לאחרונה הוזמן מנהל ביה"ס הריאלי בחיפה לשימוע במשרד החינוך מפני שערך כנס בהשתתפות ארגון חוקי בעל עמדות שנויות במחלוקת.

הרשתות גועשות בדיון האם זו זכותו או חובתו של שר החינוך כגורם חינוכי למנוע אירועים כאלה או האם יש כאן אינדוקטרינציה פוליטית. אבל אולי את פירות הביאושים שאנו קוצרים כיום שתלנו כבר לפני 50 שנה? האם השנאה כגורם מאחד היא תוצר של ספרי הילדים שקראנו כשהיינו ילדים?

יומיים לפני שמנכ"ל "בצלם" הרצה בפני תלמידים בריאלי בחיפה, הסביר מנכ"ל "אם תרצו" לתלמידי תיכון בירושלים ש"האקזיט הפלסטיני זה להרוג יהודים". מנהל הריאלי הוזמן לשימוע, מנכל התיכון בי-ם – לא. פרצופה של ישראל 2021 https://t.co/ukTolA8lYP

— שיחה מקומית (@mekomit) January 21, 2021

הבחירות הקרובות יעמידו בפנינו מפלגות פוליטיות שינסו להסביר מה מיוחד בהן, ומה מייחד אותן מהאחרות. כחלק מכך, הן ינסו לשכנע אותנו להצטרף אליהן, תוך שימוש ברקע שלנו, בין אם מדובר על הרקע האתני, התרבותי, הסוציאלי, המגדרי או כל מרכיב זהותי אחר.

אולי את פירות הביאושים שאנו קוצרים כיום שתלנו לפני 50 שנה? האם השנאה כגורם מאחד היא תוצר של ספרי הילדים שקראנו כשהיינו ילדים?

נראה שככל שאנו נכנסים למאה ה-21, הדמוקרטיה עוברת מבחירה של אידאולוגיות לבחירה של קבוצות שייכות וזהות.

מכאן, קרובה הדרך לחיבור, לא על בסיס אידיאולוגיה ולא על בסיס רקע, אלא על בסיס שנאה משותפת. רק לאחרונה איחדה שנאה משותפת בין חבר הכנסת השמרן בצלאל סמוטריץ', ממארגני "מצעד הבהמות" שביזה להט"ב ובין הפעילה החברתית הלסבית שפי פז. פעילותם המשותפת כוונה כנגד אוכלוסייה מוחלשת לא יהודית של פליטים ועובדי זרים, ואיחדה את השניים בברית שנאה ומלחמה באחר. הקורבן הפעם היו ילדים קטנים, שכל חטאם הוא צבע עורם, מוצאם ונסיבות חייהם.

כיצד צומחות שנאה וגזענות המייצרות רצון ופעולה כנגד ילדים קטנים על בסיס אותם רגשות גזענות ושנאה? באופן טבעי נשאלת השאלה: כיצד בני אדם יכולים לנהוג בך? כיצד מתפתחים רגשות, המניעים א.נשים בוגרים לקום ולפעול באלימות כנגד ילדים קטנים, כחלק מפעולות שנאה כלפי אוכלוסיה אליה שייכים הילדים.

תמונה מדהימה. הומופוב מוצהר שנלחם נגד זכויות להט"ב משתף פעולה עם אישה לסבית שחיה בזוגיות עם אישה (ואף נושאת את שם משפחתה). מרגש איך שנאה משותפת יכולה לקרב בין אנשים. pic.twitter.com/yiXItaQrDF

— שני גרנות-לובטון (Shany Granot-Lubaton) (@ShanyGranot) December 30, 2020

אורית קמיר, במאמרה "כבוד", מבחינה בכמה סוגים של כבוד לזולת. שני העיקריים הם "כבוד סגולי" שהוא גם כבוד מחיה: כבוד לאדם באשר הוא. לעומתו: "הדרת כבוד". זהו כבוד מעמדי: שהוא יחס של כבוד אותו רוחשים לאדם בשל מעמדו החברתי, כלכלי, דתי, פוליטי וכדומה. הדרת הכבוד מחוברת גם לכבוד בעל איצטלה לאומית.

