התגובה הישראלית להחלטתו של בית הדין הפלילי הבינלאומי לפתוח בחקירה נגד ישראל בשל ביצוע פשעי מלחמה כלפי הפלסטינים נעה בין תדהמה לזעם מוחלט, כאילו פסיקתו של בית הדין באה כרעם ביום בהיר. היא לא: כל מי שיש לו ידע כלשהו, גם אם שטחי, בנושא הנדון יתקשה להיות מופתע.
ההחלטה הזאת התגבשה כבר במשך זמן מה. ישראל עשתה מעט מאוד, אם בכלל, כדי להטות אותה או להימנע מהשלכותיה.
מה יכול להסביר, אם כן, את ההסכמה, כמעט מקיר לקיר, סביב מטר ההתקפות שמוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו נגד בית הדין הבינלאומי, ובאופן אישי נגד התובעת הראשית היוצאת שלו, פאטו בנסודה? על רקע האדישות הרווחת, לאחרונה מקובל, ואף משתלם פוליטית, להאשים גורמים חיצוניים או לאמץ תיאוריות קונספירציה מאשר לקחת אחריות על מעשי המדינה ומחדליה.
כבר שנים רבות מדי שישראל משתמשת באסטרטגיה של השתלחות במקום להתבונן פנימה. בהימנעותה המתמדת מנטילת אחריות למעשיה שלה, היא העבירה – כברירת מחדל – את המשימה הכבדה הזאת לאחרים. לא מדובר בסוגיה טקטית בלבד. יש לה השלכות נרחבות על המצפן המוסרי של ישראל ועל עקרונות היסוד הנורמטיביים שלה. זה עדיין ניתן לתיקון.
יחסיה של ישראל עם בית הדין הפלילי הבינלאומי תמיד היו חמקניים. בעקבות השואה, ישראל הייתה בין המדינות המובילות שדגלו בהקמת בית משפט בינלאומי שיחרוץ את דינם של פושעי מלחמה ויפקח על יישום אמנות הומניטריות בינלאומיות במצבים של סכסוכים אלימים. כשניסוחה של אמנת רומא הושלם לבסוף בשנת 2000, הייתה ישראל אחת הראשונות לחתום עליה.
שנים רבות מדי משתמשת ישראל באסטרטגיה של השתלחות במקום להתבונן פנימה. בהימנעותה המתמדת מנטילת אחריות למעשיה שלה, היא העבירה – כברירת מחדל – את המשימה הכבדה הזאת לאחרים
אולם היא מעולם לא אשררה את האמנה הזאת (כמו גם אמנות ז'נבה) מפני שהיא מתנגדת לסעיף הקובע שהתיישבות של אוכלוסייה זרה בשטחים שנתפסו בכוח היא פשע מלחמה. לפיכך, ישראל איננה חברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי, ואינה יכולה ליזום הליכים משפטיים במסגרתו.
כשבית הדין הבינ"ל בהאג חוקר את ישראל על פשעי מלחמה שקריים לגמרי, זאת אנטישמיות מזוקקת. בית הדין הזה הוקם כדי למנוע זוועות כמו השואה הנאצית נגד העם היהודי, כעת הוא תוקף את המדינה היחידה של העם היהודי. pic.twitter.com/4kbzECkCHx
— Benjamin Netanyahu (@netanyahu) February 6, 2021
במשך שנים ממשלות ישראל, בזו אחר זו, לא ראו סיבה לשתף פעולה עם בית הדין. הבסיס המשפטי לעמדה הזאת, המעוגנת בחוקת בית המשפט הבינלאומי, תמיד היה שאין הצדקה להתערבות חיצונית במעשיה, שכן לישראל – כמו למדינות רבות אחרות – מנגנונים משפטיים משלה המפקחים על כל הפרה של החוקים והאמנוֹת ההומניטריים הבינלאומיים.
אולם, למעט כמה יוצאים מן הכלל, הפיקוח הזה הוגבל עד עתה לכדי העמדתם לדין של כמה חיילים בודדים, במקום בחינה מתמדת של מדיניות כוללת, צווים אופרטיביים ואופן יישומם.
לטיעונים המשפטיים האלה נוספו כמה טיעונים מהותיים, השוללים באופן גורף את צדקתן של ההאשמות כלפי ישראל. אכן, נתניהו מצטיין בדה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם כגון בצלם, יש דין, שוברים שתיקה ועדאלה, המעזים להציע כי מעשיה של ישראל דורשים חקירה מדוקדקת יותר או, לצורך העניין, שההתנחלויות מעבר לקו הירוק מנוגדות לחוק הבינלאומי.
