בפוסט הקודם שאלתי (ועניתי) מיהו ימני ומדוע מבחינתי הלאומנות היא הבעיה הגדולה ביותר. טענתי שימין משמעו צמצום מושג ה"אנחנו", וכי הסכנה בכך היא השיסוי הפנימי בין חלקי אוכלוסיה. אם כך, נשאלת השאלה מה בדיוק גורם לצמצום המסוכן הזה ב"אנחנו".

זו הכימיה, אידיוט

אהבה ושנאה אלו מנגנונים של רגש, ורגש הוא עניין של כימיה. אנו נוהגים להתייחס לגוף ולמוח שלנו במונחים טכנולוגיים המוחשיים לנו, כאל מכונות ממוחשבות, אך למעשה יותר מהכול גוף האדם, והביולוגיה בכלל, הם מפעל של כימיה מטורפת. כימיה היוצרת ומניעה ובסוף גם הורגת אותנו, והרגשות הן חלק מכך. רגשות במהותם הם לא יותר מפרצי הורמונים המופרשים במוחנו ומייצרים לנו מטרות ומניעים אותנו לפעולה. כשאנחנו שמחים – זו כימיה, כשאנחנו עצובים – זו כימיה, כשאנחנו רעבים – זו כימיה, כשאנחנו שבעים – זו כימיה. וכן, גם כשאנחנו אוהבים/שונאים, בבסיס זו כימיה.

אהבה ושנאה אלו מנגנונים של רגש, ורגש הוא עניין של כימיה. אנו נוהגים להתייחס לגוף ולמוח שלנו במונחים טכנולוגיים מוחשיים, כאל מכונות ממוחשבות, אך למעשה גוף האדם, והביולוגיה בכלל, הם מפעל של כימיה

את כל החומרים האלו, ההורמונים למיניהם, הגוף שלנו מייצר ומאחסן לעת פקודה באיברים מיוחדים, במיוחד בבלוטות שלנו, והפעולה ההורמונלית משפיעה לא כשהם נוצרים אלא כשהם משוחררים לגוף. אז אנו פתאום מוצפים באותו רגש שהשתחרר. בשמחה, בעצב, באהבה או בשנאה. השחרור ההורמונלי הוא המפתח להבנת הרגשות. זהו שחרור שנעשה דרך פקודה עצבית ספציפית, המורה על בלוטה מסוימת לשחרר הורמון מסוים ולעורר בנו את הרגש שייצר לנו מטרה ויניע אותנו לפעולה. השאלה החשובה לענייננו היא לא מה התהליך שמייצר את ההורמון, אלא מהו התהליך שמייצר את הפקודה לשחררו. מהי שרשרת האירועים שקורית במוחו של לאומן כשהוא רואה את המשקפיים העגולים שעל אפי, שרשרת שתחילתה במשקפיים וסופה בפעולת שנאה כזו או אחרת.

מה קורה במוחו של הלאומן? כאן אנו שבים לשאלת הגדר. גדר "האנחנו" אצל לאומן היא כאמור גדר מצמצמת שנבנית סביב קהילה עם מספר תכונות משותפות גבוה. תכונות של מוצא, דיבור, אמונה, מראה וכיו"ב. במערך רגשי שכזה תחושת האיום היא גבוהה ועמה מידת השנאה.

למנגנון עירור הרגשות יש מפתח מאוד ברור וזהו מפתח האסוציאציה. משהו בחוויה החושית שלנו נדרש כדי לעורר רגש כזה או אחר. ריח, מגע, מראה, טעם, צליל, או איזה שילוב ביניהם, מיתרגמים במוחנו למפתחות רגשיים שפותחים את הבלוטות ההורמונליות, ומציפים אותנו ברגש כזה או אחר, המניע אותנו לפעולה כזו או אחרת, וכשתחושת האיום היא גבוהה, כך גם עולה מידת הרגישות האסוציאטיבית. עבור הלאומן, עצם צורת המשקפיים יכולה לייצר אסוציאציה ריגשית של איום על הקהילה, רגש המתבטא כשנאה. איום הדורש סילוק בדרך כזו או אחרת. שנאה המניעה לפעולה.

