מרכז למיון אשפה בניצן, 29 באוקטובר 2009 (צילום: חן לאופולד, פלאש 90)
חן לאופולד, פלאש 90

מהפכת הפסולת 2.0

אחרי עשור של זגזוגים ושל ניסיונות כושלים, המשרד להגנת הסביבה הגיע למסקנה שמהפכת הפסולת חייבת להתחיל במטבח של כל אחד מאיתנו ● תיאורטית זה נכון וצודק, עכשיו רק צריך למצוא את הפוליטיקאי שיבצע את זה, ויהיה מספיק אמיץ לומר לישראלים שהם צריכים לשלם על כל קילוגרם אשפה שהם מייצרים ● פרשנות

מיצאו את ההבדלים: באותו שבוע שבו ראש הממשלה ושר האוצר מציגים תוכנית כלכלית, שאותה הגו מאחורי גבם של הדרגים המקצועיים – מנגיד בנק ישראל ועד בכירי האוצר – וזוכים למטח של תגובות צוננות ומתנערות, הדרגים המקצועיים והפוליטיים של המשרד להגנת הסביבה מתייצבים בחזית אחת כדי להציג תוכנית אסטרטגית לטיפול בפסולת בישראל.

התוכנית מוצגת במסמך מפורט, שמחזיק 210 עמודים; אפשר להסכים עם השורות התחתונות או לא, מותר גם להיות ספקניים לגבי הסיכוי שהתוכנית תתממש; אבל קשה שלא להתרשם מהשכנוע הפנימי של אנשי מקצוע בכירים במשרד כשהם מדברים על הדו"ח שהם חתומים עליו. על רקע מה שקורה בחלק ממשרדי הממשלה האחרים – זה חידוש מרענן.

גם בימי שגרה – שבהם מתמודדת ישראל עם סוגיות כמו הסכסוך עם הפלסטינים, פערים חברתיים ואיראן-איראן-איראן – טיפול בפסולת לא פותח כאן מהדורות. קל וחומר כשמדי יום קוברים עשרות אנשים בגלל מגפה ארורה שמסרבת לדעוך. אבל השאלה מה עושים עם שקית הזבל הלאומית, כמו רוב הסוגיות הסביבתיות המרכזיות, היא בעצם שאלה חברתית וכלכלית עם השלכות כבדות משקל על המשק, ובכל העולם היא גורמת לממשלות ולמומחים לשבור את הראש.

בשורה התחתונה, גילה גמליאל ואנשי משרדה מציעים לחברה הישראלית לחזור פעם נוספת על מה שנוסה כאן לפני עשור, רק לעשות את זה יותר טוב ויותר חכם. לפני עשור, כזכור, גלעד ארדן – השר האחרון עד גמליאל שניסה להתניע מהלכים משמעותיים ולחלץ את ישראל מהפיגור הסביבתי שבו היא שרויה – הכריז על מהפכת ההפרדה במקור: שני פחים בכל מטבח, אחד לשאריות מזון ואחד לכל השאר, ועוד כמה פחים בשלל צבעים מתחת לבית לטובת זרמי המיחזור השונים.

זה נשמע מבטיח, זה התחיל עם הרבה התלהבות – וזה לא עבד. הפקק העיקרי, ממש כמו בכבישים, היה בכניסה לערים הגדולות: המטבח של המשפחה הישראלית הממוצעת התגלה כקטן מדי, הישראלים עצמם כעצלנים למדי, והעיריות התקשו להתמודד עם מציאת מקום לפחים ועם הלוגיסטיקה של פינוי כמה זרמי אשפה.

השאלה מה עושים עם שקית הזבל הלאומית, כמו רוב הסוגיות הסביבתיות המרכזיות, היא בעצם שאלה חברתית וכלכלית עם השלכות כבדות משקל על המשק, ובכל העולם היא גורמת לממשלות ולמומחים לשבור את הראש

אבי גבאי, שכיאה לאיש עסקים נכנס למשרד להגנת הסביבה עם סבלנות מוגבלת לתהליכים ארוכי טווח, הודיע על גניזת הפרויקט וזאב אלקין עשה פניית פרסה ועלה על נתיב של שריפת פסולת והפיכתה לאנרגיה. בתקופתו פורסמה תוכנית להקמת שורה ארוכה של מתקני שריפה ברחבי הארץ.

אריזות בהמתנה בכניסה למתקן המיון בראשון לציון (צילום: חברת קממ)
אריזות בהמתנה בכניסה למתקן המיון בראשון לציון (צילום: חברת קממ)

עוד תוכנית ועוד אסטרטגיה, ובינתיים ישראל תקועה עמוק בעולם השלישי כש-80% מהפסולת שלה נקברת מתחת לאדמה, וקצב הגידול בהיקף הפסולת עומד על נתון מסחרר של 2.6% בשנה. המשמעות: אובדן של מיליארדים כשחומרי גלם בעלי ערך מוטמנים באדמה ותוספת משמעותית לפליטת גזי החממה כתוצאה מתסיסה של הפסולת.

