עשור אחרי ששי אגסי ו"בטר פלייס" ירדו מעל במת ההיסטוריה בקול ענות חלושה, נראה שחזון המכונית החשמלית תופס תאוצה.
מזה כמה שנים ניתן לרכוש בארץ מכוניות חשמליות, אבל הבאז שיצרה ההגעה הקרובה של "טסלה" לישראל והתזמון שמשתלב עם תוכניות הממשלה – שר האנרגיה יובל שטייניץ הצהיר שהחל מ-2030 לא יעלו על כבישי ישראל מכוניות חדשות עם מנועי בנזין – מאותתים שהפעם זה כנראה באמת קורה.
אגסי, שהתחיל בתור הבטחה גלובלית ירוקה וסיים על תקן בועה שהתנפצה, אולי ינחת בסופו של דבר במשבצת של זה שהקדים את זמנו.
למעבר המוני ממכוניות ששורפות בנזין לכאלה שמוּנָעוֹת על ידי חשמל יכולה להיות תרומה משמעותית לצמצום זיהום האוויר שאנחנו נושמים. למעשה, זה עשוי להיות אפקטיבי הרבה יותר מאשר בימי "בטר פלייס".
לפני עשור, רובו המכריע של החשמל בישראל יוצר מפחם, ומכונית חשמלית בסך הכול העבירה את הזיהום מהאגזוז הפרטי לארובה של חברת החשמל. היום, כשנתח הפחם במשק החשמל מתכווץ במהירות (נכון לעכשיו כרבע מהחשמל בישראל מיוצר מפחם, עד 2025 מתוכנן להימחק לחלוטין), וחלקה של השמש הולך וגדל – הפקת חשמל יוצרת הרבה פחות זיהום מאשר שריפת בנזין.
בהתחשב בעובדה שהתחבורה אחראית לרוב זיהום האוויר בישראל – לפי המשרד להגנת הסביבה, לפחות 50%, הרבה יותר מהתעשייה למשל – ולאור הקביעה של ארגון הבריאות העולמי שיותר מ-2,000 ישראלים מתים מדי שנה מתחלואה שנגרמת מזיהום אוויר, אין ספק שהמעבר לרכבים חשמליים הוא אינטרס לאומי, בריאותי וכלכלי מהמעלה הראשונה.
בהתחשב בעובדה שהתחבורה אחראית לרוב זיהום האוויר בישראל ולאור הקביעה שיותר מ-2,000 ישראלים מתים מדי שנה מזיהום אוויר, אין ספק שהמעבר לרכבים חשמליים הוא אינטרס לאומי, בריאותי וכלכלי
אבל, כאן מגיע האבל. מבחינה בריאותית וטכנולוגית השעה כנראה הרבה יותר בשלה מאשר לפני עשור, אבל דבר אחד מהותי לא השתנה מאז תור הזהב של אגסי ועד זה של אילון מאסק: המכונית החשמלית אינה וגם לא תהיה פתרון קסם לכשלי התחבורה בישראל. במובן מסוים היא אפילו עלולה לגרום נזק, בגלל האשליה שהיא מייצרת והפיתוי שהיא מציבה בפנינו.
אסור שהאשליה הזו תשכיח את העובדה שהמשק הישראלי לא זקוק למכונית אלטרנטיבית – אלא לתחבורה אלטרנטיבית: רק מעבר של מיליוני ישראלים מהמכונית הפרטית למערכות הסעת המונים, לרכבת, לאוטובוס, לרכיבה על אופניים ולהליכה ברגל יחלץ את ישראל מהפקק הבלתי נסבל שבו היא נתקעה בשנים האחרונות.
זיהום האוויר הוא רק אחד מהנזקים של ההתמכרות הישראלית למכוניות פרטיות ושל הפיגור העצום בפיתוח התחבורה הציבורית: ככל שיש יותר מכוניות, צריך לסלול עוד ועוד כבישים, לבנות עוד ועוד מחלפים ולדאוג למקומות חנייה – כי כידוע מכוניות לא עומדות באוויר.
זיהום האוויר הוא רק אחד מהנזקים של ההתמכרות למכוניות פרטיות והפיגור העצום בפיתוח התחבורה הציבורית: ככל שיש יותר מכוניות, צריך לסלול עוד ועוד כבישים, לבנות עוד ועוד מחלפים ולדאוג למקומות חנייה
הכבישים והמחלפים מכסים כל חלקה ירוקה טובה במרחב הכפרי, מבתרים שטחי טבע ומסדרונות אקולוגיים ומכסים את האדמה באספלט ובטון שמונעים ממי הגשמים לחלחל. כשאתם מחפשים את הגורמים למכת ההצפות של השנים האחרונות, תתחילו בלהציץ מהחלון: ים האספלט שמסביב הוא התשובה הראשונה.
החניות והחניונים תקועים לערים הצפופות כמו עצם בגרון, ועוד לא דיברנו על נזקי המיליארדים למשק שבו העובדים מבלים מדי יום שעות בפקקים.
פעם, כששמעון פרס היה שר התחבורה ב-1970, הוא הגדיר את החזון הציוני כ"מכונית לכל פועל". זו הייתה אמת לשעתה. היום כבר ברור שאם תשעה מיליון ישראלים ירכשו מכונית חשמלית, הם יישבו באותו פקק שבו הם יושבים כעת – רק בתוך מכונית שתגרום להם להרגיש הרבה יותר ירוקים.
שמעון פרס הגדיר את החזון הציוני כ"מכונית לכל פועל". היום כבר ברור שאם 9 מיליון ישראלים ירכשו מכונית חשמלית, הם יישבו באותו פקק שבו הם יושבים כעת – רק במכונית שתגרום להם להרגיש יותר ירוקים
בתחום הסביבתי נהוג לומר שיש שני סוגים של שינויים: שינוי טכנולוגי – כזה שבו ממשיכים לבצע את אותה פעולה, רק באמצעות טכנולוגיה מתקדמת ונקייה יותר. למשל, החלפת מכונית בנזין במכונית חשמלית. ושינוי התנהגותי/תרבותי – כזה שבו משנים הרגלים ואורח חיים. למשל, מעבר ממכונית לתחבורה ציבורית או לאופניים. זה יותר מאתגר, לפעמים פחות נוח, אבל רק ככה ניתן לייצר שינוי אמיתי.
הכניסה המאסיבית של המכונית החשמלית לשוק הישראלי מבורכת, אבל אסור להסתנוור ולשכוח שהתרופה לתחלואי התחבורה בישראל לא נמצאים באולם התצוגה של "טסלה", אלא במעבר של מיליוני נהגים לרכבת הכבדה והקלה, לאוטובוס ולאופניים. רצוי, אגב, לא חשמליים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם