בבית הדין הרבני התקיימו השבוע דיונים בבקשת הגירושים של שירה איסקוב מבעלה אביעד משה, שניסה לרצוח אותה ופצע אותה אנושות לנגד עיניו של בנם בן השנתיים. משה סירב לתת לאיסקוב גט. כעת, בתום חמישה ימי מאבק משפטי, שירה אכן קיבלה את הגט בהליך מזורז וחריג, אחרי שבית הדין הרבני איים על בעלה שיובא כל יום לדיון וייכלא בצינוק אם לא יאשר את הגט.

אבל עצם המצב האבסורדי בו אישה שבעלה ניסה לרצוח אותה איננה משוחררת אוטומטית ע"י בית הדין הרבני גם ללא הסכמתו של הפושע, וממשיכה להיות קשורה אליו, היא ביטוי בוטה של אלימות ממסדית – מצד המדינה כלפי נשים.

המצב האבסורדי בו אישה שבעלה ניסה לרצוח אותה איננה משוחררת אוטומטית ע"י ביה"ד הרבני גם ללא הסכמת הפושע, וממשיכה להיות קשורה אליו, היא ביטוי בוטה של אלימות ממסדית – מצד המדינה כלפי נשים

הסיפור ההזוי הזה הוא ביטוי in-your-face לשליטתה של הפטריארכיה. חייבים  להתיר את הקשר הבעייתי שבין דת למדינה. ההיצמדות של הדיינים לחוקים גם כאשר אין בהם היגיון, גם לא הלכתי, מעצימה את האבסורדיות של המצב.

בתי הדין הרבניים טופחים לעצמם על השכם איך שחררו מעגינות את שירה איסקוב והשיגו לה גט ואני רק חושבת שלהמציא קושי פיקטיבי, לגרום לכל העולם לרקוד סביבו במעגל ואז להתפאר שפתרת בו פינה אחת בגלל הזרקור של התקשורת, זה לא הישג זו רשעות.

— yael sherer (@YaelSherer) February 9, 2021

המסורת והתרבות ממשיכות עד היום לקיים שיח אנטי-נשי. רצח נשים הוא רק קצה של אלימות, המתחילה בהדרת נשים, הקטנתן, החפצה בלתי פוסקת במדיה ובתרבות, ניצול ואיום. מוסדות החינוך לא עושים מספיק ואנו כמחנכים.ות חייבים להרים קול צעקה.

המקרה הזה מאיר זרקור על כל הנשים שחוו וחוות אלימות מכל סוג. שליטה דתית לפיה רק הגבר מגרש, המתחברת עם סיפור של אלימות גברית, יוצרת סיפור המשך של אלימות ממסדית דתית המופעלת ע"י גברים כלפי שירה איסקוב.

אלימות זו הותרה בחוק העתיק, במסורת, בכתובים ובהלכות של הדתות המונותיאיסטיות. משפט המפתח:

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"

נתן לגיטימציה דתית, תרבותית לשלטון הגבר על האישה. אך זה לא נעצר במקרא. המסורת והתרבות ממשיכות עד היום לקיים שיח אנטי-נשי. אנו כמחנכים.ות חייבים להרים קול צעקה. רצח נשים מתחיל בלגיטימציה החברתית להפעלת אלימות כלפי נשים. האלימות מתחילה בהדרת נשים. הקטנתן, החפצה בלתי פוסקת במדיה ובתרבות, הקטנה, הנמכה, ניצול ואיום. רצח נשים הוא קצה של אלימות.

בתי הספר הם שמעצבים את התפיסות הערכיות של ילדי/ות ישראל, ובתי הספר שאנו מנהלים לא עושים מספיק. אנחנו לא מדברים עם התלמידים/ות שלנו על המשמעות האמיתית של יחסי הכוחות המגדריים בחברה. אנחנו לא מדברים על ה"פטריארכיה", אנחנו מפחדים לדבר על החפצה, על תרבות האונס, על האלימות במשפחה ועל הכאב והקושי של חיים במציאות בה שוררת האלימות והטרור. אנחנו לא מדברים על ההסתרה והקלון הנלווים לחיים משפחתיים במעגל האלימות.

הטיפול באלימות ככלל ובאלימות נגד נשים בפרט מתחיל בראש ובראשונה במהלך חינוכי עמוק וכולל. האימהות, האחיות, בנות הזוג והבנות שלנו חיות במציאות בה האלימות נוכחת בכל פינה והן עשויות להיפגע רק בשל היותן נשים.

רצח נשים מתחיל בלגיטימציה החברתית להפעלת אלימות כלפי נשים. האלימות מתחילה בהדרת נשים. הקטנתן, החפצה בלתי פוסקת במדיה ובתרבות, הקטנה, הנמכה, ניצול ואיום. רצח נשים הוא קצה של אלימות

רק פעולה יזומה ומקיפה, הנאבקת באלימות ומציבה את האקלים והשיח השיוויוני ככלי המרכזי ליצירת שינוי ערכי, יעניקו לנו את הזכות לומר כי :

"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".

אסור לנו להשאיר את העיסוק בשיח החשוב והמורכב הזה בשולים של העשייה החינוכית. רק כך נמלא את חלקנו ואת חובתנו בחינוך הדור הבא למען יצירת שינוי עמוק ומשמעותי, ובכך נמלא את חובתנו למנוע את הרצח הבא.

מורים ותלמידים מקמפוס אנקורי פ"ת מפגינים בשעה זו מול בית הדין הרבני בתל אביב תחת הכותרת: "צדק לשירה" (צילום: מורים ותלמידים מקמפוס אנקורי פ"ת מפגינים בשעה זו מול בית הדין הרבני בתל אביב תחת הכותרת: "צדק לשירה" צילום: אסנת ספיר)

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות, מנהל קמפוס בקבוצת החינוך אנקורי.