זמן קצר אחרי שנכנסה גילה גמליאל למשרד היה ברור שפנינו לפיתול נוסף בעלילה. ההנחיה לקדם הקמה של מתקני שריפה נכנסה להקפאה. אין תושב בישראל, קל וחומר ראש עיר, שישמח לראות מתקן לשריפת פסולת מתרומם מול חלונו, וההנחה הייתה שגמליאל תעדיף מסלול שלא כרוך בעימות חזיתי עם מצביעים פוטנציאליים. למעשה, הסברה הייתה שהיא פשוט תעביר את תפוח האדמה החרוך לבא בתור: למה לשר, שיודע שהכהונה שלו תימשך כמה חודשים, לעצבן את כל העולם?

בפועל, קרה משהו מפתיע: במשרד להגנת הסביבה התיישבו לעשות בדיקה רצינית של החלופות – בפן הכלכלי לא פחות מאשר בפן הסביבתי – והגיעו למסקנה שבשום מקום בעולם, ובשום כלכלה מפותחת, לא מצאו תחליף לדבר הבסיסי ביותר: הפרדה במקור. כלומר, שמקסימום ההפרדה של הפסולת לזרמיה השונים צריך להיעשות בתוך משק הבית, כמה שיותר קרוב למקור ייצור האשפה.

גילה גמליאל (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
גילה גמליאל (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ההנחה האופטימית, שהטכנולוגיה יכולה להחליף את האדם – כלומר שנביא את הפסולת למתקן ענק ומתוחכם שיעשה את העבודה במקומנו – בינתיים לא מתממשת גם במדינות המתקדמות ביותר. יש אמנם טכנולוגיות מתוחכמות להפרדת פסולת, אבל כשלא נעשית עבודה מקדימה איכותית במשקי הבית – הן הופכות להרבה פחות יעילות ומאוד יקרות.

אז במשרד להגנת הסביבה עשו סיבוב של 180 מעלות, הגיעו למסקנה שאליה הגיעו לפני עשור, אבל טוענים שעכשיו יודעים איך לעשות את זה הרבה יותר טוב – באמצעות חקיקה, הסברה וטיפול נכון בכל חלקי התהליך. בתנועה הסביבתית סבורים כך כבר מזמן, ולכן גמליאל ואנשי משרדה זכו אתמול לזרם של מחמאות וחיזוקים מהארגונים. נשאר, אפעס, העניין הקטן של הביצוע.

מה הטעם להניח נייר דרמטי כזה על השולחן כשבעוד כמה שבועות ממילא ייכנסו למשרד שר או שרה חדשים, בסבירות גבוהה כאלה שזה לא התפקיד הראשון שביקשו? מה הסיכוי שהם יובילו את המדינה להסתערות שנייה על אותו היעד, מתוך אמונה ונחישות שהפעם זה יצליח? מה הסיכוי שיצליחו לגייס את הממשלה לשינויי חקיקה ולהשקעות נרחבות בתחום לא סקסי כמו תשתיות פסולת?

80% מהפסולת בישראל נקברת מתחת לאדמה, וקצב הגידול בהיקף האשפה עומד על 2.6% בשנה. המשמעות: אובדן של מיליארדים כשחומרי גלם בעלי ערך מוטמנים באדמה ותוספת משמעותית לפליטת גזי החממה

על זה אומרים אנשי המקצוע של המשרד להגנת הסביבה, שזה בדיוק תפקידם: להניח את האמת המקצועית, המדעית, הכלכלית והסביבתית על השולחן, בצורה הכי מנומקת ומפורטת שניתן – ולאתגר עם האמת הזו את הדרג הנבחר. "לשר הבא תהיה הזכות לא לממש את התכנית הזו", אומר גורם מקצועי במשרד, "אבל הוא יצטרך להיות מאוד מנומק וגם להציע חלופה".

פסולת באתר חירייה ב-2008 (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)
פסולת באתר חירייה ב-2008 (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)

והנה עוד משהו שהשר/ה הבא/ה יצטרכו להתמודד איתו: התוכנית כוללת – כמו שנעשה כבר בכמה מדינות במערב – גביית תשלום ממשקי הבית כנגד השלכת פסולת. נידרש לשלם עבור כל קילוגרם אשפה שאנחנו מייצרים. זו הדרך היחידה המוכחת עד היום לגרום למשקי הבית בעולם המערבי להפחית את כמויות הפסולת שיוצאות מדלת ביתם.

כמו התוכנית כולה, ההצעה הזו נכונה ומוצדקת מבחינה סביבתית וחברתית: "המזהם משלם" זו גישה הולמת לא רק כלפי תאגידים ותעשיינים, אלא גם כלפי כל אחד מאיתנו. רק שעכשיו, בואו נראה את הפוליטיקאי שיתייצב מול הציבור הישראלי ויודיע שככל ששקית הזבל המשפחתית תהיה יותר כבדה – ככה נידרש להכניס את היד יותר עמוק לכיס. זה כנראה הדבר הנכון לעשות, אבל ממתי אפשר לסמוך על הממשלה בישראל שתעשה את הדבר הנכון?

עוד 897 מילים
סגירה