התגובה החוזרת למראה הסתערות ההמון המוסת על גבעת הקפיטול הייתה אחת: טירוף. ואכן, אין הגדרה קולעת ממנה. צפינו באומה בעלת מסורת דמוקרטית מבוססת מושלכת אל סף אנרכיה ונותרת תלויה לרגע ממושך מעל התהום. לא במקרה הופצו בכל הרשתות תמונות הפורע שלראשו כובע פרווה וקרני ויקינג, פלג גופו העליון ערום ומקועקע למשעי ופניו צבועים בצבעי הדגל: התרחשות כה מטורפת מחייבת משוגע תורן, שעל דמותו ניתן להשליך את ייצוגה.

לא במקרה הופצו ברשתות תמונות הפורע שלראשו כובע פרווה וקרני ויקינג, פלג גופו העליון ערום ומקועקע ופניו צבועים בצבעי הדגל: התרחשות כה מטורפת מחייבת משוגע תורן, שעל דמותו ניתן להשליך את ייצוגה

האפשרות של אנרכיה מעוררת אצל רובנו אימה, ובצדק. משמעותה התערערות וקריסה של המבנים שיוצרים ומקיימים את הסדר המוכר – העוגן שלנו למציאות. תוהו ובוהו כזה הוא אפוא המקבילה הקולקטיבית של טירוף הדעת הפרטי. מכיוון שכך, הצפייה במחזה ההסתערות חשפה אותנו – באופן ישיר ובלתי אמצעי – לשיגעון.

אין להתפלא שתוך זמן קצר החלו ההשוואות בין הפריצה האלימה לקונגרס לבין ההפגנות המתמשכות בבלפור נגד המשך שלטון נתניהו. חלקן הגיעו כמובן ישירות מדף המסרים בבלפור, בניסיון שקוף להסיט את האש מההשוואה המתבקשת בין חסידי הטראמפיזם והביביזם. אולם ההשוואות מצאו להן קהל גם בקרב אזרחים שלא נמנים על תומכי נתניהו – ואפילו הבהילו חלק מהמפגינים.

בניכוי התעמולה, ההשוואות הללו מייצגות צורך קולקטיבי של חברה להתארגן נגד מי שמזוהים על-ידה כסוכני אנרכיה. הן דומות במהותן לקריאות שנשמעו בסגר הקודם, שלא לצאת להפגין מתוך סולידריות, או לקריאה שנשמעת כל אימת שהתקוממות כלשהי ׳חוטאת׳ בהפרת סדר – ״כאן המחאה איבדה אותי״. בעת הזו אנחנו פוגשים את הצורך הזה בקריאות להימנע מהפגנות פרועות מדי, כמו גם בתגובות העוינות שבהן נתקלים מי שחוששים עדיין להתחסן נגד קורונה, או מי שקוראים שלא לציית להנחיות הסגר.

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט טען שהפחד משיגעון יכול להופיע במקרים שבהם אדם כבר נחשף לשיגעון בעבר, אבל מרוב אימה קבר את ההכרה בכך במעמקי נפשו, כאילו לא התרחשה מעולם. מאותו הרגע, מבחינתו לא היה שיגעון, אבל הוא נותר דרוך לקראת האפשרות שיפרוץ. מנגנוני ההגנה של הנפש מגויסים כדי לשמור עליה מפני המפגש העתידי עם שיגעון – אשר כאמור, כבר נחווה.

כשם שהאינדיבידואל מארגן את ההגנות שלו נגד אימת השיגעון, כך גם קבוצות עוינות את כל מי שנחשד בעיניהן כאיום על הסדר התקין, כלומר כמחולל פוטנציאלי של אנרכיה. אבל במקרים רבים מנגנוני ההגנה הללו שוגים בזיהוי האיום האמיתי, שכן בשעה שהם מבקשים להגן מפני סכנת אנרכיה עתידית, האנרכיה שיראים מפניה כבר נחוותה.

כשם שהאינדיבידואל מארגן את הגנותיו נגד אימת השיגעון, כך גם קבוצות עוינות את מי שנחשד בעיניהן כאיום על הסדר התקין, כמחולל אנרכיה פוטנציאלי. אבל במקרים רבים מנגנוני ההגנה שוגים בזיהוי האיום האמיתי

בשנה החולפת נחשפנו למלוא האנרכיה שמשתוללת מתחת לכסות דקה ושברירית של סדר. על רקע משבר הקורונה, צורת החיים המוכרת לנו התערערה עד היסוד; על רקע המשבר הפוליטי, חזינו בטירוף מערכות כללי; ובשילוב בין השניים, הופקרנו לגורלנו בתוך כאוס טוטאלי.

המדינה לא ידעה לשמור עלינו ואנשים רבים איבדו את עולמם. אנחנו נכנסים ויוצאים מסגרים כעניין שבשגרה, כפופים לתקנות קפריזיות ונטולות היגיון שמשתנות חדשות לבקרים – פועל יוצא של ניהול משבר רשלני ומופקר. המדינה מתנהלת ללא תקציב, ללא שקיפות וללא אפשרות לביקורת. אמצעי אכיפה דרקוניים חודרים לתוך המרחב הפרטי. שורה ארוכה של תפקידים קריטיים בשירות הציבורי לא מאוישים. אין שום יציבות שלטונית והאמון שנחוץ לקיום מוסדות הדמוקרטיה – קרס.

כמו בארצות הברית, מחולל הכאוס הראשי נמצא בשלטון. האנרכיה היא המצע שבו הוא פורח ולכן היא משרתת אותו. אין לו דבר נורמלי להציע זולת הנורמליזציה שלה, ותמונת הניצחון שאליה הוא חותר – רמות תחלואה נמוכות ושיעורי התחסנות גבוהים – נועדה להסתיר את האנרכיה שנחשפה, ובכך להנציחה.

הדעת מתקשה לשאת את רמת הטירוף שנגלה לנגד עינינו. ניתן אולי להכיר בו באופן שכלתני, כעובדה יבשה, אבל קשה עד בלתי אפשרי להיות במגע רציף עם האימה שהוא מעוררת. רבים מדי מעדיפים לבלוע את הגלולה הכחולה ולשקוע מחדש במראית עין של סדר, שאותה מציעה החזרה לשגרה – או בלשון הקמפיין של נתניהו, ״לחזור לחיים״.

בשנה החולפת נחשפנו למלוא האנרכיה שמשתוללת מתחת לכסות דקה ושברירית של סדר. על רקע משבר הקורונה, צורת החיים המוכרת התערערה עד היסוד. על רקע המשבר הפוליטי, חזינו בטירוף מערכות כללי

לשם כך, הם עומדים על המשמר וקוראים להימנע כל פעולה שעלולה להצטייר כהפרת סדר, אפילו אם תכליתה הפוכה – להגן על הסדר, לשמור על החוק ולמגר את האנרכיה, כפי שמבקשים לעשות המפגינים בבלפור.

שלט בהפגנת בלפור. צילום: באדיבות מפגין

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: ארז חרודי)

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. מרצה בתכנית לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.