי בחקירה, ועד שהיועץ טרח לשתף בהחלטתו זו גם את ראשי הפרקליטות וצוות החקירה.

הנה לוח הזמנים, מתוך מסמך היועץ:

הנה אם כך, שחור על גבי לבן: ב-12 בדצמבר 2016 מנדלבליט מחליט שנתניהו הוא חשוד בעבירות פליליות. ה"בדיקה" בעניינו הופכת לחקירה מלאה. מי יודע מזה? רק מנדלבליט ונתניהו עצמו.

שלוש יממות ארוכות חולפות לפני שמנדלבליט משתף בהחלטתו את שי ניצן, מני יצחקי ואנשי המשטרה והפרקליטות המלווים את התיקים. שלוש יממות שבהן רק ראש התביעה הכללית וראש הממשלה יודעים מה מתרחש.

אביחי מנדלבליט ובנימין נתניהו ב-2013 (צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ)

חולפים עוד שלושה שבועות לפני שהיועץ מדווח על כך גם לציבור. הוא לא עושה כן מרצונו הטוב. יש הנחיות וכללים המחייבים מסירת מידע לציבור על חקירות המתנהלות נגד נבחרי הציבור הבכירים. יש לכך סיבה טובה.

במשטר דמוקרטי תקין, אין לאפשר מצב שבו חקירות מתנהלות באפלה. חקירות שמנהלת מערכת אכיפת החוק נגד פוליטיקאים עלולות להיות מכשיר רב עוצמה לשיבוש המשטר הדמוקרטי.

במשטר דמוקרטי תקין, אין לאפשר מצב שבו חקירות מתנהלות באפלה. חקירות שמנהלת מערכת אכיפת החוק נגד פוליטיקאים עלולות להיות מכשיר רב עוצמה לשיבוש המשטר

במצב שבו רשויות החוק אינן עצמאיות, חקירות פליליות נגד פוליטיקאים עשויות לשמש מכשיר לרדיפה פוליטית של יריבי השלטון; במצב שבו רשויות החוק אינן פועלות על פי חוק, חקירות נגד פוליטיקאים עשויות לשמש כלי לאיים על השלטון; כל עוד החקירה לא דלפה ולא הגיעה לידיעת הציבור, אפשר אפילו "לסחור" בה. כל אלה אינם סממנים של משטרים נאורים, אלא של דיקטטורות אפלות.

נכון, לפעמים יש הכרח לקיים חקירות סמויות, מטעמים מבצעיים, כפי שגם חקירות פליליות "רגילות" עוברות לעתים שלב סמוי. אך הן אינן מצויות בידיעתו של אדם אחד בלבד, שבמקרה גם מקיים שיחות בארבע עיניים עם נבחר הציבור הבכיר, שהוא החשוד המרכזי. היותן מצויות בידיעתם של כמה וכמה אנשים בפרקליטות ובמשטרה יוצרת איזונים ובלמים פנימיים, מצב שבו כל אחד נשמר על-ידי האחרים.

מנדלבליט הוציא את עצמו מהתבנית הזו. הוא לבדו ידע על קיומה של חקירה נגד ראש ממשלה, נמנע מלשתף בה את שותפיו, אך שיתף בה את החשוד. במשך שלוש יממות, היושב בצמרת המערכת המשפטית והיושב בצמרת הפוליטית היו שותפי סוד, שהם הסתירו מפני הציבור ומפני הגורמים המקצועיים.

במשך 72 שעות, קשה לומר שישראל הייתה לגמרי מדינת חוק.