ביום ראשון הסתיים הסגר השלישי. לפחות החלק המהודק שלו. טוב שכך. עכשיו יש לפתוח את מערכת החינוך ולהסיר עוד מספר מגבלות. למעשה, כלל לא צריך היה להיות מושת עלינו סגר שלישי. גם לא סגר שני. עתה יש לוודא שלא יוטל עלינו סגר נוסף.

ביום ראשון הסתיים הסגר ה-3. לפחות החלק המהודק שלו. טוב שכך. עכשיו יש לפתוח את מערכת החינוך ולהסיר עוד מגבלות. למעשה, כלל לא צריך היה להיות מושת עלינו סגר 3. גם לא 2. עתה יש לוודא שלא יוטל עלינו סגר נוסף

צריך להתנגד לסגר, קודם כל משום שהוא אפילו לא אפקטיבי כבר, שנית משום שהוא מזיק, שלישית משום שהוא מכיל בתוכו אי שוויון קיצוני. רביעית, משום שהמשמעות הפוליטית שלו – שהיא חלק אינטגרלי מהבחירה להשית סגר עלינו, היא בלתי נסבלת. גם מי שתמך בסגר הראשון, או אפילו השני – חייב להודות שהסגר הנוכחי לא עובד, מיותר ומזיק.

גם בתוך הסגר המהודק המושת עלינו עתה המספרים לא צונחים. ודאי לא כפי שהיה מצופה – לא רק בשל הסגר המהודק, אלא גם בשל המספרים הגדולים של מתחסנים ושל מי שכבר חלו בקורונה והחלימו.

נכון לרגע כתיבת שורות אלו מעל מיליון ושבע מאות אלפי ישראלים התחסנו במנת החיסון השנייה. עוד מעל חצי מיליון כבר נדבקו בקורונה – כלומר מעל שני מיליון ישראלים אמורים להיות מחוץ למעגל ההידבקות והמחלה – לפחות המחלה הקשה. אבל מספרי הנדבקים גבוהים וגם מספרי החולים הקשים והמונשמים גבוהים.

זה לכשעצמו אמור להצביע על כישלון בקונספציה. הצעד הדרסטי ביותר בארגז הכלים לא עובד – כלומר נכשל, כלומר יש להפסיק אתו ואולי ליישם כלים אחרים. אבל היעדר החלופות של הממשלה הזו ושל פקידי משרד הבריאות מביא אותם להתעקש, עדיין, על הסגר.

הקונספציה נכשלה. הצעד הדרסטי ביותר בארגז הכלים לא עובד. יש להפסיקו ואולי ליישם כלים אחרים. אבל היעדר החלופות של הממשלה הזו ושל פקידי משרד הבריאות מביא אותם להתעקש, עדיין, על הסגר

אנו חיים עם הקורונה כבר כשנה, וכפי הנראה נחייה אתה למשך זמן רב. אם סגר יחיד, מהיר, חד-פעמי היה מוצדק, הרי שעתה מדובר במגבלה דרמטית שאחת מהשלכותיה ארוכות הטווח היא אבדן הכנסה של מאות אלפים – אבל למעשה גם סגירתם של ענפים שלמים במשק. המשכו של הסגר הוא אבטלה כפויה לשלל בעלי מקצועות ולתקופה ארוכה. זאת משום שעתה אנו יודעים כי לא מדובר באירוע קצר ומהיר, אלא באירוע מתמשך שגם חיסון המוני, אולי, לא יפסיק.

בדו"ח שפרסם לאחרונה פרופ' רצף לוי מ-MIT הוא מראה כיצד אבדן שנות החיים הכולל של ישראלים בשל הסגר עולה משמעותית על הצלת החיים. כתוצאה מדיכאון, חרדה, השמנה, אבדן עבודה וימי לימודים, אלימות במשפחה ועוד. הדו"ח מציב את מה שכבר ידענו במספרים ברורים – אבל גם ללא הבהירות של האבדן של חיים, אבדן של לכידות חברתית ונזק לכלכלה גם הוא שיקול.

נתוני האלימות במשפחה מזנקים, דיווחים על עלייה בנטיות אובדניות, הימנעות מטיפול בכל מחלה שאיננה הקורונה, עוני שפעמים רבות גורם להידרדרות בריאותית ולהופעת אלימות, היעדר טיפול בנערים בסיכון והיעדר מסגרת עבורם – שכן בתי הספר וכלל המסגרות לנוער סגורות. כל אלו הם רק חלק מהנזקים הברורים של הסגר, בהם אנו נתקלים כל יום.