גזענות היא ההפך ממה שכבוד סגולי מייצג. על פי קמיר:

"המנוס מכבוד האדם הולך יד ביד עם אידאליזציה שמרנית של קבוצתיות פרטיקולרית, לוקלית, מתבדלת: משפחתית, שבטית, מפלגתית, לאומית. אידאליזציה שמרנית זו מדגישה את עליונות הקבוצה על פני כל מי שנתפס ומוקע כחיצוני לה ומאיים עליה".

רק לאחרונה איחדה שנאה משותפת בין ח"כ סמוטריץ', ממארגני "מצעד הבהמות" לביזוי להט"ב, ובין הפעילה החברתית הלסבית שפי פז. פעילותם כוונה נגד אוכלוסיה מוחלשת לא יהודית של פליטים ועובדי זרים

יראת הכבוד היא חלק מסוציאליזציה של קבוצות סגורות. אלה מונחות על ידי תפיסות חברתיות שמוטמעת בבני ובנות אותן קבוצות מגיל רך במסרים בעל פה, בחינוך במוסדות החינוך, ובספרי הקריאה המשמשים כגורם החיברות.

ספרי הקריאה הינם מכונני תודעה לילדים מגיל רך מאוד. המסרים הנקראים בהם מהווים בסיס לעיצוב תפיסת עולמם וזהותם האישית.

רבים מספרי הילדים שפורסמו בארץ, בעיקר עד שנות ה-70 של המאה הקודמת, התבססו על תרגומים של ספרות ילדים אירופית. זו הכילה ייצוג מובהק של חברה לבנה וקולוניאליסטית ותכניה כללו בידול, הנתפס כיום כגזעני, ומציב את עולם המבוגרים, ובמיוחד  את הגברים – במרכז ההוויה הסיפורית.

התכנים באותם ספרים נועדו לחנך את הקוראים הצעירים להפוך למבוגרי-מופת ואת הקוראות הצעירות ללמוד את מקומן ותפקידן בחברה. חינוך הקוראות כלל מודלים כמו ילדה טובה וצייתנית שתמיד עוזרת לזולת, עקרת בית למופת, סגניתו היפה של הגיבור, נסיכה שמחכה לנסיך שיאהב אותה אהבת אמת, או זו שלא כדאי לה להתמרד. גם הספרות העברית של קום המדינה חטאה בכך לא אחת.

גישה אנתרופוצנטרית שכזו יוצרת מצב בו הדרת הכבוד של הגיבור הוא הנורמה, ותפקידם של שאר השחקנים בעלילה הוא לאפשר לכבוד הזה את מרחב המחייה, באמצעות הפיכת כבודם הסגולי למשני או לביטולו.

דוגמה קלאסית דוקא מהספרות המקומית לתפיסה זו מיוצגת על ידי גיבורים כמו אלו של חבורת חסמב"ה. החבורה מספרות הילדים של שנות ה-60 מציירת את דמות הצברים הלוחמים והנועזים הנפגשים במערה החשמלית הממוקמת מתחת לבית קברות מוסלמי בצפון תל אביב. בית הקברות מוזכר כלאחר יד בחוסר כבוד או יחס, כאתר מופקר בצפון תל אביב, שילדים יהודים החיים בישראל הצעירה  יכולים לעשות בו כרצונם.

תכני הספרים נועדו לחנך את הקוראים הצעירים להפוך למבוגרי-מופת ואת הקוראות ללמוד את מקומן בחברה. חינוכן כלל מודלים כמו ילדה טובה וצייתנית שעוזרת לזולת, עקרת בית למופת, סגניתו היפה של הגיבור, נסיכה שמחכה לנסיך

מפקדי חסמב"ה הם הצברים האשכנזים ירון זהבי ותמר "היפה" – הסגנית/נערה שלצידו. שאר החבורה זוכים לכינויים ממתגים כמו מנשה התימני, אהוד השמן, הממושקף. הרזה, הקטן, וה"חובשת" שלמרות היותם כינויים לכאורה לשם זיהוי, יש בהם הקטנה, לעומת הדרת הכבוד המוענקת לירון זהבי ולתמר היפה.
אותו תיוג מקטין מיועד גם לאויבים של חסמב"ה שהם תמיד מכוערים, עילגים, נלעגים, רעי לב, וזרים (לא יהודים או ישראלים).

מדד לבדיקת גזענות בחומרי הקריאה של פעוטות וילדים מוצע על ידי טל בריייר בן מוחא, המפעילה קבוצת פייסבוק בשם "ספרות שווה", שמטרתה לפתח מדד המאפשר לקרוא ספר ולהבין את המדד שלו כספרות שווה.

מרכז מרים רות הפועל במרכז לקהילה מנהיגות והשראל (ק.מ.ה) במכללת אורנים, עוקב אחר ספרות ילדים ומאתר ספרים המייצגים שוויון מגדרי, לאומי, גזעי, קבלת השונה והאחר.

כדוגמה יוצאת דופן לזמנה, ניתן להזכיר את הסדרה האלמותית של אסטריד לינדגרן וצילומיה של חנה ריבקין בריק: "נוריקו סאן הילדה מיפן", "אלה קרי הילדה מלפלנד", "נואי הילדה מתאילנד", "גנט הילדה מאתיופיה" ועוד שכבשו את ליבם של ילדי שנות ה-50 וה-60 בארץ ובעולם והציגו ילדים מארצות אחרות, שונים בחייהם ותרבותם וזרים בחיצוניותם, אבל ילדים כמותם.

מנהלת המרכז רויטל יהלום מציינת, שהוצאות ספרים רבות מקפידות כיום על ספרות ילדים, המציגה ערכים שוויוניים וכבוד לאדם באשר הוא אדם. היחס השונה לדמות האשה מיוצג למשל בסדרת הספרים "קטנות גדולות", שרובה ככולה עוסקת בנשים פורצות דרך בתחומן. רוזה פארקס במאבקה נגד אפליה גזעית, אמלין פנקהרסט הפמיניסטית ומרי קירי המדענית, לצידן של שחקנית, מעצבת אופנה, טייסת, חוקרת שימפנזים ועוד.

הספר: "בטח יש ילד" של אלעד וינגרד, מציג זה לצד זה את חייו של ילד בסין וילד בישראל על כל המשותף ביניהם. הספר זכה להצלחה בינלאומית ואף הפך למחזמר מצליח.

בחזרה לימינו.

המפלגות השונות מפלגות אותנו לקבוצות השתייכות. אולי בגלל אותם ספרי ילדים שקראנו בהיותנו ילדים. הדרך לחינוך פלורליסטי חוצה גבולות, מעמדות ומגדר – עוברת דרך ספרות הילדים.

המפלגות השונות מפלגות אותנו לקבוצות השתייכות. אולי בגלל אותם ספרי ילדים שקראנו בהיותנו ילדים. הדרך לחינוך פלורליסטי חוצה גבולות, מעמדות ומגדר – עוברת דרך ספרות הילדים

תפקידנו כהורים ומחנכים לבחור עבור ילדינו בסיפורי הילדים שמכבדים את הכבוד הסגולי של כל הדמויות, ולדאוג שלא תבנה הדרת כבוד של דמות אחת על חשבון רעותה. כך אולי נוכל לצמצם את הגזענות וחוסר הכבוד לזולת ולבנות תודעה של פתיחות ושוויון.

זה תלוי רק בנו.

אנחנו האנשים להם חיכינו.

דני עבודי הוא מנהל מרכז ק.מ.ה באורנים. הוא בוגר תכנית מנדל למנהיגות חינוכית במסגרתה חקר את נושא המצויינות כערך ופיתוח אישי כמנוף לשינוי חברתי. הקים וניהל את חברת ההייטק "שארפ מינד סולושנס" לפיתוח יכולות חשיבה. בהמשך פנה לחינוך, והקים מיזמים חינוכיים וטכנולוגיים לקידום החינוך הציבורי על בסיס מקומי. עבודי בוגר הפקולטה להנדסה, בעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר באבן יהודה, נשוי ואב לשניים.