בנימין נתניהו (צילום: Aharon Krohn/Flash90)
Aharon Krohn/Flash90

פרשנות נתניהו חזק בכלכלה? הנתונים אומרים אחרת

ראש הממשלה בנימין נתניהו אוהב לספר כיצד הפך את ישראל ל"סיפור של הצלחה כלכלית אדירה" ● בדיקת הנתונים של העשור האחרון חושפת מציאות אחרת, שאותה חשים כל הישראלים על בשרם

בשבת הקרובה ישלים בנימין נתניהו כהונה מצטברת של 13 שנים ו-128 ימים כראש ממשלה, יום אחד יותר מדוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון והשלישי. לרגל ההישג המרשים עלתה השאלה מהי מורשת נתניהו ומה נזכור ממנו.

נתניהו ידוע כמי שמהסס לקבל החלטות גדולות: הוא לא עשה שלום, גם מלחמות ומבצעים הוא השתדל לא ליזום; הוא לא הפריד את הדת מהמדינה או קידם השלמת חוקה; לא מצא נוסחה לשילוב האזרחים הלא-יהודים באופן מלא בחברה הישראלית; ומנגד, גם לא סיפח את השטחים בגדה המערבית או חלק מהם.

מה כן? שני ההישגים לכאורה, שחוזרים על עצמם בניתוחים שונים של כהונות נתניהו כראש ממשלה, הם מסמוס אטי של פתרון שתי המדינות, ושדרוג הכלכלה. על הראשון נתניהו ממעט לדבר מטעמים דיפלומטיים, אך על האחרון הוא מרבה להחמיא לעצמו.

בוועידת ישראל לעסקים בדצמבר, התייחס נתניהו ליוזמה לנהל בישראל מחאת אפודים, על רקע עליות מחירים צפויות. "אתם יודעים למה זה לא תופס, המחאות האלה?", שאל, "כי אנשים יודעים את האמת. ישראל היא סיפור של הצלחה כלכלית אדירה".

האם ישראל היא אכן סיפור הצלחה אדיר הנזקף לזכותו? נתוני העשור האחרון חושפים מציאות אחרת, שאותה חשים הישראלים על בשרם, וספק רב אם נתניהו יכול להתהדר בה. לא במקרה הוא בורח מעיסוק בכלכלה וחברה בבחירות.

התוצר לנפש

בתחום התוצר לנפש רשמה ישראל הישגים נאים בעשור האחרון. על פי נתוני ה-OECD, התוצר לנפש גדל כאן בתקופה הזאת בכמעט 45%, מ-27.5 אלף דולר ב-2009, לכ-40 אלף דולר ב-2018. בכלל מדינות ה-OECD נרשמה עלייה מתונה יותר, של 34% בממוצע, מ-34 אלף דולר ל-45.6 אלף דולר.

האם מדובר בהישג יוצא דופן? לא בהכרח.

ישראל, על הילודה הגבוהה והעלייה הגדולה של שנות ה-90, אינה בת השוואה למדינות מפותחות ותיקות, שלהן קשה יותר להציג צמיחה גבוהה. וממילא, התוצר לנפש בישראל עדיין נמוך בכמעט 6,000 דולר מאשר ממוצע ה-OECD.

ישראל מייצגת מודל מעורב בין המדינות המפותחות הוותיקות, לבין מדינות מתפתחות כמו סין והודו, שנקודת מוצא נמוכה איפשרה להן להציג בעשורים האחרונים צמיחה מסחררת, לעתים של יותר מ-10% בשנה.

בתחומי ה-OECD אפשר להמחיש את הנקודה בהשוואה למדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות לשעבר. התוצר לנפש בלטביה, לדוגמה, צמח בעשור האחרון ב-81.5%, ובליטא ב-95%. לכן שתיהן קרובות היום לישראל יותר משהיו לפני עשור.

דוגמה אחרת היא אירלנד, כלכלה כושלת עד לפני 25 שנה, שרשמה בשנות ה-90 ובעשור הקודם זינוק שהקנה לה את הכינוי "הנמר הקלטי". בשנים האחרונות שוב חווה אירלנד זינוק כלכלי גדול, שהשלים הכפלה של התוצר לנפש מאז 2009.