איך נוצר ה"אנחנו"?

אז מה יש בה בלאומנות שמביא לפריחתה בימים אלו. מדוע אדם יקשר רגשית דווקא להגדרות חברתיות מצמצמות למרות כל הבעייתיות המוכחת שמתלווה לכך?

כאן אנחנו נכנסים לשאלת המכניקה בה נבנית קהילה. מה גורם לקבוצה של אנשים להחליט שהיא גוף אחד. שאלת ההזדהות. נראה שכמו באהבה, גם בחיברות לקהילה מתקיים איזה תהליך של החתמה. תהליך מהיר בו סט אסוציאציות מסוים מקפיץ פתאום איזה מתג רגשי ומקבע אותו לטווח הארוך.

קל לראות את ההחתמה הזו באוהדי קבוצות ספורט. אני, למשל, אוהד הפועל תל אביב, זאת למרות שהתעניינותי בספורט היא מינימלית. מעולם לא ראיתי משחק כדורגל של הפועל, איני עוקב אחריה ואני לא מודע כלל למצבה העדכני. הקשר שלי עם הפועל תל-אביב מסתכם בקייטנה אחת בילדותי, שהתקיימה באולם הפועל הישן, וכנראה שמאז הופעל איזה מתג רגשי שמייצר בי אהדה דווקא לקבוצה הזו. לשמוח אם יוצא לי לשמוע על הצלחותיה, ולהתעצב בכישלונותיה.

מה גורם לקבוצת אנשים להחליט שהיא גוף אחד. שאלת ההזדהות. נראה שכמו באהבה, גם בחיברות לקהילה מתקיים איזה תהליך החתמה. תהליך מהיר בו סט אסוציאציות מסוים מקפיץ איזה מתג רגשי ומקבע אותו

אז מהו הטריגר הריגשי הזה? איזו חוויה תחבר אותנו לקבוצה כזו או אחרת? נראה לי כי אפשר לזקק את מה שאנו מחפשים בקבוצה למונח הכולל של תחושת ההעצמה. אנו נחפש להיקשר לקהילה המוכנה ומסוגלת לספק לנו חוויה של העצמה.

• חוויה זו צריכה לכלול הכלה של הקבוצה – תחושה שהקבוצה רואה בי חלק ממנה ומאפשרת לי ביטוי.
• היא צריכה להכיל את המילה החמקמקה כבוד, מילה שמשמעותה היא התחשבות בי ובדעתי.
• מעבר לכך, נראה כי ההעצמה כוללת עניין לא פחות חשוב והוא תחושת הכוח של הקבוצה, כוח לחלוק. אמנם, כמאמר השיר, הפועל שוב הפסידה, אולם עדיין, גם כקבוצה מפסידה, עדיין יש בה להעניק יותר כוח מאשר עמידה כאינדיבידואל בודד מול העולם. ובניגוד לקבוצה המנצחת שדוחה אותי, זהו כוח שהיא מוכנה לחלוק איתי.

למפתחות הרגשיים האלו יש כוח רב לנהל את ההיגיון שלנו בדרכים מוזרות למדי. הדוגמה שאני אוהב להתייחס אליה להמחשת עוצמת הרגש מול חולשת הרציונל היא זו של עדת דוגלי תיאוריית כדור הארץ השטוח. תאוריה כל-כך מופרכת, שקשה להאמין כי מישהו עם איזה ידע גיאוגרפי מינימלי יוכל לקבלה. למרות זאת, מסתבר כי דוגלי התאוריה המופרכת הזו הם קהילה מאורגנת לא קטנה, קהילה של אנשים שבכל הבט אחר היו נחשבים רציונליים למדי, שבנו קהילה תוססת, שללא ספק מעניקה למודרי קונצנזוס למיניהם העצמה, ואגב-כך היא מספקת לנו עדות יפה עד-כמה אנו יכולים לכופף את הרציונל לטובת הזהות.

במקרה של חובבי הארץ השטוחה, מכיוון שאין הם אחראים על אמצעי ניווט השולטים בחיינו, הרי שהתגמשות הרציונל הזו היא בגדר קוריוז לא מזיק. אולם לא תמיד זה כך. מה יקרה אם אחד ממאמיני הארץ השטוחה יתמנה נניח לניהול מערכות ה-GPS שלנו? לאיזה כאוס ניגרר בזכות אמונה כל-כך תמימה?

המגמה העולמית של פניה ללאומנות יש לה סיבה. זו עדות לאכזבה העמוקה ממגמת האיחוד ששלטה בעולם. מגמה של הכלה חברתית רחבה, שהגיעה כתגובת נגד למוראותיה של מלחמת העולם השנייה והפשיזם שהביא אותן.

עומק המשבר שהביאה עלינו הלאומנות בגלגולה הפשיסטי היא שבראה את אותה ההכלה ההומניסטית ששלטה בעולם לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים, ושנגדה יוצאת היום הלאומנות החדשה. אותו הומניזם, ששאף לקרב את הנידחים והפליטים הביא להגירות המוניות ודרישות מיעוטים לזכויות. מגמות אלה יצרו תחושות נישול בציבורים מוחלשים, וברבות השנים הלכו בה לאיבוד ציבורים הולכים וגדלים, חלקי אוכלוסייה שבחסות ההכלה איבדו את תחושת ההעצמה החברתית העצמית שלהם ופנו אל הלאומנות. הלאומנות היא חיפוש אחר הערך העצמי, ההעצמה, ותחושת הכוח שהקהילה המתבדלת נותנת. סט תחושות שההכלה ההומנית, של חיבוק הזר והשונה נכשלה מלתת.

אמנם, כמאמר השיר, הפועל שוב הפסידה, אולם עדיין, גם כקבוצה מפסידה, עדיין יש בה להעניק יותר כוח מאשר עמידה כאינדיבידואל בודד מול העולם. ובניגוד לקבוצה המנצחת שדוחה אותי, זהו כוח שהיא מוכנה לחלוק איתי

לכאורה הלאומנות, בליכודה ובהעצמתה את המוחלשים בחברה, יצרה דבר טוב, אך כאמור זהו פרי מורעל. כמו אצל דוגלי הארץ השטוחה, גם הלאומנות היא דבק חברתי הדורש את כיפוף המציאות לכדי משהו שהיא לא. רק שכאן העיוות הוא הרבה יותר מסוכן. העיוות הלאומני מייצר סרגלים חברתיים שונים למדידה עצמית של בני הקהילה ולמדידת אלו שמחוץ לקהילה. סרגלי הדרה שמביאים בסופו של יום לתגובת נגד, המובילה לעימות בו כולם מפסידים.

כמו בגלגולו הקודם, ערב מלחמת העולם השנייה, גל הלאומנות הגואה מניב טוב בטווח הקצר על חשבון הטווח הארוך. כמו בגלגולו הקודם, גם כאן, ממשלות לאומניות מפגינות בטווח הקצר הישגים כלכליים ומראית עין של חיים טובים. הישגים אלה מבצרים את מעמדם השולט, וזאת על-חשבון פגיעה בזר ובשונה. פגיעה שתוצאותיה הרעות באות לידי ביטוי רק בטווח הבינוני והרחוק. לוקח זמן עד שהמבט על הזר כנחות וחלש שמותר לדחוק אותו ולהתעמר בו יגבש את תגובת הנגד. תגובה שכופה עלינו מאבק מתיש בו כולם מפסידים.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.