תימן, המצויה לכאורה בשוליו של העולם הערבי, עומדת בשנים האחרונות במוקד של דרמה אזורית ומעוררת דאגה גוברת מצד הקהילה הבינלאומית.

אירועי האביב הערבי לא פסחו עליה, אף שעוד קודם לכן המדינה התמודדה עם מתחים ושסעים פנימיים חריפים. גלי המחאה במהלך 2011, שהתמקדו במצב הכלכלי הקשה, הביאו להתפטרותו של הנשיא עלי עבדאללה צאלח בפברואר 2012 והעברת הסמכויות לסגנו מנצור אל-האדי. למרות זאת, המתחים הדתיים, שבטיים ועדתיים שמאפיינים את תימן הוצפו וגרמו למערבולת דמים, שהנשיא החדש לא יכול היה להשתלט עליה.

המורדים החות'ים, הממוקמים בעיקר בצפון, השתלטו בספטמבר 2014 על הבירה צנעא, מה שחייב את הנשיא לברוח לסעודיה. אל החות'ים חבר הנשיא המודח צאלח, שראה בכך הזדמנות לשקם את מעמדו.

המורדים החות'ים, הממוקמים בעיקר בצפון, השתלטו בספטמבר 2014 על הבירה צנעא, מה שחייב את הנשיא לברוח לסעודיה. אל החות'ים חבר הנשיא המודח צאלח, שראה בכך הזדמנות לשקם את מעמדו

הצלחתם של החות'ים בשדה הקרב, ובעיקר השתלטותם באפריל 2015 על עיר הנמל חודידה, הנושקת למיצר באב-אלמנדב, אילצה את הזירה האזורית להיערך בהתאם על מנת להשיב מלחמה שערה.

סעודיה, שרואה בתימן את החצר האחורית שלה, הצליחה לגייס קואליציה אזורית מרשימה. זו כללה תשע מדינות נוספות: מצרים, ירדן, סודאן, מרוקו, סנגל, איחוד האמירויות, קטאר, כווית ובחריין.

במרץ 2015 החל מבצע "סערה נחושה", שמטרתו למנוע את השתלטות החות'ים, הנתמכים על ידי איראן, והשבת השלטון לידיו של הנשיא האדי. שני השחקנים העיקריים בקואליציה זו היו סעודיה ואיחוד האמירויות (או ליתר דיוק: שני יורשי העצר, MBS ו – MBZ). איראן, יש לציין, מעורבת בתימן מזה שנים רבות, אולם הגבירה את מעורבותה והסיוע לחות'ים מתחילתה של מלחמת האזרחים בספטמבר 2014. היא מספקת ייעוץ צבאי, אמצעי לחימה מתקדמים, כמו גם גיבוי מדיני.

תימן הפכה בכך להיות זירה נוספת בה נאבקות המדינות הערביות הסוניות מול ההשפעה האיראנית הגוברת במזרח התיכון. מיקומה האסטרטגי של תימן, ובעיקר השליטה על מיצרי באב אל-מנדב, אך מגבירה את החשש מפני השתלטות חות'ית–איראנית.

הלחימה בתימן לא עלתה יפה. הקואליציה, בהנהגת הסעודים, הצליחה אמנם להדוף את החות'ים מעדן ביוני 2015, אולם מגבלות הכוח האווירי הסעודי התבררו די מהר. ההתנהלות השגויה נסמכה על הערכת יתר באשר למידת התמיכה שסעודיה (והאמירויות) ציפו לקבל מבעלי בריתם, מרגישותם לנפגעים ומחוסר ניסיונם הצבאי, שהביא להסתמכות על כוח אווירי ושכירי חרב זרים.

החות'ים תקפו בספטמבר 2019 בטילים בליסטיים ובמל"טים מדויקים את מתקני הנפט של חברת "ארמקו" בסעודיה וגרמו נזק גדול. החל מן המחצית השנייה של 2019 המוטיבציה של הצדדים הלוחמים בקואליציה הסעודית פחתה.

הלחימה בתימן לא עלתה יפה. הקואליציה, בהנהגת הסעודים, הצליחה אמנם להדוף את החות'ים מעדן ביוני 2015, אולם מגבלות הכוח האווירי הסעודי התבררו די מהר

איחוד האמירויות הודיעה על נסיגה מתימן (יוני 2019), והותירה את הסעודים לבד במערכה. נעשו אמנם מהלכים פנים-תימניים לייצר תהליך פוליטי, שלא ממש צלחו.

מה קורה עתה?

סעודיה, כאמור, נותרה במערכה לאחר שלא הצליחה להשיג הישגים משמעותיים בשטח, באופן שישפר את קלפי המיקוח המדיניים שלה מול השחקנים הניצים בשטח. פרישתה של איחוד האמירויות, והתגלעותם של חילוקי דעות בין שתי בעלות הברית ביחס למדיניות הרצויה, כמו גם הביקורת הגוברת בוושינגטון, ובעיקר לנוכח המשבר ההומניטרי הקשה השורר בתימן, מציבים את ריאד בצומת מורכבת.

ממשל טראמפ נקט במדיניות נוחה לריאד, כולל הגדרתם של החות'ים, יום לפני תום כהונתו, כארגון טרור. הצעד התקבל בביקורת לנוכח המשבר ההומניטרי הקשה, והחשש שארגוני הסיוע הבינלאומיים לא יוכלו להעביר סיוע הכרחי. ממשל טראמפ אמנם החריג אותם, אולם הביקורת על המהלך החפוז נותרה בעינה. ממשל ביידן בוחן כעת מחדש את המדיניות הראויה.

איחוד האמירויות נסוגה מן המערכה בזמן, לנוכח חוסר ההצלחה בשטח והביקורת בוושינגטון. האינטרסים האסטרטגיים מוסיפים לחפוף את אלו הסעודיים, אולם בעינה נותרה המחלוקת בדבר הטקטיקה הרצויה.

איראן שבעת רצון מיחסי הכוחות בשטח. התמיכה בחות'ים, שבתחילת הדרך לא הייתה מאד משמעותית, התגברה. כעת, איראן הוסיפה את הזירה התימנית לזירות האחרות בהן היא מעורבת, ומהווה שחקן משמעותי.

מה זה אומר לגבי ישראל?

מדובר אמנם בזירה מרוחקת ממוקד העניין הישראלי, אולם האינטרס הישראלי מחייב תשומת לב גוברת, במידה רבה כמו ביחס לזירה הלובית.

ראשית, לנוכח מעורבותן הישירה של בעלות בריתה החדשות מהמפרץ – סעודיה ואיחוד האמירויות. האמירויות הקדימו להיערך נכוחה לקראת ממשל ביידן. סעודיה נמצאת במצב מורכב וקשה יותר, בין השאר גם לנוכח פרשת רצח חשוג'י והביקורת על מצב זכויות האדם בממלכה.

שנית, חיזוק ההשפעה האיראנית בתימן, המתווספת לזירות המוכרות – לבנון, סוריה, עיראק – היא בבחינת חדשות רעות לישראל. מסתבר, שלמרות המאמץ האינטנסיבי לפגוע במדיניות החוץ האסרטיבית של איראן באזור הדברים אינם עולים יפה. סוגיה זו תקבל משנה תוקף לקראת המשא ומתן האמריקני – איראני הצפוי סביב המכלול הגרעיני.

חיזוק ההשפעה האיראנית בתימן, המתווספת לזירות המוכרות – לבנון, סוריה, עיראק – היא בבחינת חדשות רעות לישראל. מסתבר, שהמאמץ האינטנסיבי לפגוע במדיניות החוץ האסרטיבית של איראן באזור אינו עולה יפה

שלישית, יש לצפות, שישראל תידרש להפעיל את יכולותיה ומעמדה בוושינגטון לטובת בעלות בריתה מן המפרץ. זו תידרש במכלול נושאים (עסקת ה F-35 לאיחוד האמירויות), וכאמור גם בהקשר זה. לא ברור האם וכיצד חילוקי הדעות בין ריאד ואבו ד'אבי ביחס לתימן ישליכו על כושר התמרון הישראלי בוושינגטון, הן בבית הלבן והן בקונגרס.

האם מתגבר איום ישיר יותר לישראל מכיוון תימן?

במהלך המחצית השנייה של 2019 הוחלפו איומים הדדיים בין ישראל לבין החות'ים. באוקטובר 2019 הזהיר רה"מ נתניהו, כי האיראנים מבקשים לפתח יכולת של טילים ארוכי טווח, וכבר החלו להציב אותם בתימן, במטרה להגיע משם לישראל. בתגובה, בדצמבר 2019 הזהיר "שר ההגנה" החות'י, כי לכוחותיו יש:

"בנק של יעדים צבאיים וימיים של האויב הציוני…שלא נהסס לתקוף אם ההנהגה תחליט לעשות זאת".

מה ישראל צריכה לעשות?

ישראל צריכה לעמוד לצד בנות בריתה מן המפרץ בוושינגטון, כולל תאום עמדות מול הממשל והקונגרס. יחד עם זאת, ישראל חייבת להפנים כי הממשל התחלף, והתחושות בוושינגטון כלפי סעודיה בכלל, ויורש העצר בפרט, קשות וביקורתיות.

הארסנל המדיני הישראלי בוושינגטון אמנם עשיר, אולם יש להשתמש בו בתבונה רבה, ובעיקר לנוכח חילוקי הדעות עם ממשל ביידן בסוגיה האיראנית. איראן הוסיפה, באמצעות ההצלחה של החות'ים בתימן, קלף נוסף לאלו בהם תשתמש מול וושינגטון.

ישראל צריכה לעמוד לצד בנות בריתה מן המפרץ בוושינגטון, אך חייבת להפנים כי הממשל התחלף, והתחושות בוושינגטון כלפי סעודיה ויורש העצר שלה קשות וביקורתיות

בה בעת, חשוב להפנים את העובדה שישראל הפכה להיות שחקן אקטיבי ובעל ענין באזור. מערכות היחסים החדשות מהוות הישג משמעותי, אך טומנות בחובן גם דילמות לא פשוטות. אין צורך שישראל תציב את עצמה בעמדה קדומנית מדי בזירה התימנית. האם כושר התמרון המשופר שישראל הוכיחה בשנים האחרונות יעמוד לה גם כעת? נקווה שכן.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/