על פי דו"ח הרפורמות הכלכליות ל-2019 של ה-OECD, בעוד שישראל צמחה בשיעור גבוה יותר מממוצע המדינות בארגון, הפער בתוצר לנפש בינה לבין המחצית החזקה של מדינות ה-OECD נותר בעינו, בגלל פריון עבודה נמוך.

אם זה המצב, אולי השוואה לנתוני הצמיחה בישראל קודם לעשור האחרון תחשוף הישג מרשים של נתניהו? גם כאן התשובה שלילית. בעוד שבין 2002 ל-2008 צמח התוצר לנפש ב-2.3% בשנה, בשנים 2012-2018 נרשמה עלייה של 1.7% בלבד.

בראייה ארוכת טווח, שנות נתניהו מתאפיינות בצמיחה ממוצעת. אין בהן נפילות כמו בשנות ה-80 או בימי האינתיפאדה השנייה, אך גם לא צמיחה חזקה כמו אחרי מלחמת ששת הימים, בתחילת שנות ה-90, או בחלק מהעשור הקודם.

יוקר המחיה בישראל גבוה ב-25% מאשר ב-OECD בתחום המזון (צילום: David Cohen/Flash90)
יוקר המחיה בישראל גבוה ב-25% מאשר ב-OECD בתחום המזון (צילום: David Cohen/Flash90)

כוח קנייה

ישנם כמה מדדי תוצר לנפש, ובאלה של קרן המטבע הבינלאומית, האו"ם והבנק העולמי, מדורגת ישראל במקומות 21 ו-22 המכובדים מתוך כ-190 מדינות. אך כאשר מודדים את התוצר לנפש לפי כוח הקנייה, מידרדרת ישראל ביותר מעשרה דירוגים, למקומות 32 עד 37. הכסף שלנו שווה פחות.

ספרד, למשל, שעליה הרבה נתניהו להתנשא בעשור האחרון, מדורגת במקום ה-31 בלבד בתוצר לנפש. אלא ששקלול התוצר לכוח קנייה, מאפשר לספרדים לטפס מקום אחד בדירוג ולעבור את ישראל, שנופלת מהמקום ה-21 ל-34. הפער: 3,500 דולר לטובתם. וגם יש להם סייסטה.

רק כשליש מהעובדים בישראל מרוויחים יותר מהשכר הממוצע במשק, העומד על כ-10,600 שקל. השאר מתקשים להשתתף בחגיגה. אי השוויון גורם לכך ששלושת העשירונים הגבוהים שילמו 95% מכלל תשלומי המס

גם יפן, שנתניהו התרברב לפני שנה שעברנו אותה בתוצר לנפש, נמצאת גבוה מעל ישראל בכוח הקנייה. לרשות האזרח היפני הממוצע עומדים מדי שנה 44.2 אלף דולר לבזבוזים, לעומת 38 אלף דולר בלבד העומדים לרשות הישראלי הממוצע – פער של יותר מ-6,000 דולר.

לפי ה-OECD, כוח הקנייה של הישראלים גדל בכ-50% מאז אמצע שנות ה-90, הרבה פחות מאשר בליטא, לטביה, אירלנד ואסטוניה, שכוח הקנייה של אזרחיהן גדל פי שניים וחצי עד יותר מפי שלושה. גם במדינות מפותחות, בהן איסלנד, פינלנד, אוסטרליה וניו זילנד, גדל כוח הקנייה יותר מאשר בישראל, אם כי במעט.

התחזקות כוח הקנייה שכן התרחשה בארץ אינה תופעה חדשה שיש לזקוף לזכות נתניהו. למעשה, לפני 30 ו-40 שנה משפחות ישראליות רבות היו מאוזנות כלכלית וחיו בדירה משלהן, למרות שרק אחד מבני הזוג יצא לעבוד. הכסף היה שווה הרבה יותר מאשר היום. אבל אז נכנס לחיינו המושג יוקר המחיה.

יוקר המחיה וההלוואות

על פי מרכז המידע והמחקר של הכנסת, יוקר המחיה בארץ גבוה ב-25% מב-OECD בתחום המזון, ובקרוב ל-70% במוצרי חלב וביצים. בתחום הריהוט והציוד לבית, המחירים כאן גבוהים ב-34% מממוצע ה-OECD, ב-30% בתחבורה, ב-29% במסעדות ובבתי מלון, ב-20% בבריאות וב-18% בתרבות ובידור.

גם המסים על כלי רכב חדשים ודלק הם מהגבוהים בעולם. על פי אתר numbeo, האוסף מידע השוואתי על יוקר המחיה במדינות שונות, מחיר הדלק בישראל הוא הרביעי בגובהו בעולם ומחיר מכונית חדשה הוא החמישי בגובהו בעולם.

יבוא מכוניות (צילום: Moshe Shai/FLASH90)
יבוא מכוניות (צילום: Moshe Shai/FLASH90)

בעשור האחרון זינקו מחירי הדיור בישראל בכמעט פי שניים. במדד המחירים של הלמ"ס תופסות עלויות הדיור 34.3% מכלל ההוצאות, לעומת 15.3% באיחוד האירופי. זוהי ההמחשה הברורה ביותר לנטל הכבד שנושאים הישראלים.

אז איך עומדים בזה? לוקחים הלוואות. על פי מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, "האשראי נטו (הלוואות בניכוי חסכונות) צנח בחדות מ-27.1 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2000 ל-10.7 אחוזים ב-2009, אולם לאחר מכן המגמה התהפכה – והאשראי נטו זינק שוב ל-23.4 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2017".

על פי בנק ישראל, בעוד שחובות משקי הבית צמחו בעשור האחרון ביותר מפי שניים, ההכנסה הפנויה צמחה ב-50% בלבד, מה שמרמז שאולי לא כל מי שלקח הלוואות יוכל להחזיר אותן.

שכר ואבטלה

נתון מעודד הוא עליית השכר. לפי מרכז טאוב, בין 2012 ל-2017, גדל שכר הנטו של העובדים משני העשירונים הנמוכים ב-19%, בזכות עליית שכר המינימום ומס הכנסה שלילי. שכירי העשירונים 5-6 הגדילו את שכר הנטו שלהם ב-22%. אלא שגם כעת, רק כשליש מהעובדים בישראל מרוויחים יותר מהשכר הממוצע במשק, העומד על כ-10,600 שקל בחודש. השאר מתקשים להשתתף בחגיגת הצריכה.

אי השוויון גורם לכך שעל פי נתוני מינהל הכנסות המדינה ל-2017, שלושת העשירונים הגבוהים שילמו 95% מכלל תשלומי מס הכנסה, בעוד 55% מהשכירים כלל לא הגיעו לסף המס.

ומה עם האבטלה? נתניהו מתהדר בכל הזדמנות בהורדת שיעור המובטלים לשפל של 40 שנה, מ-7.5% ב-2009 ל-4.3% בתחילת 2019. זהו אכן הישג ראוי, אלא שגם במקרה זה מדובר במגמה גלובלית. הנה נתוני האבטלה הממוצעים בקרב חברות ה-OECD מאז 2009 – ירידה מ-8.1% בממוצע ל-5.3% בממוצע.

מרכיב המזל ומה שפחות עובד

נתניהו לא המציא את האינטרט ולא את הטלפונים הסלולריים. גם לא את ענף טיסות החסך (לואו-קוסט) ואת אתרי הקניות המקוונות. אין לו אחריות להוזלת מוצרי האלקטרוניקה בכל העולם, ולשפע המציף את אזרחי המדינות המפותחות. למה יש לו אחריות? בעיקר לכך שהיה בר מזל להגיע לעמדות כוח בעידן הגלובליזציה והטכנולוגיה, שבו רמת החיים בכל העולם עלתה משמעותית.

לזכות נתניהו אפשר לייחס גם אחריות פיסקלית, כלומר שמירה על נתוני המקרו הכלכליים. בעשור האחרון ירד יחס החוב תוצר של ישראל מכ-75% לכ-60% מהתוצר, ודירוג האשראי עלה בהתאמה. בתחילת השנה קיבלה המדינה מחברת הדירוג S&P דירוג שיא של AA-, מרחק ארבעה שלבים מהדירוג המקסימלי.

השאלה היא אם נתוני מקרו טובים הם בהכרח עדות לכלכלה בריאה. התשובה המורכבת: כן ולא.

כן, כי יש להיזהר מהבאת המדינה לפשיטת רגל, מעליית מחיר האשראי או מחוסר יכולת לקחת אשראי.

לא, בגלל שחוב גבוה אינו תמיד מסוכן, ולעתים כדאי להשתמש בו כדי להשקיע בעתיד. בעוד שהחוב הישראלי עומד כאמור על כ-60% מהתוצר, שהם כ-800 מיליארד שקל, החוב הממוצע במדינות המפותחות הוא 108% מהתוצר.

ניקח לדוגמה חשבון עו"ש של משפחה בת שני הורים וחמישה ילדים. הכנסתם נטו עומדת על 15 אלף שקל בחודש, אך העלויות האמיתיות של גידול חמישה ילדים הן 20 אלף שקל בחודש. מה עושים ההורים? מחליטים לא להשקיע בשניים מהילדים, וכך הם עומדים במסגרת התקציב.

מבחינת הבנק מדובר בלקוחות מצוינים הזכאים לדירוג אשראי גבוה. תמונת המקרו שלהם תקינה. אבל האם זאת התמונה גם במיקרו?

ובכן, ישנם לפחות שני ילדים שיטענו שהמחיר שהם משלמים וישלמו גבוה מדי, ושעדיף היה לקחת הלוואה לטווח ארוך, עד שההשקעה תתחיל להחזיר את עצמה.

אם הכלכלה כל כך חזקה – איפה הכסף?

התובנה של הילדים המקופחים מקובלת גם במדינות הרווחה המצליחות יותר. נתניהו, מאידך, מעדיף לנקוט בגישה של ההורים המזניחים. כשר אוצר הוא קיצץ בחדות את הקצבאות והשירותים החברתיים. המשמעויות של גישה זאת אינן רק בתחום הרווחה, אלא בפגיעה בהון האנושי ובהימנעות מיצירת מנועי צמיחה.

קחו למשל את סוגיית החינוך חינם מגיל אפס עד שלוש (הבטחת בחירות טרייה של אהוד ברק). הקונצנזוס במדינות המפותחות הוא שהשקעה איכותית בפעוטות מאיצה את התפתחותם, ומצמצמת פערים חברתיים, חינוכיים וכלכליים.

ישראל משקיעה הכי פחות בכל עולל, 22% מהממוצע בארגון – 2,700 דולר בשנה לעומת כ-12.3 אלף דולר. התוצאה: רק כ-120 אלף מתוך כחצי מיליון פעוטות עד גיל 3 בישראל, נהנים ממסגרות בפיקוח ובסבסוד המדינה

בדוח ועדת פראוור שעסקה בנושא, נכתב כי ב-OECD נתפס הטיפול האיכותי בפעוטות "כאמצעי הזול והיעיל ביותר במניעה וטיפול בקשיי ובחסמי התפתחות". לאור זאת הוקם בארגון המדינות המפותחות צוות מיוחד העוסק בחינוך עד גיל 3.

במחקרי ה-OECD ישראל יוצאת רע. אפילו גרוע. היא המדינה שמשקיעה הכי פחות בכל עולל, 22% מהממוצע בארגון – 2,700 דולר בשנה לעומת כ-12.3 אלף דולר. ההשקעה הנמוכה גורמת לכך שרק כ-120 אלף מתוך כחצי מיליון הפעוטות עד גיל 3 בישראל, נהנים ממסגרות בפיקוח ובסבסוד המדינה.

אם ישראל היא אכן הצלחה כלכלית מסחררת כפי שטוען נתניהו, איך ייתכן שהיא אינה מסוגלת להשקיע 3 מיליארד שקל בשנה, כדי לשפר משמעותית את עתידם של חצי מיליון פעוטות? איך ייתכן שמדינה עם תוצר של 1.3 טריליון שקל אינה עומדת במשימה בסיסית כל כך?

התוצאה של ההשקעה הנמוכה בגיל הרך ושל הבעיות הרבות במערכת החינוך כולה, מתגלה פעם אחר פעם במבחני ידע ויכולת בינלאומיים, וכן בדוחות ונתונים על פריון העבודה בישראל – ההכנסה השעתית הממוצעת של העובדים.

בדוח האחרון, שיצא לפני ימים ספורים, דיווח ה-OECD כי פריון העבודה של הישראלים נמוך בכמעט 40% משל אזרחי המדינות המפותחות.

פרופ' דן בן דוד הראה במחקריו כי המגמה שלילית: בעוד שלפני 40 שנה ייצר כל עובד ישראלי 5.4 דולר פחות לשעה מעובד ממוצע במדינות ה-G7, עד אמצע העשור הנוכחי גדל הפער ל-17.2 דולר. למרות זאת, ישראל משקיעה בהכשרות מקצועיות רק חצי מההשקעה הממוצעת ב-OECD.

שאלה דומה צפה ועולה בתחום העוני, שגם בו ישראל מתבלטת לרעה ב-OECD, עם 23% מהילדים שסובלים מעוני ו-18% מהמשפחות. אלה נתונים דומים לנתוני 2009, והם מהווים כישלון מובהק של נתניהו בניהול הכלכלה.

השיפור הקל שכן חל בשיעורי העוני, נזקף בעיקר לזכות ההסתדרות ושותפיה בכנסת, שנלחמו על העלאת שכר המינימום.

דוגמאות נוספות לכישלון הן קצבאות הזקנה והנכות, שאינן מאפשרות למקבליהן חיים בכבוד. איך ייתכן שישראל המצליחה כל כך לטענת נתניהו, נכשלת בכך?

גם שאר הקצבאות, דוגמת אבטלה, נדיבות הרבה פחות מבמדינות המפותחות. לפי דוח הביטוח הלאומי משנה שעברה, ההוצאה של ישראל לרווחה לנפש נמוכה ב-58% מהממוצע ב-OECD – כ-5,000 דולר בשנה לעומת 7,800. במדינות אירופה המובילות, ההוצאה מגיעה גם ל-10,000 דולר בשנה ויותר.

כל המדדים מצביעים על כך שהצלחתה הכלכלית של ישראל, הרבה בזכות ההייטק, מציבה אותה סביב המקום ה-35 בעולם במדד רמת החיים. התוצר לנפש מדורג אמנם גבוה יותר, אבל יוקר המחיה, אי השוויון, וההשקעה הממשלתית הנמוכה ברווחה ובשירותים ציבוריים, פוגמים משמעותית בהישג.

פקקי תנועה בעלויות של מיליונים

הכישלונות של נתניהו אינם נוגעים רק להחלטה אם להגדיל את החוב לטובת תשלומי העברה ושירותים טובים יותר לאזרחים, אלא גם בהימנעות מהתערבות בתחומים קריטיים להתפתחות הכלכלה.

הדוגמה המובהקת ביותר היא פקקי התנועה, שעלותם למשק מוערכת בעשרות מיליארדי שקלים בשנה. דו"ח מבקר המדינה על התחבורה הציבורית, מצטט מחקר הצופה כי בשנת 2030 יאבד המשק 74 מיליארד שקל רק על שעות העבודה האבודות בפקקים.

בינתיים, עלויות התאונות והדלק המבוזבז נספרות בתוצר המקומי ומייצרות מצג שווא של צמיחה. כך בין השאר נוצר פער בין תוצר גבוה לכוח קנייה נמוך יותר. וכאשר הכבישים צפופים פי שלושה וחצי מהממוצע ב-OECD, והשימוש בתחבורה הציבורית נמוך, הנתונים מצטברים להיקפים משמעותיים.

ישראל כ
ישראל כ"ץ (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

נתניהו אינו יכול לחמוק מאחריותו לאסטרטגיה התחבורתית השגויה שהתווה השר ישראל כ"ץ. העדפת כלי הרכב הפרטיים על תחבורה ציבורית יעילה – והקידום השלומיאלי של התחבורה הציבורית – גרמו למשק נזק במאות מיליארדי שקלים בעשור האחרון, ופגעו קשות באיכות החיים של האזרחים.

גם הקיפאון בשיעור עובדי ההייטק בעשור האחרון הוא קודם כל באחריות נתניהו, גם מחדל הדיור הציבורי, וכך גם כישלונות כלכליים כמו המשך הפרבור וצמצום השטחים הפתוחים, חדירה אטית להכעיס של אנרגיה מתחדשת זולה ושל הגז הטבעי, והטבות מס בעשרות מיליארדים לחברות ענק, על חשבון העסקים הקטנים והבינוניים.

מעבר לשאלות האסטרטגיות הגדולות, מה שממחיש אולי יותר מכל את הפער הגדול בין הדימוי למציאות, הוא מה שמתרחש בימים אלה במשרד החוץ. ביום חמישי האחרון פצחו עובדי המשרד בעיצומים, והודיעו כי לא יטפלו בנסיעות של ראש הממשלה לחו"ל כל עוד לא יקבלו מענה לקיצוצים תקציביים גדולים.

על פי דיווח ב"הארץ", מדובר בקיצוץ מצטבר של 350 מיליון שקל, שהביא את עובדי משרד החוץ למצבים אבסורדיים. המשרד הפסיק להעביר תשלומים לכ-20 ארגונים בינלאומיים שבהם ישראל חברה, ושגרירים ומנהלי אזורים נשארים בארץ משום שאין כסף לכרטיסי טיסה. אירועים כמו מסיבות יום עצמאות מתקיימים בנציגויות רק כאשר מגויסים תורמים.

כך לא נראית מעצמה כלכלית. כך נראית מדינה לא מתוקנת, שבה מנהיג חזק יכול להחליט על ייבוש משרד ממשלתי חשוב ממניעים שלא ברור טיבם – ניסיון החלשה ופגיעה בסמכויות, או ניהול כספי כושל

דיפלומטים מתארים מציאות שבה אין תקציב לנסיעה ברכבת לפגישות, או תקציב אירוח לגורמים שאיתם הם עומדים בקשר – מה שגובה מחיר כלכלי יקר, משום שחלק ניכר מעבודת משרד החוץ הוא קידום קשרים כלכליים. "אנו משולים למשפחה מרובת נפשות שחיה מתחת לקו העוני, ואינה יודעת מהיכן תשיג את הכסף המועט הדרוש לה כדי להתקיים מחר בבוקר", אמר אחד השגרירים.

כך לא נראית מעצמה כלכלית. כך נראית מדינה לא מתוקנת, שבה מנהיג חזק יכול להחליט על ייבוש משרד ממשלתי חשוב ממניעים שלא ברור טיבם – ניסיון החלשה ופגיעה בסמכויות, או ניהול כספי כושל. בכל מקרה נפגעים אינטרסים כלכליים חשובים, ומעבר לפגיעה הישירה סופגת ישראל פגיעה תדמיתית, כשהיא מצטיירת כקבצנית ופושטת רגל.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עוד על השגיו הכלכליים המדומים של בנימין נתניהו בעשור לשלטונו http://quimka.net/55579 ביבי הרברבן לא עשה דבר למען כלכלת ישראל, ולא השיג דבר משל עצמו ובזכות עצמו – הוא בסך הכל רכב, יחד ע... המשך קריאה

עוד על השגיו הכלכליים המדומים של בנימין נתניהו בעשור לשלטונו
http://quimka.net/55579
ביבי הרברבן לא עשה דבר למען כלכלת ישראל, ולא השיג דבר משל עצמו ובזכות עצמו – הוא בסך הכל רכב, יחד עם שאר העולם המערבי, על השיפור בכלכלת ארה"ב, פרי הישגיו של שנוא–נפשו, ברק אובמה הדמוקרטי, אשר הציל את כלכלת ארה"ב מהמשבר שחולל קודמו, ג'ורג' W בוש הרפובליקני *** גם לאובמה מגיע צדק!

עוד 2,166 מילים ו-2 תגובות
סגירה