עבור גברים גאים בשנים שבין מלחמות העולם, לא הייתה עיר טובה יותר בעולם להיות בה מאשר ברלין. עשרות בארים קווירים, מועדונים, מסעדות וסאונות העניקו את החירות שמעטים מחוץ לרפובליקת ויימאר הליברלית העזו בכלל לחלום עליה – ומעטים עוד פחות ליהנות ממנה. "בברים החשוכים", כתב הסופר היהודי אוסטרי שטפן צווייג, "אפשר לראות את נציגי הממשלה ואת אנשי עולם הכספים מחזרים בעדינות אחרי מלחים שיכורים, בלי שום בושה ומבוכה".
אבל בין המבקרים ההומוסקסואלים והביסקסואלים שהגיעו מבריטניה לברלין כדי לדגום את התענוגות שנמנעו מהם בבית, היו גם כמה פוליטיקאים צעירים ושאפתנים, שלדברי ספר חדש מילאו, מאוחר יותר, תפקיד חיוני בהחלטתה של בריטניה לצאת למלחמה נגד גרמניה.
![עטיפת הספר "נערי הזוהר"](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/02/9781526601711.jpg "עטיפת הספר "נערי הזוהר"")
"נערי הזוהר: סיפורם הסודי של המורדים שנלחמו כדי שבריטניה תביס את היטלר" (תרגום חופשי של "The Glamour Boys: The Secret Story of the Rebels who Fought for Britain to Defeat Hitler") מספר את סיפורם של קבוצה קטנה של חברי פרלמנט מרדניים מהמפלגה השמרנית. החל מאמצע שנות ה-30 הם הזהירו שוב ושוב כנגד סכנות הנאציזם, הדגישו את מצוקתם של היהודים והתנגדו נחרצות למדיניות הפייסנית של ראש הממשלה – בן מפלגתם – נוויל צ'מברלין.
"בלעדיהם לעולם לא היינו יוצאים למלחמה נגד היטלר, צ'רצ'יל לא היה הופך לראש ממשלה והנאצים לא היו מובסים", כותב המחבר, חבר פרלמנט מטעם הלייבור ושר לשעבר, כריס בראיינט, בהקדמה לספרו.
כמובן, לא כל "נערי הזוהר" היו גברים גאים: על שורותיהם נמנו החתן של וינסטון צ'רצ'יל, דנקן סנדיס, והרולד מקמילן, ששימש כראש ממשלה בשנות ה-50. אבל מתוך 17-40 חברי הפרלמנט שנכללים ביניהם, כרבע מהם היו, בניסוח של בראיינט, "קוויר או כמעט קוויר", וברגעי מפתח הם היו הדוברים הישירים ביותר בדרישה לחמש את בריטניה ולעמוד בכוח מול היטלר.
לטענתו של בראיינט, המיניות של חברי פרלמנט שנשכחו זה מכבר, כמו רוברט ברנייז, ג'ק מקנמרה, רונלד קרטלנד ו-ויקטור קזליט, שנמצאים במרכז הספר, היא "היבט חיוני של האומץ שלהם". הביקורים הקבועים שלהם בברלין, ההיכרות שלהם עם גרמניה – והחברים ואנשי הקשר הגרמנים הרבים שהיו להם – פירושם ש"המורדים", כפי שכינו אותם הלויאליסטים של הממשלה, היו מודעים מאוד, ומקרוב, לסכנות שהציב היטלר.
ואכן, חלקם פגשו בנאצים הומואים מובילים, כמו מפקד האס-אה ארנסט רהם, שנרצחו ב-1934 בליל הסכינים הארוכות. האירועים העקובים מדם האלה, והדיכוי האלים של ההומוסקסואליות שהגיע בעקבותיהם, עזרו לגבש את ההתנגדות של נערי הזוהר לרייך השלישי.
הקמפיין של נערי הזוהר נגד הגישה הרכה של צ'מברלין להיטלר היה מסוכן מבחינה פוליטית – הם שחו נגד הזרם של הדעה הציבורית והפרלמנטרית – ומסוכן מבחינה אישית.
למרות שבלונדון פעלו מקומות גאים בהסתר, החוקים הקשוחים של בריטניה נגד להטב"קים נאכפו בקפדנות, ומספר התביעות עלה בחדות בשנות ה-20 וה-30. חשיפה משמעותה הייתה מאסר והרס אישי. יתרה מכך, במיוחד אחרי ההתפטרות של אנתוני אידן, שר החוץ של צ'מברלין שהתנגד למדיניות המפייסת של ראש הממשלה שלו, בתחילת 1938, נערי הזוהר נאלצו להתמודד עם קמפיין מאורגן היטב שכלל הרבה מאוד טריקים מלוכלכים ואכזריים.
הקמפיין נגדם אושר על ידי ראש הממשלה צ'מברלין עצמו ונוהל על ידי ג'וזף בול, איש הצללים של מפלגת השמרנים, עם קשרים קרובים לשירותי הביטחון. ואכן, אפילו המונח "נערי הזוהר", שבול טבע וקידם, נועד כדי לרמוז בצורה לא מעודנת על נטיותיהם המיניות של חברי הפרלמנט.
"אחת המילים המומצאות האהובות עלי היא insinuendo, כי היא משלבת בין רמיזה לבין התגנבות כזאת", אומר בראיינט לזמן ישראל. התיוג "נערי הזוהר" – שלאוזני התקופה רמז על "משהו שהוא במהותו נשי, פתייני ומרושע", היה "מעודן מספיק כדי שלא להוביל אותך למשפט על הוצאת דיבה. אבל החץ היה מכוון היטב.
"מעניין לראות בספר שהיו שני זרמים שהתפצלו בתקופה הזאת, גם בגרמניה וגם בבריטניה, והם היהודים וההומואים בצד אחד, והאנטישמים וההומופובים בצד השני", הוא מאמין.
הדוד הגיי הגיבור שלי
חייהם הפרטיים של הגברים – ביניהם פיליפ ששון, צאצא למשפחת רוטשילד ששירת כשר האוויריה בממשלתו של צ'מברלין – דרשו מבראיינט תחקיר מעמיק. אף אחד מהגברים האלה לא היה מגדיר את עצמו כגיי באותה תקופה, וגם אם נשארו רישומים אישיים בנוגע למיניות שלהם, המשפחות לרוב השמידו אותם בזמן מותם. אבל רבים מצאצאיהם החיים היום סייעו לבראיינט בשמחה במחקרו.
"היה תענוג אמיתי להיות מסוגל להאיר קצת על פיסות שנשכחו מההיסטוריה", אומר בראיינט, גיי מוצהר בעצמו. "אפילו לפני עשרים שנה אנשים לא באמת רצו לדעת על השטויות של הדוד רבא שלהם. אבל עכשיו זה סוג של תג של כבוד, שיש לך במשפחה גיבור גיי שפעל בשנות ה-30".
על אף שכל נערי הזוהר התנגדו למדיניות הפיוס, אומר בראיינט, "כל אחד הגיע לעמדה הזאת בסופו של מסע אחר". ברנייז, הוא כותב, היה "המבקר הנלהב, התכוף והאמיץ ביותר של גרמניה הנאצית". הפרספקטיבה שלו היתה יוצאת דופן.
ברנייז, בנו של איש כמורה, היה מודע היטב למורשת היהודית של משפחתו. סבא רבא שלו, אדולפוס, היה יהודי, נולד בגרמניה והתנצר אחרי נישואיו. הוא עבר לאנגליה בתחילת המאה ה-19, בעוד שדוד רבא שלו, יצחק, היה הרב הראשי של המבורג. שתיים מנכדותיו של יצחק, מרתה ומינה ברנייז, היו – בהתאמה – רעייתו ומאהבתו של זיגמונד פרויד.
ברנייז, עיתונאי לשעבר שהגיע לפרלמנט ב-1931, היה חבר של המפלגה הליברלית, שותפתה של השמרנים בממשלה הלאומית ששלטה בבריטניה במשך העשור. ברנייז ביקר בגרמניה במהלך הבחירות הכלליות השניות שנערכו בה ב-1932, ובמקביל לכך שנהנה מחיי הלילה הגאים של ברלין, הוא קלט מהר מאוד את המשיכה של הנאצים – ואת הסכנה הטמונה בהם.
"ברגע שבו הוא התחיל לדבר", כתב ברנייז על היטלר במאמר למעסיקו לשעבר, ה"ניוז כרוניקל", "הוא הפך מפוליטיקאי וולגרי שעסוק רק בקידום עצמי לנואם גדול, לנביא עם משימה בוערת לאנשיו". כשחזר לבריטניה, הזהיר: "בגרמניה היום ניתן לראות את כל הסימנים למיליטריזם גואה".
