האם אירועי ה-6 בינואר בוושינגטון יכולים להתרחש בישראל? הם כבר קרו! ההבדל הוא שההמון הביביסטי המוסת לא צריך להתאמץ הרבה. די לו באיום.

את ההתפרצות לכנסת וההשתלטות האלימה במרץ 2020, לא ביצעו ביריונים ביביסטים "מהרחוב", מפני שיולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת דאז, ואמיר אוחנה, אז שר המשפטים (הזמני!) עשו את מלאכתם.

את ההתפרצות לכנסת וההשתלטות האלימה במרץ 2020, לא ביצעו ביריונים ביביסטים "מהרחוב", מפני שיולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת דאז, ואמיר אוחנה, אז שר המשפטים (הזמני!) עשו את מלאכתם

האחרון סגר את בתי המשפט בצו לילי מפוקפק, רגע לפני פתיחת משפטו של נתניהו, בחיוך מרושע. הראשון פשוט סירב לפתוח את המליאה, ואז סירב לכנס את הישיבה הראשונה בה מקובל לבחור יו"ר כנסת חדש, בידיעה שהוא יוחלף. הנימוק שנתן היה כן לחלוטין: החלפתו "תקשה על הקמת ממשלת אחדות" – כי ברור שרק ממשלת אחדות שכוללת את מפלגתו שלו היא הלגיטימית.

השלים את התמונה הליצן ממשכן הנשיא, שקרא לכל הצדדים לאחדות, אחדות ואחדות. הנשיא נהג כאיש הנאמן למפלגתו ולא כבעל תפקיד ממלכתי. איפה בחוק יסוד: הכנסת או חוק יסוד: הממשלה כתוב "ממשלת אחדות"? איפה בדיוק כתוב שלסיעת הליכוד אסור לשבת באופוזיציה?

במרץ 2020, כמו באפריל 2019, תוצאות הבחירות הראו רוב ברור למתנגדי נתניהו. נכון, המחנה הזה מגוון מאוד אידיאולוגית; המפלגה הגדולה בו היתה אכן מעשה-טלאים – אבל זאת לא תופעה חסרת תקדים. קואליציה שמורכבת מהסכמות מוגבלות ומאוחדת בשאיפה להחלפת השלטון היא תופעה דמוקרטית נורמלית לחלוטין.

שורת העריקים מ"כחול לבן" ורשימת העבודה-מרצ-גשר היו רק התירוץ. לו נהגה קואליציית ה-62 בנחישות ובמהירות, אף אחד לא היה מעז למעול באמון הבוחר כך, דקה אחרי סגירת הקלפיות. המשוואה נקבעה מזמן: או שהשלטון בידי הליכוד, או אלימות ורצח. לא משנה מהן התוצאות בקלפי, "העם" תמיד עם הימין או עם הליכוד. הדרישה ל"אחדות" היא תמיד התיישרות עם דרישות הליכוד. העריקים רק ניצלו את הפחד הכללי.

הפוליטיקה הישראלית נשלטת שנים על ידי המשוואה "ממשלה בתמיכת הח"כים הערבים = רצח פוליטי". צילו של ה-4 בונבמבר 1995 ארוך מאוד, והוא מוטל עלינו עד היום. גם תוצאות הבחירות של 2013 הוכרעו בקלפי אחת בלבד שנפסלה בטייבה (כמה מעניין שאלה הן הקלפיות שנפסלות, בזמן שבקלפיות אחרות, שכולנו יודעים היכן הן, אין משקיפים כלל ואין פסילות) והעבירה את המנדט האחרון לגוש הימין, שהפך ל"נתניהו הוא ראש הממשלה הנצחי".

המשוואה נקבעה מזמן: או שהשלטון בידי הליכוד, או אלימות ורצח. לא משנה מהן התוצאות בקלפי, "העם" תמיד עם הימין או עם הליכוד. הדרישה ל"אחדות" היא תמיד התיישרות עם דרישות הליכוד

גם בחירות 2015 לא העניקו לנתניהו ותומכיו רוב ברור; אבל הפחד המשתק מחבירה לח"כים הערבים אפשר ליאיר לפיד בפעם הראשונה, ולכחלון בפעם השניה, להחזיר לנתניהו את השלטון שכמעט איבד. מאז, כידוע, נכנסנו לסחרחרת סבבי בחירות חוזרים, שבאף אחד מהם נתניהו לא הצליח להשיג רוב. אבל הבריחה העקבית מקואליצית שינוי ותיקון, הכוללת את הרשימה המשותפת מחזיקה אותו בכסא ראש הממשלה.

איני חושב שראשי מחנה המרכז-שמאל, או "מחנה השלום", או "מחנה רק לא ביבי" שונאי ערבים – לא במידה שמאשימים אותם (או במידה שבשמאל אוהבים להאשים את עצמם; ההתמכרות הזאת להלקאה עצמית היא חלק מהסירוס מרצון של המחנה). הם בעיקר מפחדים. הם לא מעזים להודות בפחד, אף על פי שהוא מאוד מאוד ברור ושקוף למי שרוצה להסתכל.

לחיצת היד שחרצה את דינו של יצחק רבין למוות לא היתה לחיצת היד של יאסר ערפאת. זאת היתה הושטת היד (המוגבלת אך הכנה והאמיצה) לח"כ תופיק זיאד המנוח ולח"כ דראושה. זה הטאבו האפל של הפוליטיקה הישראלית. מצד שמאל של קו אידיאולוגי-מחנאי מסויים (שזז לפעמים) – פוחדים פחד מוות מהטאבו; מצד ימין מנצלים אותו.

זה לא הנדל, זה לא האוזר, זאת לא לוי-אבקסיס. זה הפחד מרצח פוליטי. אבל הכניעה לסחיטה באיומים לא מורידה את המתח ולא מפחיתה את האיום: להפך, היא הופכת את הנכנע לבן ערובה של הסחטן.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.