המצב הרשמי השתנה כאשר העצרת הכללית של האו"ם הכירה בפלסטין כמדינה בעלת מעמד של משקיפה בארגון. היא התקבלה כחברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי ומייד הגישה סדרה של בקשות לתחקור פעולותיה של ישראל בשטחים.
בעקבות השואה הייתה ישראל בין המדינות המובילות שדגלו בהקמתו של בית משפט בינלאומי שיחרוץ את דינם של פושעי מלחמה ויפקח על יישום אמנות הומניטריות בינלאומיות במצבים של סכסוכים אלימים
ממשלת הליכוד סירבה להיפגש עם נציגי בית הדין, ובעזרתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, פתחה בקמפיין חריף נגדו ונגד תפקודו המפוקפק. הטענה כי היא הופתעה מההחלטה לפתוח בחקירה נגד ישראל – או להכיר בזכאותם של הפלסטינים לקדם מהלך כזה – איננה מדויקת, במקרה הטוב.
למרות המחלוקת המשפטית האמיתית סביב מעמדם החוקי של הפלסטינים להגיש תביעה בבית הדין נגד ישראל, תגובתה של הממשלה להתפתחויות האחרונות אינה רק מתחסדת, אלא גם פועלת נגדה. מבט מקרוב על התבטאויותיו של נתניהו בעניין זה חושף את מורכבות התוצאה הבינארית הזאת.
ראשית, ראש הממשלה הצהיר כי פסיקתו של בית הדין היא לא פחות מ"אנטישמיות מזוקקת". בכך הוא חיבר בין אי הסכמה עם מדיניותה ומעשיה של ישראל לבין שנאת יהודים מושרשת, כאילו שישנה זהות מוחלטת בין הדברים. באותה הזדמנות, הוא גם התעלם לחלוטין מהעובדה שהתובעת הראשית התבקשה לחקור גם פשעי מלחמה שביצע חמאס נגד אזרחים ישראלים חפים מפשע.
שנית, בנימה דומה, נתניהו ניסה לערער על אמינותו של בית המשפט והאשים אותו כי הוא פועל בניגוד למטרתו שלו, למנוע זוועות כמו אלה שביצעו הנאצים, על ידי חקירת התנהגותה של "המדינה היחידה של העם היהודי". לדבריו, בכך הוכיחו השופטים, שלדידם, "כשיהודים חיים במולדתם זהו פשע מלחמה".
השימוש בטיעון זה כדי למחות נגד אישור פתיחת חקירה נגד ישראל לא רק מתריס נגד בית הדין, אלא גם תוקף אישית את מקבלי ההחלטה. חמור מכך, הוא מתחמק מהתמודדות עם הנושאים המהותיים בנוגע לפעולותיה של ישראל בשטחים הכבושים. בכך, באופן אירוני, הוא גם נותן פתח לספקות לגבי עצם זכות קיומה של מדינת ישראל, ולא רק לגבי פעולותיה.
שלישית, על בסיס זה נתניהו המשיך להטיח בבית הדין הבינלאומי כי הוא טוען ש"כשישראל הדמוקרטית מגנה על עצמה מפני טרוריסטים רצחניים… גם זה פשע מלחמה". חשוב להדגיש שהסוגיה הנדונה כאן אינה כלל זכותה של ישראל להגן על עצמה – כי אם האופן שבו היא בוחרת לעשות זאת. חוסר היכולת להבדיל בין שני הדברים מעיד על התעלמות מאותם עקרונות הומניטריים שאפשרו את הקמתה של ישראל מלכתחילה.
הממשלה סירבה להיפגש עם נציגי בית הדין, ובעזרת טראמפ, פתחה בקמפיין חריף נגדו. הטענה כי הופתעה מההחלטה לפתוח בחקירה נגדה, או להכיר בזכאותם של הפלסטינים לקדם מהלך כזה, איננה מדויקת, במקרה הטוב
תגובה זאת, בצורה מוזרה, גם מעלה שאלות באשר לעומק האתוס הדמוקרטי של ישראל בכלל, ולגבי הלגיטימיות של מאבק בטרור נגד אזרחים בפרט.
בנוסף, למעשה ראש הממשלה מדגיש את ההבדלים בין הצורך בהגנה לבין יוזמות גלויות הקשורות בהתנחלויות, בשליטה הישראלית הנרחבת יותר ויותר על חייהם ועל אדמותיהם של הפלסטינים ובצמצום זכויות האדם שלהם. אלה, לכל הדעות, אינן פעולות הגנתיות אלא מעשים פרואקטיביים שננקטו על ידי כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים – עד כדי מיסודם.
רביעית, באופן כמעט בלתי נמנע, הוא טוען כי בית הדין נוקט איפה ואיפה נגד ישראל, אך נמנע מכל ניסיון לתבוע דין וחשבון ממדינות אחרות, כגון סוריה או איראן. גם אם ישראל זוכה ליחס מחמיר ובררני מצד גופים בינלאומיים, אין פירוש הדבר שמעשיה לא צריכים להיות נתונים לפיקוח. כמו בעבר, לשימוש ברטוריקה כזאת יש אולי השפעה מרככת; כשלעצמה, היא אינה מעניקה מחילה.
![כוח צה"ל בגדה המערבית, ארכיון; למצולמים אין קשר לדיווח (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/05/F190213WH10-640x400.jpg "כוח צה"ל בגדה המערבית, ארכיון; למצולמים אין קשר לדיווח (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)")
לבסוף, כשהוא מביט ישירות למצלמה ומהדק את אגרופו, בנימין נתניהו סיכם בהבטחה: "נגן על מולדתנו בכל הכוח", "ניאבק בסטייה הזאת בכל כוחנו". האנלוגיה הצבאית שננקטה כדי להתמודד עם האשמות בפשעי מלחמה עשויה להישמע מרגיעה לקבוצות מסוימות בישראל. באוזניהם של אחרים, לנימה ולמסר הלוחמניים שלה עשויה להיות השפעה הפוכה לחלוטין: חיזוק הדימוי של ישראל המיליטנטית שרומסת את זכויותיהם של אחרים מבלי לתת על כך את הדין.
התמונה העולה מהתגובה הרשמית שהגיעה מראש הממשלה עצמו היא של ישראל מתריסה שתמיד צודקת ולנצח מאוימת. ישראל אולי הצליחה להשיג מידה מסוימת של תמיכה, לרוב זמנית, מצד מדינות ניאו-סמכותניות (הונגריה, פולין, הפיליפינים, ברזיל) וחוגים אולטרה-לאומניים בחו"ל, אבל הגיבוי החיצוני הזה הולך ונחלש. העקשנות שלה תורמת לבידודה של המדינה בקהילה הבינלאומית. גישה לעומתית זאת היא בעוכריה.
נתניהו ניסה לערער על אמינות בית הדין והאשים כי הוא פועל בניגוד למטרתו, למנוע זוועות כמו שביצעו הנאצים, על ידי חקירת "המדינה היחידה של העם היהודי". לדבריו, בכך הוכיחו השופטים, שלדידם, "כשיהודים חיים במולדתם זהו פשע מלחמה"
להתייחסות הלוחמנית הזאת יש גם השלכות מבית. מלבד הערך האלקטורלי המיידי, היא מעלה הרהורים נוגים על תוכנם של הערכים של ההנהגה המנחה את צעדיה של ישראל כיום. ניכר שהיא חסרה התבוננות עצמית, כל יכולת לקבל אחריות למעשיה, קריטריונים ברורים להבחנה בין טוב לרע וכל ניסיון לכונן מנגנונים לאכיפת העקרונות הדמוקרטיים שעליהם היא כביכול מופקדת.
נתינת הדין החשובה ביותר היא זו שישראל מסרבת לקבל: כלפי עצמה והדורות הבאים. היא אינה יכולה עוד להמשיך ולשטות בעצמה באופן שיטתי.
לא כל כך קשה לשנות מסלול. על פי התקנות של בית הדין הבינלאומי, יש לרשותה של ישראל שלושים יום להודיע כי בכוונתה להפעיל מנגנונים לפיקוח עצמי, עדיף על ידי הקמת ועדה עצמאית שתפקידה לנטר הפרות במישור המדיני והמבצעי.
הפעלת אמצעים אלה יכולה להשיג שתי מטרות עיקריות: ראשית, היא יכולה להראות לעולם שישראל מתייחסת ברצינות לחובותיה ולהתחייבויותיה הבינלאומיות (ובכך להגביר את אמינותה ואת יכולת התמרון שלה לנוכח איומים רציניים); ושנית, היא יכולה להתחיל בכך תהליך ארוך – וכואב – של בדיקה עצמית ותיקון בהתאם.
התמונה העולה מהתגובה הרשמית שהגיעה מנתניהו היא של ישראל מתריסה שתמיד צודקת ולנצח מאוימת. ישראל אולי הצליחה להשיג מידה מסוימת של תמיכה מצד מדינות ניאו-סמכותניות וחוגים אולטרה-לאומניים, אבל הגיבוי החיצוני הזה הולך ונחלש
מעל הכול, הדרך הטובה ביותר שבה ישראל יכולה להגן על עצמה מפני ביקורת מתמדת מבחוץ היא לחדול ממדיניות המנוגדת לערכים הומניטריים בסיסיים. דבר זה נכון לא רק לגבי מעשים מסוימים בעתות של עימותים אלימים, אלא גם, ובמיוחד, לסיום הכיבוש, אשר שולל מהפלסטינים את החירויות הבסיסיות שעליהן נבנתה ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם