רגינה ויוסף דיצ'ק לצד חבריהם (צילום: באדיבות ברנרד דיצ'ק)
באדיבות ברנרד דיצ'ק
המלחמה הסתיימה, השורדים עשו חיים, אבל הם מעולם כמעט לא דיברו על כך

למה ההורים שלי נראים שמחים בתמונות אחרי השואה

הנציגים הבינלאומיים די התעלמו מהניצולים ● משלחת שהגיעה מישראל המליצה שלא לקלוט אותם בארץ כדי לא להפוך את המדינה הצעירה לבית משוגעים אחד גדול ● וכך, במחנות העקורים, זכו שורדי השואה הצעירים לכמה שנים מאושרות בנוף גרמני מושלם ● אז למה הם בחרו כמעט אף פעם לא לדבר על זה?

אחרי מות הוריי, התחלתי לעבור על התמונות שתיעדו אותם כשהיו פליטים בגרמניה אחרי המלחמה. התמונות האלה מתמיהות: המשפחות של ההורים שלי נרצחו בפולין בידי הגרמנים, עננים קודרים כיסו את עתידם, אבל בצילומים הם נראים כאילו יצאו לחופשה. הם מחייכים, שרועים בבגדי ים, שותים בירה בבתי קפה. ביחד עם צאצאים של ניצולים נוספים, ניסיתי להבין מה קרה בתקופה ההיא, ימים שההורים שלנו בקושי דיברו עליהם.

בשנים 1949-1946 כ-250 אלף ניצולי שואה מצאו מקלט בגרמניה, שהייתה נתונה לכיבוש אמריקאי. אחרי שנמלטו מאנטישמיות ומקומוניזם, הם קיוו שמחנות העקורים ישמשו להם כשער אל המדינה היהודית המתהווה או אל המערב.

כשהבריטים מנעו את כניסתם למולדת היהודית, ואחרי שארצות הברית, קנדה ומדינות אחרות סירבו להכניס אותם, התחילה תקופת המתנה ממושכת. בזכות משלוחי מזון והלבשה שהגיעו מארגוני ההצלה היהודים באמריקה, מחנות העקורים היו עדים לבייבי בום אדיר.

מחנה העקורים באד רייכנהל, בשנת 1947 בערך
מחנה העקורים באד רייכנהל, בשנת 1947 בערך

שבעה עשורים אחר כך, התינוקות האלה מתחברים זה לזה באמצעות קבוצות פייסבוק ופגישות מחזור. בפעם הקודמת הם נפגשו כששכבו עדיין בעגלות תינוק.

דבר אחד שיש לרבים מאיתנו במשותף הוא ירושה של תמונות רבות מהתקופה במחנה העקורים – תמונות שהשאירו הורינו, שסיפוריהם על השואה נטו להאפיל על זיכרונותיהם מהתקופה שהגיעה אחריה.

אדמה מובסת

בשנים האחרונות ילדיהם של העקורים, שחיו בבאד רייכנהל, פלדאפינג, אייכשטאט, פרנוואלד, סנט אוטיליין ושאר עיירות בוואריות נפגשו – בגרמניה או בזום – כדי להרכיב יחד את פסיפס החיים של התקופה ההיא.

הזוג הטרי לולה וליאון מזליך, יושבים במרכז (צילום: באדיבות אייב מזליך)
הזוג הטרי לולה וליאון מזליך, יושבים במרכז (צילום: באדיבות אייב מזליך)

רבות מהתמונות שהועברו לבנים ולבנות של הניצולים מציגות את אותה אווירה חסרת דאגות שמתועדת בצילומי ההורים שלי. בפגישה בסנט אוטיליין, אחד המשתתפים אפילו ציטט את הוריו כשתיארו את הימים האלה כשמחים ביותר בחייהם.

ב-1949-1946 כ-250 אלף ניצולים מצאו מקלט בגרמניה, שהייתה נתונה לכיבוש אמריקאי. אחרי שנמלטו מאנטישמיות ומקומוניזם, הם קיוו שמחנות העקורים ישמשו להם כשער לישראל או למערב

"הם היו אנשים צעירים שעכשיו היה להם, סוף סוף, מקום בטוח להיות בו", אומר ברט רוצ'לסון, רופא אמריקאי, שאביו הגיע לסנט אוטיליין ביחד עם קבוצה של יהודים ליטאים שברחו מרכבת מופגזת. "הם לא שקעו בעבר. הם היו אנושיים. סוף סוף הייתה להם הזדמנות ליהנות, והם בהחלט התכוונו לנצל אותה".

אייב מצליח זוכר שהתחושה הזאת, הרצון לא להביט לאחור, באה לידי ביטוי גם בסיפורים של אביו על הזמן שבילה בפלאדפינג. "כשאבא שלי היה בדרכו לפלאדפינג, קצין מהצבא האמריקאי אמר לו לנסות לשכוח את מה שקרה ולהתחיל חיים חדשים", מספר מצליח. "זאת הסיבה שאתה יכול לראות כל כך הרבה רגעים מאושרים בתמונות האלה".

רגינה (במרכז) ויוסף דיצ'ק (מימין), כשברקע מחנה העקורים באד רייכנהל (צילום: באדיבות ברנרד דיצ'ק)
רגינה (במרכז) ויוסף דיצ'ק (מימין), כשברקע מחנה העקורים באד רייכנהל (צילום: באדיבות ברנרד דיצ'ק)

מצליח, מומחה אמריקאי למחשבים, מציין שאחד ההיבטים המרגשים ביותר של שיתוף התמונות היה למצוא את הוריו בצילומים של צאצאים אחרים. "שנים אחרי שהם נפטרו, פתאום ראיתי את אבא שלי מצולם כחלק מתזמורת בפלאדפינג, עם ניצולים יוונים נוספים מסלוניקי".

אינספור חתונות ולידות התרחשו במחנות, ותמונות רבות מתעדות את האירועים האלה. ואכן, באחת התמונות הוריי מציגים לראווה את אחותי שזה עתה נולדה, דינה.

ועדיין, בשנים שבאו אחר כך הם נזכרו לעיתים קרובות בסבל ובייסורים שהתלוו לרגעי האושר האלה. "כמעט בכל סיפור ששמעתי על חתונה במחנה העקורים, מישהו היה מספר שהיה רגע עצוב גם בתוך השמחה, שבו הם הבינו שאמא ואבא שלהם לא שם", מספרת אטינה גרוסמן, היסטוריונית שמציינת שייתכן שהניצולים היו נבוכים לדבר על התקופה הזאת בהמשך. "זאת הייתה תקופה אמביוולנטית עבורם. הם יכלו לקפוץ לאגם ולשחות בנוף הגרמני היפה כל כך. האדמה הייתה ספוגה בדם, אבל זאת הייתה אדמה מובסת".

תערוכה המציגה את תמונותיהם של ילדי העקורים בסנט אוטיליין (צילום: ברנרד דיצ'ק)
תערוכה המציגה את תמונותיהם של ילדי העקורים בסנט אוטיליין (צילום: ברנרד דיצ'ק)

גרוסמן מבדילה בין שני סוגי צילומים: אלה שמופיעים בארכיונים הציבוריים, ותמונות פרטיות שהניצולים צילמו ושמרו לעצמם. היא מסבירה שהצילומים הארכיוניים, שהם אלה שמשמשים כדי ללמד על ההיסטוריה של מחנות העקורים, צולמו בדרך כלל על ידי ארגונים לגיוס כספים, כמו הג'וינט. "הג'וינט רצה להראות את היהודים הניצולים עובדים קשה בסדנאות כמוסכניקים או חייטים או לומדים חקלאות. הם לא רצו להראות זוגות צעירים מפלרטטים בהרים", אומרת גרוסמן.

"הם היו אנשים צעירים שעכשיו היה להם, סוף סוף, מקום בטוח להיות בו", אומר ברט רוצ'לסון, שאביו הגיע לסנט אוטיליין. "הם לא שקעו בעבר. סוף סוף הייתה להם הזדמנות ליהנות, והם בהחלט התכוונו לנצל אותה"

היא משערת שתמונות כמו אלה של הוריי נועדו למזכרת, למרות שאולי שימשו גם למטרה נוספת. "יכול להיות שהם ניסו לשלוח מסר לקרובים רחוקים, לספר שהם צעירים וחזקים ולא סובלים מטראומה – גם אם כן סבלו", אומרת גרוסמן.

במקרה של ההורים שלי, התמונות נשלחו לקרובי משפחה בטורונטו ובניו יורק, שניסו להסדיר את הגירתם לקנדה או לארצות הברית. המכתבים שהתלוו לתמונות נשלחו על ידי אבי, כדי להבהיר שהוא ואמי לא מתכוונים להפוך לנטל. מספר הפעמים שהוא חוזר במכתביו על הטענה הזאת הובילו אותי לחשוב שייתכן וקרובי המשפחה האלה הזדקקו לשכנוע.

רגינה ויוסף דיצ'ק
רגינה ויוסף דיצ'ק

"ליהדות צפון אמריקה היה קל יותר לתרום כסף מאשר להכניס את הניצולים לבתיהם", אומר ההיסטוריון תום שגב, כשאני שואל אותו אם הקהילה היהודית בצפון אמריקה אימצה את הגישה השלילית של מנהיגי היישוב היהודי טרום הקמת המדינה, שעליה כתב בהרחבה.

"מנהיגי הסוכנות היהודית, החל מדוד בן גוריון, פחדו מאיך הניצולים יהיו. הם היו חשדניים לגבי האופן שבו הם הצליחו לשרוד", אומר שגב, שמציין בספרו "המיליון השביעי" שמשלחת שנשלחה למחנות העקורים טענה שהגעת הניצולים תהפוך את המדינה היהודית ל"בית משוגעים אחד גדול". "אנשים רבים פשוט לא רצו לחיות בבניין עם אנשים שיש להם מספר ממחנה ריכוז מקועקע על היד", מוסיף שגב.

"בלי קשר לרגשות של מנהיגי היישוב", מדגיש שגב, "המדיניות שהם יישמו ברגע שישראל הפכה למדינה עצמאית הייתה מאוד ברורה. החל מה-15 במאי 1948, ישראל הפכה למדינה היחידה בעולם שהסכימה לקבל את כל הניצולים, בלי קשר למצבם".

למרות הבושה

כשטיילתי בגרמניה המשכתי לנסות להבין למה התקופה במחנות העקורים זוכה להתעלמות בדרך כלל, ואף ביקרתי במקום שבו שהו הוריי בבאד רייכנהל. מהר מאוד גיליתי שמחנות העקורים לא היו הדבר היחיד בתקופה ההיא שלא מדברים עליו.

אטינה גרוסמן (צילום: ברנרד דיצ'ק)
אטינה גרוסמן (צילום: ברנרד דיצ'ק)

"אלה היו זמנים קשים, והיינו אסירי תודה אם חייל אמריקאי היה נותן לנו בננה", נזכר גבר מבוגר בבית הקברות הצבאי הגרמני. הוא לבוש בתלבושת בווארית מסורתית עם נוצה בכובע, ומציין שבניגוד לפליטים היהודים, אף אחד לא סיפק מזון לגרמנים, בתקופה שבה היה קשה להשיג אוכל.

כפי שגרוסמן מציינת בספרה "יהודים, גרמנים ובעלות הברית", העבודות היחידות שהיו זמינות לרבים מהגרמנים היו במחנות העקורים, ואלה היו משרות נחותות למדי. לא יכולתי להתעלם מהאירוניה ההיסטורית: שנים בודדות אחרי שהמנהיגים הגרמנים תיארו את היהודים כטפילים, גרמנים רבים מצאו עצמם מכבסים את בגדי היהודים ומצחצחים את חדרי השירותים שלהם.

"מנהיגי הסוכנות היהודית פחדו מאיך הניצולים יהיו. הם היו חשדניים לגבי האופן שבו הצליחו לשרוד", אומר תום שגב. "רבים פשוט לא רצו לחיות בבניין עם אנשים שיש להם מספר ממחנה ריכוז מקועקע על היד"

למרות הבושה שחשו גרמנים רבים באותם ימים, חלק מהצאצאים שלהם מאמינים שחשוב לחשוב על התקופה ההיא. במאי האחרון העיירה פלדאפינג תכננה לקיים אירוע זיכרון לציון 75 שנים להקמת מחנה העקורים.

רגינה ויוסף דיצ'ק (צילום: באדיבות ברנרד דיצ'ק)
רגינה ויוסף דיצ'ק בבאד רייכנהל (צילום: באדיבות ברנרד דיצ'ק)

"היה קשה לגייס תמיכה מקומית, כי אנשים ממש נמנעו מלדבר על הימים האלה, אבל בסוף הצלחנו", מספרת קלאודיה סק, פסלת גרמנית, שאביה הועסק במחנה פלדאפינג. היא, ביחד עם ראש המועצה המקומית, סייעו לתכנן את האירוע. "למרבה הצער, מגפת הקורונה הובילה אותנו לבטל את האירוע, שאמור היה לארח עקורים לשעבר שהגיעו מחו"ל".

