לסדרה הדוקומנטרית "אויבים" אפשר היה לקרוא "החמצות"

צילום מסך מתוך הפרק על אסד נשיא סוריה בסידרה "אויבים" של כאן 11
צילום מסך מתוך הפרק על אסד נשיא סוריה בסידרה "אויבים" של כאן 11

אני עוקב אחר הסדרה הדוקומנטרית של כאן "אויבים", ואני מאוד ממליץ עליה, אבל נדמה לי שהשם המתאים יותר למה שאנו רואים על המסך הוא "החמצות".

הדבר בא לידי ביטוי חריף בפרק על סאדאת. מה שמשותף לרוב הפרקים שראינו הוא שהמוסד הצליח לאסוף מידע בסיכון רב של סוכנים, אבל כאשר המידע הזה הגיע לניתוח בירושלים, מקבלי ההחלטות לא יכלו להשתחרר מדעות מקובעות – מה שקראו אחרי מלחמת יום כיפור "הקונספציה".

מה שמשותף לרוב הפרקים שראינו הוא שהמוסד הצליח לאסוף מידע בסיכון רב של סוכנים, אבל כאשר המידע הזה הגיע לניתוח בירושלים, מקבלי ההחלטות לא יכלו להשתחרר מדעות מקובעות

למרות שכל המידע הצביע על כך שסאדאת החליט לעשות שלום עם ישראל, מקבלי ההחלטות התקבעו על ראיית סאדאת כאוייב, וכל השאר היסטוריה.

האם ישראל השתחררה מן הקיבעון? הפרק על סוריה מעמיד זאת בסימן שאלה. הפרק על אסד מביא עדות של קצין סורי סוני, שנפל בשבי כקלף מיקוח לעסקת חילופי שבויים.  הקצין הסוני צפה כי לאסד לא יהיה אכפת מן השבויים הסונים כי מה שמעניין אותו זה רק גורל העדה העלווית. הקצין הסוני דיווח כי העלווים הם יחידות העילית המגינות על המשטר מפני…הסונים.

הסער הערבי שקרע את סוריה לקרעים הוא עדות לצדקת עדותו של השבוי הסורי הסוני, אבל ישראל עדיין לא הפנימה כי סוריה איננה מרקם אחיד של עם אחד, אלא היא פסיפס של עדות ודתות. שדווקא הסונים מחפשים קשר עם ישראל – ולא נענים.

התחברות גלויה של הסונים עם ישראל יכולה להוסיף את המלט להסכמי אברהם של ישראל עם מדינות המפרץ ולקבע את מעמדה של ישראל באזור. זה לא קורה, ולחלל הריק חודרות איראן וטורקיה. במקום לייצב את מעמדה האזורי, ישראל מערערת אותו.

הסער הערבי שקרע את סוריה לקרעים הוא עדות לצדקת עדותו של השבוי הסורי הסוני, אבל ישראל עדיין לא הפנימה כי סוריה איננה מרקם אחיד של עם אחד, אלא פסיפס עדות ודתות. שדווקא הסונים מחפשים קשר עם ישראל – ולא נענים

הפרק על ערפאת לא חידש הרבה, עד לחלק המסיים. גורם בטחוני אמר כי המטרה של ערפאת הייתה להשחית את ישראל, כלומר לנצח אותה באמצעות כירסום חוסנה הלאומי, ולצערנו ערפאת הצליח בגדול. גורמי האיסוף ידעו את זה, אבל מקבלי ההחלטות לא עשו כלום.

ידע אישי: ערפאת הורה לכל הגורמים הפלסטיניים שהיו קשורים בישראל להשחית כמה שיותר בכירים ישראליים, ומידי פעם ההנהגה הפלסטינית הייתה יושבת לאירוע שנקרא: זבטנאה, כלומר: "תפסנו אותו". והמשחיתים המוכשרים היו זוכים למחמאות ולתשואות חן.

הפרק על איראן הביא לנו החמצה מסוג אחר. בעוד שבמצרים תושיית הסוכנים הבודדים לא תורגמה להצלחות בגלל הממסד בישראל, הרי שהממסד בישראל היה נטוע עמוק באיראן בגלל יחסי הברית המיוחדים עם משטר השאה ויכול היה לראות מקרוב מה קורה באיראן  חרף זאת – אבל הוא לא ראה.

תושיית היחידים באיראן באה לידי ביטוי במסע חילוצם של הישראלים שנשארו מאחור, בהנהגתו של איציק שגב, אשר בתחבולות הצליח להוציא בשלום את הישראלים, כשהניף את דגלי המהפכה על האוטובוס שדהר לשדה התעופה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 444 מילים
סגירה