נוסף לכישלון הסגר, נוסף לנזקים שכולנו סובלים מהם, סיבה מרכזית להתנגדות לסגר צריכה להיות שהוא לא שוויוני. אלו לא רק החרדים. אם כי, יש לומר – אלו גם החרדים. זו אכיפה סלקטיבית גם כלפי פוליטיקאים. והרי, עוד בסגר הראשון נתניהו, ריבלין ואחרים הרשו לעצמם לארח משפחה בליל הסדר, כשכמעט כולנו היינו מופרדים מהמשפחה.

זו גם אכיפה סלקטיבית למפורסמים שמפרים הנחיות. זו אכיפה סלקטיבית לפקידים בכירים וראשי כוחות הביטחון. זו אכיפה סלקטיבית על פי שכונות מגורים, שיוך אתני ודת. והעניין הזה לבדו היה צריך לגרום לביטולו של הסגר.

נוסף לכישלון הסגר ולנזקיו, יש להתנגד לסגר כי אינו שוויוני. אלו לא רק החרדים. זו אכיפה סלקטיבית גם כלפי פוליטיקאים, מפורסמים, פקידים בכירים וראשי כוחות הביטחון, על פי שכונות, שיוך אתני ודת

אבל זו לא רק האכיפה הסלקטיבית, אלו גם ההנחיות. חוסר ההיגיון שבהן הוא לא רק רשלנות פושעת, הוא גם אוסף של לחצים פוליטיים. חלקם גורמים לפתיחת מה שלא צריך להיפתח – למשל העובדה שהטסים מדובאי לא היו מבודדים עד לאחרונה, בעוד כל חשד לילד בן שלוש חיובי לקורונה, בכל גן בישראל (ממלכתי, לא חרדי) היה מכניס לבידוד כשלושים משפחות. זו גם הסגירה ההרמטית והפתאומית של נתב"ג שהשאירה ישראלים רבים בחו"ל – ללא התראה, ללא היגיון או חמלה.

זו אי שוויוניות בוטה. המסגרות השונות הסגורות, בראשן מערכת החינוך, נותנות סעד לכולנו, אך קודם כל למי שידם איננה משגת. הלימוד מרחוק אפשרי הרי רק למי שיש להם מחשב זמין בבית, והורים זמינים לתפעלו – ומי שיש להם רשת אלחוטית מתפקדת. הדבר מוציא מהמשוואה, למשל, את תושבי הכפרים הלא מוכרים. אבל גם משפחות רבות שפשוט אין להן מחשב נוסף בבית, או מחשב בכלל.

זו לא טעות ולא מקריות שניהול הסגר נראה כך. זו לא מקריות שממשלת ימין, שראשיה עוסקים שנים בריסוק הלכידות החברתית בישראל, בריסוק מערכת המשפט, בריסוק הדמוקרטיה הישראלית, הם גם מי שמשתמשים בכלים חסרי תקדים כלפי אזרחים ישראלים – איכון סלולרי, בידוד, סגר, פגיעה בחופש התנועה, פגיעה בחופש העיסוק וכמובן שכל אלו תוך אכיפה בררנית והטבות למקורבים.

זאת משום שהסגר הוא חדירתו של הכיבוש אל תחומי מדינת ישראל. כמובן, הסגר לא משרת את תפיסת העליונות היהודית, גם לא את הלאומנות הדתית או מפעל ההתנחלויות. אבל הסגר הוא תוצר של תפיסת עולם הרואה בכפייה דרך לגיטימית, אף רצויה, להשגת מטרות פוליטיות. הסגר הוא המשך התפיסה כי מערכות ממשלתיות ראוי שיכפו את רצונן על אוכלוסייה רחבה, יעבירו אותה דה-לגיטימציה ויתעלמו מעקרונות בסיסיים של דמוקרטיה.

הסגר הוא חדירת הכיבוש אל תחומי המדינה. לא בשירות תפיסת העליונות היהודית או הלאומנות הדתית או מפעל ההתנחלויות. אבל הסגר הוא תוצר תפיסת עולם, הרואה בכפייה דרך לגיטימית ורצויה להשגת מטרות פוליטיות

האופן בו מושת הסגר, הכלים בהם מקודם הסגר, הנימוקים להטלת הסגר דומים ולעיתים זהים לאלו שבהם משתמשים כבר 53 שנים להחלת כיבוש מתמשך. בשני המקרים הבטיחו לנו בהתחלה שזה פתרון זמני ואחריו תהיה מציאות אחרת. ציפינו לסגר אחד שאחריו "ננצח את הקורונה", קצת כמו "הניצחון על הטרור". בשני המקרים מה שברור הוא שאין ניצחון אבל שהציבור הרחב משלם את המחיר.

אפילו הטענה כי הסגר עוזר נגד הדבקה דומה להפליא לטענה השחוקה כי הכיבוש ונוכחות צה"ל בשטחים עוזרת נגד הטרור. אם לא הסגר יהיה גרוע יותר אומרים לנו שר וסגן שר הבריאות, שניהם אנשי ימין. באותה המידה אומרים לנו שרי הימין כי אלמלא נוכחות צה"ל בשטחים יהיה רע יותר.

לפיכך, הסגר בישראל הוא המשכו של הכיבוש ביהודה ושומרון. הוא המשכו בכלים בהם משתמשים כדי לכפות את הסגר; הוא המשכו של הכיבוש בכך שהוא עיוות ערכי; הוא המשכו של הכיבוש משום שהדמיון של משטר הצדקת הכיבוש והשתקת ההתנגדות אליו זהה לזה של הצדקת הסגר והשתקת ההתנגדות אליו; הסגר הוא המשכו של הכיבוש בכך שמי שמשיתים עלינו סגר ועוד סגר ועוד סגר ועוד היד נטויה הם אותם האנשים החפצים בהמשכו של הכיבוש.

ועוד דבר, הסגר דומה לכיבוש בכך שמעטים נהנים ממנו, מעטים זוכים בו לזכויות יתר – בעוד הציבור בכללותו סובל, נאנק ומשלם מחירים הולכים וגדלים.

לכן, ההפרדה העקרונית שמקיימים רבים – בין חוסר אמון בממשלת ישראל וזרועותיה בכל הקשור לכיבוש, לבין אמון באותה הממשלה וזרועותיה בכל הקשור לטיפול בקורונה (הגם שאלו לעיתים אותן הזרועות, אותם הארגונים ואותם האנשים בדיוק) היא טעות.

שלא יהיה ספק, שלא תהיה טעות – מובן שהכיבוש המתמשך קשה מהסגרים הללו וכולל מנגנון מורכב של עוולות. בתוך המנגנון הזה בידוד בבית וסגר כולל הם כלים רחומים יחסית. אבל אסור להתעלם מכך שהן הסגר והן הכיבוש נובעים מסט ערכים דומה, מנוהלים על ידי אותם מנהיגים ומכילים דמיון מטריד במניעת החופש מציבור רחב. הסגר מתאפשר גם בשל הכיבוש. המשכו של הסגר הוא, בין השאר, מתן לגיטימציה לכיבוש.

התנגדות לכיבוש היא התנגדות לערכים שבבסיס הכיבוש. ביניהם התפיסה כאילו לממשלה מותר להתעמר בבני אדם, לפלוש אל בתיהם, לפלוש אל פרטיותם, לראות בהם כלים במימוש מדיניות פוליטית, או איום על אותה המדיניות. זו הדרישה לשיח ציבורי רחב, שקוף, משתף – זה שלא מתקיים בשדה הפוליטי הן לגבי הכיבוש והן לגבי הסגר.

בשני המקרים, הסגר והכיבוש, הבטיחו לנו בהתחלה שזה פתרון זמני ואחריו תהיה מציאות אחרת. ציפינו לסגר אחד שאחריו "ננצח את הקורונה", קצת כמו "הניצחון על הטרור". בשני המקרים אין ניצחון אבל הציבור משלם את המחיר

יש להתנגד לסגר, כי הוא לא מועיל וכי הוא מזיק. יש להתנגד לסגר כי הוא מהלך פוליטי של ממשלת מעבר נצחית שבראשה חשוד בפלילים. יש להתנגד לסגר כי הוא מושת בצורה לא שוויונית, מגדיל אי שוויון ומייצר מעמד של בעלי זכויות מול חסרי זכויות.

אך לשמאל חובה מיוחדת להתנגד לסגר. מדובר במהלך פוליטי של ממשלת ימין, ומדובר בהמשכו הישיר של הכיבוש – באותם כלים, באותן הצדקות ולמעשה – ממניעים דומים מאד. יש להתנגד לסגר ולוודא כי ימים אלו הם הימים האחרונים בהחלט של סגר ושל מגבלות הקורונה הדרקוניות של ממשלת הימין הגרועה הזו.

עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, משורר ואקטיביסט. דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, יועץ לפיתוח משאבים לעמותות וארגונים חברתיים, פרסם שלושה ספרי שירה וכותב על שירה, פוליטיקה והגירה.