חודשים אחר כך, היטלר היה הקאנצלר וברנייז הצטרף לשורה של פוליטיקאים בריטים סקרנים שביקרו בגרמניה כדי לראות את השפעת הריגוש הנאצי בשבועות הראשונים שלהם בשלטון. ביוני 1933 בילה ברנייז את היום בחברות של אדמונס היינס, סגנו של רהם כמפקד האס-אה ואנטישמי אלים.
למרות ההתנגדות המופגנת של הנאצים להומוסקסואליות, היינס היה, בדומה לבוס שלו, גיי. הוא לקח את ברנייז למחנה ריכוז בברסלאו, היום ורוצלב בפולין, שהיה אז חלק מגרמניה. לחבר הפרלמנט הצעיר לא היו שום אשליות בנוגע למתרחש שם.
"לא ראינו שום עדויות מוחשיות לאכזריות", הוא כתב, "אך הייתה שם התחושה העיקשת שזוועות שלא יתוארו מתרחשות במחנה הזה. איזה זוועות מסתתרות מאחורי גדר התיל?".
במהלך 1933 פרסם ברנייז שורה של אזהרות נבואיות בצורה יוצאת דופן: שגרמניה כבר מתחמשת מחדש; שהתקיפות של היהודים ושל המתנגדים הפוליטיים לנאציזם הפכו "יותר ויותר מחושבות ושיטתיות"; ושבעוד שהפוליטיקאים בבריטניה עסקו בוויכוחים על ענייני פנים, איום חדש מתפתח ללא פיקוח במרכז אירופה.
באחת הפגישות שבהן נכח, ברנייז אמר שזה היה דומה ל"מלחים בטיטאניק שגורלה נחרץ… מקשטים את הסלון בזמן שהספינה שוקעת". "אם נאפשר לרוח הזאת להמשיך", הוא טען, "פירוש הדבר מלחמה בתוך עשר שנים".
ברנייז החשיב עצמו כ"יהודי שלא מדת – ורק מגזע, בצורה רחוקה". הנאצים לא התעניינו בדקויות כאלה: בעיניהם הוא היה יהודי, עובדה שגברה על הרצון שלהם להרשים את הפוליטיקאים הבריטים שביקרו ברייך. לכן, כשברנייז ביקש מפוצי האנפשטנגל, מקורב להיטלר, פגישה עם הפיהרר, הוא ענה: "אתה חושב שאני אשיג ריאיון לחזיר יהודי?". האנפשנטגל גם אמר לחבר פרלמנט נוסף שהגיע איתו לביקור שברנייז הוא "בולשביק יהודי" שיש לגרש.
"היהודי הראשון בחברה"
ברנייז לא קיבל אישור לפגישה עם היטלר, אבל זמן קצר אחרי שהנאצים עלו לשלטון, הרמן גרינג הסכים להיפגש עם ששון. ששון, אחד מחברי הפרלמנט האמידים במדינה, תואר בזמן מותו בטרם עת מסיבוכי שפעת, ב-1939 כשהוא בן 50, כ"יהודי הראשון בחברה".
בביתו של ששון בכתובת הלונדונית היוקרתית בפארק ליין, בביתו הכפרי בטרנט פארק בפאתי הבירה, ובאחוזה בסגנון איטלקי ומורי שלו, פורט לימף, בקנט, ששון אירח את האליטה הפוליטית והחברתית של המדינה.
אורחיו כללו את ראש הממשלה לשעבר דייויד לויד ג'ורג', צ'רצ'יל, אידן ונואל קווארד, כמו גם נערי זוהר נוספים כמו קזליט ואיש הטורי בוב בות'בי, שאליהם היה קרוב במיוחד. "רשימת האורחים בחג המולד ובפסחא נראתה כמו מי ומי של החברה הקווירית", כותב בראיינט.
סביר שששון, חובב תעופה נלהב, הטיס את עצמו ואת בות'בי לגרמניה לקראת פגישתם עם גרינג. הביקור שלהם נותר מסתורי – אין תיעוד שלו בגלל ששני הגברים, אומר בראיינט, היו בטוחים בצורך של בריטניה להתחמש ובחרו שלא לשתף את משרד החוץ במעשיהם.
אבל ל"מורדים" נוספים נדרש קצת יותר זמן כדי להבין לעומק את האיום הנאצי. קזליט, שלא היה יהודי, היה ציוני וחבר של חיים ויצמן. "המורשת ההוגנוטית שלו, והבחילה שחש סבו אדוארד ביחס לפוגרומים ברוסיה בשנות ה-70 של המאה ה-19, העניקו לו סימפטיה רבה לפליטים, ובעיקר ליהודים", כותב בראיינט.
ובכל זאת, בביקורו הראשון של קזליט בגרמניה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון, הוא אימץ טון היתולי אחרי שביקר בדכאו. "כיף גדול. ביקרתי ב'מחנה הריכוז'", הוא כתב ביומנו. "זה לא היה ביקור מאוד מעניין. מנוהל היטב, בלי יסורים מופרזים או חוסר נוחות".
בביקורו הראשון של קזליט בגרמניה הוא אימץ טון היתולי אחרי שביקר בדכאו. "כיף גדול. ביקרתי ב'מחנה הריכוז'", הוא כתב ביומנו. "זה לא היה ביקור מאוד מעניין. מנוהל היטב, בלי יסורים מופרזים או חוסר נוחות"
כשנאמר לו על ידי אחד מנציגי המחנה שרוב האסירים קומוניסטים, הוסיף קזליט, "אם זה המצב, אז הם יכולים להישאר שם מבחינתי". יחד עם זאת, הוא היה מוטרד "מהתסביך האנטישמי… המדהים" של האנפשטנגל.
מקנמרה, קצין לשעבר בצבא הבריטי, לא הפך לחבר פרלמנט עד 1935 אבל ביקר בגרמניה לעיתים קרובות בתחילת שנות ה-30 עם חבר קרוב. בנוסף לביקורים באטרקציות הגאות של העיר, כותב בראיינט, הצמד "הכיר חברים חדשים מבין פלוגות הסער, השתתפו באסיפות של המפלגה ופגשו את כל המאורות הגדולים של המפלגה הנאצית".
מעורבותו של מקנמרה עם המועדון האנגלו-גרמני הוביל את הנאצים לפרוש בפניו את השטיח האדום כשביקר בגרמניה בסוף 1933, כששר התעמולה יוזף גבלס הבטיח שישודר נאום ובו הפוליטיקאי השאפתני מצהיר: "תנו לנו זמן להתאים את עצמנו לשינוי בגרמניה והיטלר לא יוכל לעשות שום דבר שגוי עבורנו".
"הר היטלר… הציל את המדינה"
ליל הסכינים הארוכות ביוני 1934 – אשר רהם והיינס היו בין קורבנותיו הידועים ביותר – היה התחלתו של מתקפה מתמשכת מידי הנאצים על ההומוסקסואליות. בראיינט טוען שהמתקפה הזאת סייעה לזקק את אופן החשיבה של הקבוצה הקטנה הזאת של חברי פרלמנט.
כפי שבות'בי כתב אחר מסיבה אצל ששון, שבמהלכה הגיעו החדשות על הרציחות: "דבר אחד, כולנו מסכימים, עולה מהאירועים המחרידים והשפלים של היום. הנאצים חשפו את עצמם בפרצופם האמיתי – גנגסטרים חסרי מצפון וצמאי דם. בעתיד יש לנהוג בהם בהתאם לכך".
"מאותה נקודה והלאה", כותב בראיינט, נערי הזוהר ידעו "שההתקפות הנאציות על יהודים, הומוסקסואלים וסוציאליסטים היו כולן חלק מהשאיפות הצבאיות והטריטוריאליות של היטלר".
אבל זה לא אומר שהידע הזה הפך לנחלת הציבור בבריטניה. עיתון ה"טיימס" הריע לעובדה ש"הפיהרר התחיל בניקיונות", למרות שהוא תהה למה, בעצם, "מכיוון שהפשעים של רהם ועמיתיו והיו ידועים כבר שנים, ועל כן מדוע לא התבצע מבצע הניקיון הזה לפני שנים רבות". ה"דיילי מייל" התעלה והצהיר: "הר היטלר… הציל את המדינה".
![חבר הפרלמנט הבריטי והשר לשעבר כריס בראיינט, מחבר "נערי הזוהר" (צילום: יחצ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/02/Official_portrait_of_Chris_Bryant.jpg "חבר הפרלמנט הבריטי והשר לשעבר כריס בראיינט, מחבר "נערי הזוהר" (צילום: יחצ)")
תחושות כאלה תאמו את הרחשים האנטישמיים והפרו-נאצים הנפוצים יותר, שמצאו ביטוי ברחובות ובפרלמנט. באולם בית הנבחרים הבריטי, חבר הפרלמנט השמרני סר רוברט באוור קרא לחבר פרלמנט יהודי מהלייבור "לחזור לפולין".
בתור שר יהודי בכיר, ששון היה מטרה למתקפות כאלה בביתו, והוצמדה לו אבטחה אחרי שהכתובת האנטישמית "תיחרב יהודה" הופיעה על ביתו. במהלך דיון בבית הנבחרים, חבר פרלמנט מהלייבור צעק על השר שהוא לא בריטי, אלא "זר".
תפקידו כשר האוויריה הציב את ששון במרכז הוויכוח המתמשך בנוגע לחימוש מחדש, כשחלק מחברי הפרלמנט דרשו להשקיע יותר בחיל האוויר, כשאחרים המשיכו להתנגד. אחרי שששון הכריז על תוספת צנועה אחת לתקציבו, חבר פרלמנט פייסני ממפלגת השמרנים האשים אותו שהוא "מעדיף את הזוהר על פני הסיפורים העצובים, בקביעות שכמעט מסוכנת לקהילה".
"זה נשמע כמו מחמאה", כותב בראיינט, אבל בפועל זה היה "רמיזה מחושבת ומעודנת לכך ש(ששון) היה שקרן פתייני, זר מקסים ומכשף שמסריח מנשיות".
"נדהמתי מתופעת האנטישמיות בבריטניה", מציין בראיינט. "רוב האנשים לא חשבו שבריטניה תיכנס למלחמה בשביל 'היהודים'; בדיוק ההפך. הרבה אנשים אמרו, בצורה מאוד אנטישמית, 'היהודים רוצים את המלחמה הזאת ואנחנו לא ניתן להם', ולא היה להם אכפת ממה שהיטלר עושה ליהודים. ואתה יכול לשכפל את העמדה הזאת גם ביחס למה שהיטלר עשה לקהילה הגאה".
קרב נפוץ
נערי הזוהר סייעו בשינוי התודעה הציבורית. זמן קצר לפני בחירתו ב-1935, קרטלנד ואחותו, סופרת רבי המכר ברברה קרטלנד, ביקרו בגרמניה. קרטלנד, שנגעל מהפוסטרים האנטי-יהודים ברחובות, סירב בהמשך השנה להזמנה לאסיפה בנירנברג. ברגע שהיה בפרלמנט, הפך לשחקן בולט בפלג שהתנגד לפייסנות משורות השמרנים.
ביקור בדכאו – כפי שבראיינט מציין, קשה להבין למה הנאצים היו להוטים כל כך לקחת לשם מבקרים בריטים – הותיר את מקנמרה מזועזע.
"מעולם לא ראיתי בני אדם מפוחדים כל כך", אמר מקנמרה. עמדותיו על הנאציזם, שהפכו ביקורתיות יותר אחרי 1934, התקשחו לכדי אופוזיציה חסרת פשרות עם בחירתו לפרלמנט ב-1935, כשזכה בבמה גדולה יותר לבטא אותן. "אנחנו לא רוצים שגרמניה תשלוט", הוא אמר. "השיטות של היטלר עשויות לנפץ את הציוויליזציה שלנו עד למצב שלא נוכל לתקן אותה, ולהותיר אותנו שבר כלי, מותשים, טרף קל לנשרים מהמזרח".
"דכאו הוביל לשינוי נוסף (אצל מקנמרה)", כותב בראיינט. "הנאצים זרקו יהודים והומוסקסואלים לדכאו, אז המאבק נגד אנטישמיות היה גם המאבק שלו".
במהלך דיון בבית הנבחרים, תקף מקנמרה את "רדיפת היהודים" בבריטניה, וכינה אותה "לא ג'נטלמנית ומאוד לא אנגלית". אך מחשבותיו התייחסו, כך נדמה, להתפתחויות מעבר לחופי בריטניה, כשהביע תקווה ש"כולנו נוכל להשתמש בהשפעה שלנו, ובמידת הצורך, בכוח שלנו, כדי לעצור את הזוועה האיומה מאוד שנדמה שמתגנבת כעת".
הוא זכה ליריקות ולכינוי "אוהב יהודים" כשיצא אחר כך למועדון הקרלטון. הוא אף פעם לא חזר שוב למועדון הפרטי של חברי הטורי.
החוויה האישית של אכזריות הנאציזם הייתה נושא שחזר על עצמו בהתנגדותם של נערי הזוהר לפייסנות. למרות התייחסויותיו הראשונות והמשועשעות לדכאו, קזליט הפך מודע היטב לסכנות שניצבו בפני מתנגדי המשטר כשחברו, כוכב הטניס הבינלאומי גוטפריד פון קראם, פנה אליו בבקשה לעזרה ב-1935.
על אף שהיה נשוי, פון קראם ניהל מערכת יחסים עם שחקן יהודי בשם מנפרד (לשעבר מנשה) הרבסט. סירובו העיקש של הספורטאי להצטרף למפלגה משך את תשומת לבם של הנאצים. בתחילת 1936, בעקבות בקשות של פון קראם, קזליט סייע להרבסט לברוח לפורטוגל ואז לפלשתינה. בהמשך עצרו הנאצים את פון קראם על "סטיות מיניות", והוא נכלא.
קזליט, שהקים ב-1937 קבוצה דו-מפלגתית עם מקנמרה, שהתמקדה באנטישמיות במזרח אירופה, הושפע עמוקות גם ממצוקתם של חבריו היהודים שאותם פגש בווינה בזמן האנשלוס. יהודים רבים, הוא אמר, ביקשו ממנו לקחת אותם איתו בתור "הגנן, המשרת, כל דבר", כדי לצאת מאוסטריה.
"זה בלתי נתפס", כתב קזליט לעיתון הטיימס, "שהעולם שלנו יכול להתעלם עוד זמן רב ולראות את הדיווחים על חיסול היהודים באירופה, בלי למצוא בכל המרחבים הריקים של כדור הארץ מקום מפלט עבורם".
בבית הנבחרים הוא קרא שוב לבריטניה לשנות את מדיניות הדלתות הסגורות שלה ולאפשר לפליטים יהודים לבוא בשעריה. ההחלטה של הממשלה להימנע ממלחמה, הוא אמר, לא צריכה לגרום לה לעצום את עיניה ל"אחת הזוועות של השלום – רדיפת היהודים במרכז אירופה".
משחקים מלוכלך כדי להילחם במורדים
אבל קזליט ושאר "המורדים" לא בדיוק ייצגו את התחושה הרווחת על ספסלי הממשלה. ביוני 1938, לדוגמה, חבר הפרלמנט השמרני והפרו-נאצי קפטן ארצ'יבלד מול רמזי הציע חוק שאוסר על כניסת "זרים נטולי אלוהים" – החוק אושר ברוב של 30.
עד הסכם מינכן, המפלגה השמרנית נותרה, לדברי אחד ממשרתי הציבור, "היסטרית מאחורי ראש הממשלה". צ'מברלין לא יכול היה לשאת התנגדות. הוא פנה לבול – לשעבר קצין מודיעין צבאי שעבר לעבוד עבור המפלגה השמרנית והשתמש בכישוריו כדי לתקוף את מתנגדיה – בבקשה שימחץ אותו.
ממקום מושבו ברחוב דאונינג, עבד בול ביחד עם רשת העיתונאים הידידותיים שלו. אחרי שטבע את הביטוי, וידא שכל המתקפות על נערי הזוהר הגיעו לעיתונות. במהרה, בסיוע תיאורים כמו "זורעי פאניקה מאופקים" ו"מעוררי בהלה נטולי עמוד שדרה", כל השרים שתמכו בצ'מברלין, חברי הפרלמנט והעיתונאים התחילו לזמר מאותו דף מסרים שהכתיב בול.
הקמפיין נגד "המורדים" נתמך בהאזנות לטלפונים ובאיומים לפטר את אלה שסירבו ליישר קו. בעלי העוצמה, הזהיר מקנמרה, מגלים אובססיביות ביחס למורדים והעלילות הסודיות שלהם.
בול גם הבטיח לעצמו בעלות על השבועון "אמת" והשתמש בו באופן חסר רחמים מטעם ראש הממשלה. המגזין הפחית בחשיבותו של האיום הנאצי והלל את "הכישרון (של היטלר) לבחור ברגע הנכון", בזמן האנשלוס, וטען שהתגברות האנטישמיות בבריטניה היא "אשמת היהודים עצמם". עמדת המגזין, מאמין בראיינט, שיקפה את עמדותיו האישיות של צ'מברלין.
נערי הזוהר הגיבו עם שבועון משל עצמם – "חדשות וייטהול" – שעודד חימוש מחדש, האשים את צ'מברלין בכך ש"זנח את נשמתו ואת כבודה של מדינתנו במינכן", ובעקבות ליל הבדולח, תקף את "הפוגרום היהודי" בגרמניה.
כשהספירה לאחור לקראת המלחמה התגברה במהלך 1939, ההתקפות על נערי הזוהר לא הראו סימני היחלשות. כשכשלון העמדה הפייסנית התבהר, מספרם בפרלמנט התחיל לצמוח, על אף שהם נותרו מיעוט קטן. יחד עם זאת, הם המשיכו להפעיל לחץ על צ'מברלין – וחששו שיחזור בו מהתחייבותה של בריטניה לפולין – וכשהמלחמה הגיעה, הם תקפו את מה שמקנמרה כינה "השאננות" שבה היא התנהלה.
בזמן שצ'מברלין נאבק לשמור על כסאו בעקבות הכשלון המהדהד של המבצע לכיבוש צפון נורווגיה במאי 1940, "המורדים" ניצבו בחזית המאמץ להדיח אותו לטובתו של צ'רצ'יל – מהלך שצלח לבסוף.
מוות בשדה הקרב
כשהגיעה המלחמה, הצטרפו חלק מנערי הזוהר לשירות פעיל. קרטלנד, איש מילואים בהתנדבות מאז 1937, מת בגיל 33, במאי 1940, כשהכוחות הבריטים נסוגו לדנקרק. ימים ספורים קודם לכן הוא הוביל את ההגנה על קאסל, שנחשבת כפעולה שהאטה את ההתקדמות הגרמנית ואיפשרה לאלפי חיילי בנות הברית לברוח בשלום לבריטניה.
מקנמרה, חייל מקצועי שכבר היה חלק מצבא המתנדבים הטריטוריאלי כשנבחר לפרלמנט, הציק לצ'רצ'יל ללא הרף במהלך המלחמה כדי להישלח להילחם מעבר לים. "אין אדם יותר להוט לגשת לשם ולהוביל את הכוחות לקרב מאשר עבדך הנאמן", קרא ב-1943.
שנה מאוחר יותר הוענקה לו משאלתו. אך הוא נהרג בהפגזה של מרגמות גרמניות באיטליה, שלושה ימים לפני חג המולד ב-1944. "אני מתאבל עליו עמוקות. הוא היה כל מה שגבר (צריך) להיות", כתב ראש הממשלה לאמו של מקנמרה.
על אף שהיה מבוגר מהגיל החייב בגיוס, גם קזליט התנדב ופיקד על פלוגה נגד מטוסים. מאוחר יותר מונה לאיש הקשר של צבא פולין החופשית ומת עם מפקדה, הגנרל ולדיסלב שיקורסקי, בהתרסקות מטוס מסתורית ביולי 1943.
ברנייז הצטרף לצבא ב-1942. בינואר 1945, מטוס שעליו היה כחלק ממשלחת פרלמנטרית לביקור הכוחות במזרח התיכון נעלם מעל ברינדיזי, עיר נמל איטלקית. דובר בית הנבחרים הכריז על מותו חודשיים מאוחר יותר.
ברנייז, קרטלנד, מקנמרה וקזליט איבדו את חייהם במלחמה, אבל לא היה להם ספק על מה הם נלחמים. באחד הנאומים האחרונים שלו בבית הנבחרים, קזליט דיבר על "זוועות הטבח במחנה שנקרא טרבלינקה", הביע תמיכה בלתי מסויגת במולדת לעם היהודי והכריז: "אם הניצחון הסופי שלנו לא יכלול את הבסתה של האנטישמיות, הוא יהיה אך זיוף של ניצחון".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם