זאת השיטה, טמבל

כרזת בחירות עם בנימין נתניהו ובני גנץ (צילום: AP Photo/Oded Balilty)
AP Photo/Oded Balilty
כרזת בחירות עם בנימין נתניהו ובני גנץ

סבב הבחירות הנוכחי, אשר הגיע למחוזותינו לאחר משבר פוליטי ארוך (שלושה סבבי בחירות קודמים) ומגפה עולמית, הוא ללא ספק הסבב הכי פחות מעניין ורלוונטי מקודמיו. הרי לפוליטיקאים עצמם כבר אי אפשר להאמין, וכל הבטחה ואידאולוגיה הן כמשענת קנה רצוץ. כל מהותם האידיאולוגית ריקה מתוכן או אמת ואין אפילו צורך לתת דוגמאות.

סבב הבחירות הנוכחי, שהגיע לאחר משבר פוליטי ארוך (3 סבבי בחירות קודמים) ומגפה עולמית, הוא ללא ספק הסבב הכי פחות מעניין ורלוונטי מקודמיו. הרי לפוליטיקאים עצמם כבר אי אפשר להאמין

אבל הציבור לא עיוור, הוא מרגיש זאת יום יום, בין עוד באנר פוליטי בפייסבוק, לשלט חוצות גנרי בצידו של הכביש המהיר, עוברת המחשבה העצובה אצל כולנו שפשוט "כולם שקרנים\מושחתים". אך גם אם הציבור יודע, הוא כבר חסר אונים. הציבור הישראלי שבוי עמוק בתוך התפיסה של "זה מה שיש ועם זה ננצח". ומי שלא מסכים איתי, שיבדוק בבקשה את הסקרים.

אם עוד היה טיפה יושרה במה שנקרא "הפוליטיקה הישראלית", הדיון המרכזי בסבב הבחירות הנוכחי היה צריך להיות תחת תפיסה פשוטה וברורה: הבעיה של מדינת ישראל היא לא בנימין נתניהו הפוליטיקאי, אלא היא השיטה אשר אפשרה לבנימין נתניהו הפוליטיקאי להמשיך להתקיים.

אם הייתה נשארת עוד טיפה של רלוונטיות בפוליטיקה הישראלית, תנאי היסוד למחנה "רק לא ביבי" היו צריכים להיות ברורים:

  1. הגבלה של כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים.
  2. הגדרה מחודשת של חוקי היסוד כבסיס לחוקה (דרשיה של רוב של 3\2 מחברי הכנסת לחוק).
  3. שינוי שיטת הבחירות לשיטה מעורבת אזורית \ יחסית (בדומה לשיטה הגרמנית).

בקיצור, במלים פשוטות ואולי דרך הצעות אחרות, בסופו של יום מה שדרוש הוא חוזה חדש בין המדינה לאזרחים. אך הפלא ופלא, הפוליטיקאים מתעלמים מנושאים כאלו "מורכבים", והציבור והתקשורת נשאירם אדישים.

ובמקביל לריקבון, אנחנו בכל זאת נמצאים גם בתקופה של שינויים מרחיקי לכת. לאור זאת חשוב להבין, כי משבר הקורונה, המהפכה הטכנולוגית והמשברים הפוליטיים ברחבי העולם, אינם דברים אשר מתרחשים במציאות נפרדת. כל אלו הם חלקים שונים של אותו סיפור.

במקביל לריקבון, אנחנו גם בתקופת שינויים מרחיקי לכת. משבר הקורונה, המהפכה הטכנולוגית והמשברים הפוליטיים ברחבי העולם, אינם מתרחשים במציאות נפרדת. כולם חלקים שונים של אותו סיפור

בין האוטובוס השרוף בבני ברק לבין ההסתערות על הקפיטול בוושינגטון, לבין המחאות האלימות ברחבי אירופה או אפילו הביטקוין, ישנו קשר ישיר, גם אם כרגע הוא לא לגמרי ברור. ניתן למצוא לנקודת הנחה זו מספר כותבים מרתקים בעברית אשר מתייחסים לנושא באופן ישיר ועקבי.

מצד אחד, ישנו הוגה הדעות יאיר אסולין אשר יוצא מתוך נקודת הנחה שאנחנו ב"סוף עידן הפוליטיקה" ולכן ישנו צורך בשינוי יחסי הכוחות בין המדינה לאזרחים כדי להתמודד עם האתגרים החדשים.

מצד שני ישנן תפיסות אחרות, כמו של העיתונאי גיא רולניק, אשר חושב שהגיע הזמן לחשבון נפש בכל הנוגע לתפיסה הכלכלית הגלובלית, לנוכח זה שאנחנו בעיצומה של נקודת קצה. לשיטתו, כדי להתמודד איתה השליטה צריכה לחזור לממשלות, על חשבון שמרנות פיסקלית וכוחם של המונופולים התאגידיים.

אסולין אומר דבר אחד, ורולניק אומר דבר אחר לגמרי. אך ההבחנה היא אותה הבחנה – אחנו נמצאים בעידן של שינוי פרדיגמטי. לכן, בכדי להתחיל להתמודד עם האתגרים ששינויים אלו מביאים לפתחנו, הגיע הזמן, כחברה, להוציא קצת את הראש מארגז החול של "כן ביבי", "לא ביבי". ישנה דחיפות להתחיל לשאול את השאלות הקשות והמורכבות ולייצר שיח חדש סביב שינוי הפרדיגמה.

נקודת התחלה טובה יכולה להיות השאלה: לאן אנחנו בכלל הולכים אחרי עידן נתניהו? מה היא השיטה הפוליטית אשר מתאימה למאה ה-21 בישראל? איזה מדינה אנחנו רוצים לראות? כלומר, מה היא החקיקה אשר מאפשרת באופן אידאלי את מרחב התמרון שלה? האם היא זה מרחב אין סופית או מוגבל?

מהם הגבולות של המדינה שלנו ומי הם האזרחים בה? כיצד בכלל יוצרים כאן עתיד פוליטי? על ידי רשויות מקומיות מבוזרות או מדיניות ריכוזית אוניטרית? לבסוף, הכל מתנקז לשאלה: מה היא הדרך בה אנחנו בוחרים להתמודד עם המפכה הטכנולוגית והמשברים הכלכליים והאקלימים שעתידים לבוא לפתחנו? מהן הזכויות של האזרח בעידן של חוסר יציבות?

התפיסות שונות אך ההבחנה אותה הבחנה – אנחנו בעידן של שינוי פרדיגמטי. כדי להתחיל להתמודד עם האתגרים ששינויים אלו מביאים לפתחנו הגיע הזמן, כחברה, להוציא קצת את הראש מארגז החול של "כן ביבי", "לא ביבי"

איפה הן כל השאלות האלו במערכת בחירות הנוכחית? והאם ללא שאלות שכאלו – היא בכלל רלוונטית?

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 638 מילים
סגירה