סיבה נוספת לכך שתופעת מחנות העקורים נעלמת לרוב לתוך הרקע, קשורה לשלב המאוחר יחסית בחייהם של הניצולים, כששאר העולם התחיל להתעניין בהם. במהלך שנות ה-50 וה-60, הניצולים האלה דיברו על החוויות שלהם, אך לרוב מצאו אוזניים קשובות רק בקרב בני המשפחה שלהם או במעגלים יהודיים קטנים. זה בהחלט מה שקרה להוריי ולחבריהם הניצולים בקנדה, שם גרו אחרי שהיגרו אליה ב-1949.

נקודת המפנה הייתה סדרת הטלוויזיה האמריקאית, שואה, ששודרה בשנות ה-70, ביחד עם סרטו של קלוד לנצמן, שואה, בשנות ה-80, וסרטו של סטיבן שפילברג, רשימת שינדלר, בשנות ה-90 – כולם אבני דרך ששמו את השואה על מפת העולם. המודעות החדשה הגיעה לשיאה ב-2005, כשהאו"ם הכריז על יום זיכרון בינלאומי לשואה. רק אז, עשורים אחרי השואה, התחילו בתי הספר לחפש ניצולים שיספרו את סיפורם, קהילות התחילו להקים אנדרטאות לשואה ומוזיאונים התחילו לצוץ ברחבי העולם.

לא יכולתי להתעלם מהאירוניה ההיסטורית: שנים בודדות אחרי שהמנהיגים הגרמנים תיארו את היהודים כטפילים, גרמנים רבים מצאו עצמם מכבסים את בגדי היהודים ומצחצחים את חדרי השירותים שלהם

כתוצאה מכך, כשהגיע הרגע שבו זכו הניצולים להכרה, אנשים רצו לשמוע את סיפורי השואה שלהם. מעטים שאלו על הימים במחנות העקורים, והיפוך האירועים של התקופה, שהחליף בין הקורבנות והרוצחים, לא התאים לנרטיב של רצח העם.

למעלה מ-400 עקורים יהודים ילדו בבית החולים של מנזר סנט אוטיליין בסוף שנות ה-40. המנזר סיפק גם דיור עבור עקורים רבים. כנס בהשתתפות יותר מ-20 תינוקות שנולדו שם התקיים ביוני 2018 (צילום: ברנרד דיצ'ק)
למעלה מ-400 עקורים יהודים ילדו בבית החולים של מנזר סנט אוטיליין בסוף שנות ה-40. המנזר סיפק גם דיור עבור עקורים רבים. כנס בהשתתפות יותר מ-20 תינוקות שנולדו שם התקיים ביוני 2018 (צילום: ברנרד דיצ'ק)

כשאני מסתכל בתמונות פעם נוספת, אפילו אחרי כל ההסברים וההנחות, במובנים מסוימים האמת לגבי התקופה הזאת ממשיכה לחמוק ממני. אך כמו שמצליח אומר, "עכשיו, כשההורים שלנו כבר לא פה לספר את הסיפורים שלהם, הדור שלנו מחויב להעביר הלאה את כל מה שאנחנו יכולים".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
גם אבי ז"ל היה ניצול שואה גדל בצ'רנוביץ' יש לי כל כך הרבה שאלות ואין את מי לשאול ממש חור בלב אבי היה מרטין דרוקמן או בשמו היהודי מאיר יעקב דרוקמן היה נשואי לאישה)שאינה אימי( גוסטא זהבה
עוד 1,285 מילים ו-2 תגובות
כל הזמן // יום חמישי, 15 באפריל 2021
מה שחשוב ומעניין עכשיו

ראיון המדינה של אבא שלה

כמעט כל פרט בסיפורה האישי של יעל מדיני מתפקע מסמליות לאומית ● בתו של משה שרת - ממייסדי המדינה, שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל - היא אחת מעדות הראייה האחרונות שחוותה מקרוב, בצורה אינטימית ממש, את הדרמה מאחורי הקלעים של הקמת המדינה ● בראיון לאמיר בן-דוד היא מוסרת, בעברית נפלאה, את עדותה - שהיא גם הצעה לנסיעה במכונת זמן אל ימים אחרים

עוד 4,398 מילים ו-1 תגובות

קהילה חזקה מצילה חיים

בערב ראש השנה האחרון עדי גוזי, תושבת מצפה רמון, שמעה בכי מוזר של תינוק מאחת הדירות הסמוכות בבניין בו היא גרה. כשהתקרבה לדלת היא שמעה את קולה של שירה איסקוב: "תשברי את הדלת". כך תיארה גוזי את מה שקרה באותו הערב:

"מאותו רגע הגוף שלי נכנס לטורנדו כשאני עומדת וצורחת לבד 'תפתח את הדלת'. בעלה פתח ועמד שם מולי עם המערוך והסכין, דחפתי עליו את הדלת, האינסטינקט שלי היה חייתי, רציתי לעצור את הזוועה. לרגע היה בייננו עימות כשאני מנסה לפתוח והוא מנסה לדחוף אותי החוצה ולסגור. ראיתי אותו עומד עם מערוך מלא בדם במבט של אדם שאין בו נשמה אנושית, ממשיך להכות אותה ולדקור אותה בלחיים ובידיים. צרחתי לבעלי, לאבא שלי ולשכנים".

כבר בימי התנ"ך הובנה המשמעות של קהילה חזקה ותומכת. הביטוי "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כ"ז, פסוק י'), הוא דוגמה טובה להבנה הזו. אבל שכן או שכנים טובים אינם רק כתובת לכוס חלב או שתי ביצים לארוחת ערב ששכחנו לקנות. שכנה טובה כמו עדי גוזי לצד קהילה חזקה – מצילים חיים.

כבר בימי התנ"ך הובנה המשמעות של קהילה חזקה ותומכת, כמו בביטוי "טוב שכן קרוב מאח רחוק". אבל שכנים טובים אינם רק כתובת לכוס חלב. שכנה טובה כמו עדי גוזי לצד קהילה חזקה – מצילים חיים

רבים מאיתנו הפנימו את המשמעות הקלוקלת הבאה לידי ביטוי במילה "להלשין". עדי גוזי לא הסתפקה ב"להלשין", אלא עשתה מעשה. דמיינו כמה סבל היה נחסך אם כל מי שידע על מעשיו (לכאורה) של יהודה משי זהב, היה מדווח על כך. או אם בעלי המועדונים שנחשפו למעשיו של אלון קסטיאל, היו מדווחים או אפילו מזהירים את קסטיאל שיעשו כך. ויש כמובן עוד לא מעט דוגמאות כמעט בכל שכונה או קהילה.

בקהילות מתבדלות יותר כמו הדתית והחרדית נמצאו פתרונות המבוססים על כוחה של הקהילה לפעול למען חבריה. כך לדוגמה, מי שסייע לתחקיר הארץ אודות משי זהב היה ארגון "מגן", המלווה נפגעים ונפגעות תקיפות מיניות מהציבור החרדי. וכך גם הגוף המקביל בציונות הדתית, "פורום תקנה" שמשמש כתובת לתלונות של הקהילה, מנסה לטפל בעצמו ובמידת הצורך פונה לרשויות המדינה.

שני הגופים הללו התנדבותיים ואינם פועלים מכח חוק או תקנות. הם מנסים להתמודד עם הקושי באיסוף וטיפול בעדויות אך עצם קיומם ופעילותם מבהיר את הנחישות והרצון להתמודד עם אלימות מינית לסוגיה. המגזר הערבי צמא ל"פורום תקנה" משלו ואני מקווה שגם זה יקרה בקרוב.

אבל קהילה חזקה היא גם עמדה ואמירה מוסרית חזקה, כפי שהיטיב לנסח ניצול השואה וחתן פרס נובל לשלום, אלי ויזל. בנאום בבית הלבן ב-1999 אמר ויזל:

"ההפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות וההפך מחיים אינו מוות, אלא האדישות בין החיים למוות".

4 מערכות בחירות תוך שנתיים, כשהקמפיינים של מרבית המפלגות הפוליטיות הבהירו היטב שהסוגיות האזרחיות החשובות לכולנו כלל לא נמצאות על סדר היום. השינוי צריך להתחיל בבית, בבניין, בשכונה, בעיר ובכפר. אם הפוליטיקאים לא סופרים אותנו, אנחנו צריכים ויכולות לנהוג אחרת ולאמץ את מה שכבר היה ברור וידוע בתקופת התנ"ך.

קהילה חזקה היא גם עמדה מוסרית חזקה, כפי שניסח אלי ויזל: "ההפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות וההפך מחיים אינו מוות, אלא האדישות בין החיים למוות"

קהילה חזקה שמצמיחה הנהגה מקומית נחושה וחדורת מוטיבציה שמחוברת לתושבים וקשובה לצורכיהם, היא הבסיס לשינוי שכולנו מייחלים לו. קהילה חזקה ותומכת בה האזרחים לוקחים אחריות ופועלים ביחד לרווחתם, היא הדרך הנכונה לחיים טובים יותר גם היום.

נתי בירמן מנועים הוא מנהל המטה בתנועת "תנועה ישראלית".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 532 מילים

טיול לחג מחווה לזרים שנלחמו למען עצמאות ישראל

יום הזיכרון ויום העצמאות הם הזדמנות טובה לבקר באנדרטת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ובחורשה סביבה, המוקדשים לאלה שנתנו את חייהם למען מדינת ישראל ● לטייל ולזכור

עוד 1,194 מילים

עשרות מדרגות אל הקבר ומעלית שטרם הותקנה ● מעברים צרים שאינם יכולים לשרת אנשים המתניידים על כיסא גלגלים ● קבלנים שחוסכים בהוצאות וסוגרים את אספקת המים ● ביום שבו רבבות ישראלים מגיעים לבתי הקברות ברחבי הארץ לטקסי יום הזיכרון, כדאי לשים לב לעובדה שהתנאים בחלקם רחוקים מלעמוד בסטנדרטים סבירים של שירות ציבורי במדינה מתוקנת

עוד 708 מילים

למקרה שפיספסת

ארוכה הדרך הביתה

לוחמים משוחררים הנחשבים בריאים בנפשם ולא מוכרים במערכת הביטחון כהלומי קרב, מגיעים לטיפול במסגרת "מסע שחרור", או אז מתברר כי הם סובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית ● מנהל התוכנית, ד"ר דני ברום: "הרבה לוחמים פוסט-טראומטיים נמנעים מליצור קשר מחודש עם משרד הביטחון שמזוהה אצלם עם הצבא, ולכן חשוב שמסגרות אחרות יוכלו לטפל בהם ובכל אלה שלא הוכרו כזכאים לטיפול"

עוד 1,056 מילים

כולם רואים את הפיל שבחדר

כולם רואים את הפיל שבחדר – חוץ מהפוליטיקאים. אחרי 4 סבבי בחירות, כאשר פנינו לסבב החמישי, ברור לכולם כי שיטת הבחירות לא מתאימה לישראל, ואני מוסיף – הגיע זמן חוקה.

שיטת הבחירות מעודדת את הפלגנות ומעניקה עודף כוח לרסיסי מפלגות. המנצח בבחירות הוא לא מי שזכה לרוב הקולות, כלומר מי שבו העם בחר, אלא מי שכמעט לא עבר את אחוז החסימה ויש לו את כח הסחיטה של לשון המאזנים.

שיטת הבחירות מעודדת פלגנות ומעניקה עודף כוח לרסיסי מפלגות. המנצח בבחירות הוא לא מי שזכה לרוב הקולות, מי שבו העם בחר, אלא מי שכמעט לא עבר את אחוז החסימה ויש לו כח סחיטה של לשון מאזנים

מכאן, שלכאורה זאת שיטת בחירות דמוקרטית לעילא, אבל למעשה התוצאה לא דמוקרטית, כי המנצח מפסיד והמפסיד מנצח, ומי ששולט בסופו של דבר זה המיעוט, כשהרוב נמצא באופוזיציה.

אי אפשר לתקן את המצב בלי חוקה. ביחוד עכשיו, ברמת פוליטיקה כל כך ירודה, שחיסלה את חוקי היסוד שהם התשתית לחוקה. בלי חוקה, ההידרדרות שאנו חוזים בה היום תיצור מומנטום לצלילה.

חוקה לא הייתה מאפשרת את המצב לפיו מי שזכה בבחירות לא קיבל מנדט, ואת המדינה מנהלים רסיסי מפלגות שהם מיעוט בעם.

לצד הפיל הגדול, מסתובב בחדר פיל-פילון שגם הוא מזיק לא קטן, וקוראים לו "אג'נדה". האג'נדה היא ש"הימין הוא פטריוט והסמול הוא בוגד", שהימין הוא מזרחי ופריפרי והסמול הוא אשכנזי ופריבילגי, וש"הערבים הם טרוריסטים" והם פסולים מלבוא בקהל הממשלה.

פעם היה ויכוח גדול בין הימין לשמאל – על עתיד השטחים ופתרון הבעיה הפלסטינית. כעת הוויכוח הזה הסתיים, כי אין פרטנר פלסטיני, אבל האג'נדה חוגגת. אשר לבעיה העדתית, כל אחד מכיר ממשפחתו הקרובה כי כל העדות מתערבבות זו בזו, חוץ מן החרדים, וכי אין בעיה עדתית אמיתית. אבל זה לא משנה לאג'נדה.

ערביי ישראל נאמנים וכולנו רואים אותם בבתי החולים נלחמים נגד הקורונה, שכם אל שכם עם כל עם ישראל.

לצד הפיל הגדול, מסתובב בחדר פיל-פילון שגם הוא מזיק לא קטן, וקוראים לו "אג'נדה". האג'נדה היא ש"הימין הוא פטריוט והסמול הוא בוגד", שהימין הוא מזרחי ופריפרי והסמול הוא אשכנזי ופריבילגי

מה הוויכוח האמיתי היום? בעד שחיתות או נגד שחיתות. זאת האג'נדה, אבל מישהו צריך לספר זאת לפוליטיקאים. ברגע שזאת תהיה האג'נדה אפשר יהיה להקים את ממשלת השינוי (שינוי למה? שינוי למי?) כי את האג'נדה השקרית של ימין נגד שמאל ואשכנזים נגד מזרחיים תחליף האג'נדה האמיתית – מי בעד שחיתות ומי נגד שחיתות. עם הערבים.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 366 מילים
עודכן אתמול

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

צעקות לעבר נתניהו לאחר שאמר שתוקם ממשלה שתבנה אתר הנצחה; "בלי פוליטיקה״

יאיר נתניהו: הכל תוזמן ותוכנן מראש - מבזים אח שכול ● יאיר לפיד: הנופלים לא מתו בשביל שישראל תיראה ככה ● נכי צה״ל עמדו במחאה מול אגף השיקום בפ״ת; "סתם אדם לא שורף את עצמו״ ● מנכ״לית עמותה שטיפלה באיציק סעידיאן: יש מנגנון שלם שמשקיע הרבה כסף כדי להתעמר בפצועי צה״ל ובהלומי הקרב ● גנץ: אירוע קשה - לא אכנס לוויכוח שהוא ויכוח ארגוני

עוד 18 עדכונים

לפיד עדיין בונה על בנט

גם בנט וגם לפיד מאמינים שנתניהו תקוע וללא אפשרות להקים קואליציה ● בנט, אומרים מקורביו, לא רוצה למשוך את הסאגה יותר מדי ויפעל להעברת המנדט לח"כ אחר אם נתניהו לא יצליח להתקדם אחרי 24 יום ● בינתיים, לפיד חזר מארה"ב מסבב פגישות עם יועצו האסטרטגי וכן עם נציגים של ממשל ביידן ● והפיצוץ בין גלעד קריב לח"כים החרדים הגיע הרבה יותר מהר מהצפוי ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
ביבי עשה רבות למען ישראל, אך בתמורה למשכורת ולכל מה שנלווה למעמדו כראש ממשלה: הוא ינק ככל הניתן מהמדינה את כל מה שניתן. כלומר, כל עבודתו הייתה לא בהתנדבות, ואם היה הולך לעסקים, יש סיכוי... המשך קריאה

ביבי עשה רבות למען ישראל, אך בתמורה למשכורת ולכל מה שנלווה למעמדו כראש ממשלה: הוא ינק ככל הניתן מהמדינה את כל מה שניתן. כלומר, כל עבודתו הייתה לא בהתנדבות, ואם היה הולך לעסקים, יש סיכוי טוב שלא היה שורד ואף היה פושט רגל! לענייננו, הנזק גדול על התועלת. ביבי מנסה להחריב את ישראל במידה ואכן המשפט יתקדם והכיוון יהיה כלא; הנזק גדול על התועלת: ההרס שביבי מותיר אחריו גדול על כל הטוב שעשה – גדול בהרבה

עוד 745 מילים ו-1 תגובות

החשוד באיומים על בן-ארי: חבר הליכוד בקצרין ומעריץ של נתניהו

משה אלון, הנחקר בחשד כי שלח מכתב מאיים לתובעת הראשית במשפט נתניהו, הוא פעיל ליכוד ברמת הגולן, אשר התמודד בראש רשימת המפלגה בבחירות האזוריות ב-2018 ● אלון אף אירח את ראש הממשלה בביתו והצטלם איתו לסרטון משותף בו ברך את נתניהו: "שהקדוש ברוך הוא תמיד, אבל תמיד, ישמור עליך" ● בקצרין, הדעות על אלון חלוקות ● ראש המועצה: "אני מכיר את משה כאדם טוב"

עוד 664 מילים ו-2 תגובות

למרות המשבר, חברות הענק שרדו יפה

בדיקת זמן ישראל הדוחות השנתיים של חברות ישראליות הנסחרות בבורסה מגלים: 2020 לא הייתה רעה אליהן ● פוקס הכניסה יותר מ-3 מיליארד שקל ורשמה רווח נקי של 207 מיליון ● עזריאלי, גם אחרי ירידה גדולה, הרוויחה 189 מיליון שקל ● ההון של פתאל עומד על כמעט 2 מיליארד שקל, והמכירות של שטראוס הסתכמו ב-6.8 מיליארד ● "הרוויחו וחילקו דיבידנד בזמן שעובדים יצאו לחל"ת, זו חזירות"

עוד 2,649 מילים

ריבלין: "כדי לחזק את הבטחון עלינו להילחם עליו"

מנדלבליט: לא ניתן לכנס קבינט בלי שר משפטים מכהן ● ספינה בבעלות ישראלית הותקפה ליד האמירויות ● נתניהו ובנט נפגשו ● משרד הבטחון יבדוק את האירוע שבו נכה צה"ל הצית את עצמו ● עדות ישועה: יאיר נתניהו הסית את אמא שלו ואז הגיעו דרישות ● משרד המשפטים: ח"כ קריב פעל כחוק בכניסה לכותל עם ספר התורה

עוד 55 עדכונים

בטקס מרגש, פרש אתמול השופט חנן מלצר מבית המשפט העליון ● "חברי כאח לי", קראה לו הנשיאה אסתר חיות ● מלצר יחסר על כס השיפוט: הוא נחשב לרחב-אופקים, ידען וליברל ● וגם, יש לומר, איטי להחריד ● מבין פסקי הדין החשובים שהשאיר מאוחריו, אולי החשוב ביותר - זה שככל הנראה הורה על ביטול חוק פיצול תאגיד השידור הישראלי - נותר גנוז בלשכתו ● פרשנות

עוד 827 מילים ו-1 תגובות

עיריית דימונה מציגה: השכונה ירוקה - האנרגיה מזהמת

תושב דימונה בנה את ביתו בשכונת השחר בעיר - המוגדרת על ידי העירייה כשכונה ירוקה ● באופן טבעי, הוא ביקש לכסות את גג הבית בפאנלים סולאריים, אלא שהעירייה דחתה את הבקשה בנימוקים מוזרים, ביניהם הטענה שהפאנלים מכערים את העיר ● כעת הנושא ממתין להכרעת בית המשפט - אלא אם ראש העיר יתערב קודם לכן

עוד 572 מילים ו-1 תגובות
פרס ישראל. אילוסטרציה

מתוך רצון להימנע מעימות נוסף מול הרשות המבצעת, בג"ץ אימץ את עמדתו של היועמ"ש לאפשר לשר החינוך פרק זמן של 30 יום לשקול את עמדתו לגבי הענקת פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך ● ההחלטה שוברת מסורת רבת שנים לפיה בג"ץ לא מתערב בשיקולים המקצועיים של ועדת הפרס ● כעת, חזקה על גלנט שיעדיף להעניק את הפרס לגולדרייך במרתף אפלולי מאשר באירוע חגיגי ● פרשנות

עוד 1,085 מילים

הניתוח הצליח, החולה הוטרדה מינית

הטרדות מיניות, החפצה והתנהגות בריונית כלפי נשים הפכו לתופעה שכיחה במערכת הבריאות ● כולן סובלות מזה: רופאות, אחיות, מתמחות - ומטופלות ● ד"ר ליאור שחר אספה במשך שלוש שנים עדויות קשות בבתי החולים: "זה לא סוטה פה, סוטה שם. התופעה הזו רחבה ומושתקת" ● משרד הבריאות: "אנחנו עובדים על שיפור מתמיד של המנגנונים"

עוד 1,945 מילים ו-1 תגובות

הניסיונות להקמת ממשלה: בפעם השנייה בתוך פחות מיממה נתניהו ובנט ייפגשו

דיווח: הליכוד נמנע מלהביא להצבעה את הצעתו להקמת ועדה מסדרת, כי ימינה איימה שאם הנושא יועלה - תצביע יחד עם מתנגדי נתניהו ● אילן ישועה העיד בבית המשפט, שלבקשת נתניהו, ריאיון שקיים נערך מחדש ● גנץ: ביקשתי מהיועמ"ש לחקור את ההדלפות בנושא איראן ● יאיר גולן ממרצ קורא לאיחוד של מפלגתו עם העבודה ● בשבוע הבא הלימודים צפויים להתחדש ללא קפסולות

עוד 60 עדכונים
סגירה
בחזרה לכתבה