לא מזמן קראתי מאמר של ניר חסון ("זה לא זמן להתאבל", מוסף הארץ מיום 19.2.21) שהתייחס לספרות האימה על הצפוי בעתיד: "כדור הארץ הלא ראוי למגורים" מאת דיוויד וולך וואלס, "הקץ של קץ העולם" של ג'ונתן פרנזון, ו"אנחנו אבודים, מה עכשיו?" של רוי שקרטון.

מול זאת מציין חסון את ספרו של חוקר האקלים מייקל מאן: "מלחמת האקלים החדשה, המאבק  להחזיר אלינו את כדור הארץ".  ממנו עולה הרוח של סימני שינוי לטובה הודות לזינוק באנרגיה מתחדשת, הירידה בפליטות גזי החממה ומהפכת הרכב החשמלי.

מאן כזכור התפרסם כבר בשנת 1999 כשחשף את האנומליה החריגה במאה ה-20 בזינוק בטמפרטורות, מה שזכה לכינוי "גרף מקל ההוקי". מאז מאן מותח ביקורת חריפה על עיתונאים וסופרים המגזימים בחומרת המשבר ויש בהם הנאלצים לעוות את המדע כדי לצייר תמונה שחורה מכפי שהיא באמת.

הדברים עולים בקנה אחד גם גישתו של מייקל שלנברגר בספרו "אפוקליפסה אף פעם", המסביר שה-IPCC (הפאנל הבין ממשלתי לשינוי אקלים) לא אמר מאז 2018 שהעולם יחרב או שהציוויליזציה תקרוס אם הטמפרטורות יעלו ביותר מ-1.5 מעלות צלזיוס (עמ' 24). מיותר כמעט לציין שהדברים מצוינים בפרק "זה לא סוף העולם" ובתת הפרק "עליית מפלס העמידות". הדברים נאמרים מפורשות בהמשך – "מי שמאמין ששינוי אקלים עלול להרוג מיליארדי בני אדם ולגרום לציוויליזציות להתמוטט, יהיה אולי מופתע לגלות שאף אחד מדוחות ה-IPPCC לא מכיל תרחיש אפוקליפטי כלשהו" (עמ' 37).

כך למשל לגבי עליית מפלס המים, הנתפסת כאיום על אוכלוסיות רבות, סבור המחבר שזו לא תהיה בעיה בלתי פתירה. כך למשל תושבי בנגלדש עשויים לעזוב את החוף ולנסות להיכנס להודו (שזו דווקא בעיה פוליטית! עמ' 38).

פליטת הפחמן

שלנברגר מסביר שהסיכון בחציית נקודות מפנה גובר ככל שכדור הארץ מתחמם, ולכן יש להפחית את הפליטות ולשמור על טמפרטורות נמוכות ככל האפשר מבלי לפגוע בהתפתחות הכלכלית. אבל החדשות הטובות הן שפליטות הפחמן מצטמצמות במדינות המפותחות זה יותר מעשור.

כתוצאה מכך נראה יותר סביר לדעתו שהעלייה בטמפרטורות תגיע לשיא של שתיים-שלוש מעלות מעל לרמה שלפני המהפכה התעשייתית ולא לארבע מעלות. ובדרגת ההתחממות הזאת, סיכוני חציית נקודת המפנה הם נמוכים יותר. הוא מסכם נקודה זו ומציין שהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה (ה-IFA) חוזה כעת שפליטות הפחמן ב-2040 יהיו נמוכות יותר מאלו שנחזו כמעט בכל התרחישים של ה-IPCCA  (עמ' 49- 50).

זאת ועוד. בזכות מעבר לשריפת פחם נקייה יותר, כמו גם לגז טבעי, השתפרה איכות החיים במדינות המפותחות. כך למשל ניתן לציין שבשנים 1980- 2018 רמות הפחמן  החד חמצני בארצות הברית ירדו ב-61 אחוז, האוזון ב-31 אחוז, והגופרית הדו חמצנית ב-91 אחוז. לעומת זאת, הוא מסביר, כמות מקרי המוות כתוצאה מזיהום האוויר אמנם עולה כתוצאה מהתיעוש, אך היא יורדת עם העלייה בהכנסות, עם שיפור הגישה לטיפולים רפואיים ועם הירידות בזיהום האוויר.

בסוגיה זו מביא מדען האקלים קרי עמנואל מה-MIT את הפרדוקס הבא – אם אנו רוצים להפחית את כמויות הפחמן הדו חמצני באטמוספרה בשנת 2070, ייתכן שנרצה  להאיץ את שריפת הפחם בהודו כיום. זה לא נשמע הגיוני באשר הפחם הוא נוראי מבחינת פליטת הפחמן, אך כששורפים הרבה פחם, מתעשרים ומולידים פחות ילדים. האוכלוסייה איננה גדלה ופחות אנשים שורפים פחמן, וזה עשוי לשפר את המצב ב-2070.

לסוגית הפחמן  נקשרת סוגית החמצן והראות הירוקות של כדור הארץ. המחבר נסמך על דן נפסטר, אחד המחברים הראשיים של דו"ח ה-IPCC בנושא האמזונס לגבי היותו מקור חמצן משמעותי לכדור הארץ, שטען כי למרות שהאמזונס מייצר הרבה חמצן, הוא גם משתמש באותה כמות חמצן. לעומת זאת אינו קולט (כטענת פעילי סביבה שתבעו את ברזיל) 25 אחוז אלא רק 5 אחוז פחמן (עמ' 55). זאת ועוד, לעומת טענות הבירוא הבלתי פוסק של האמזונס, 80 אחוזים ממנו עדיין קיימים (עמ' 56), אם כי נכונה הטענה שבירוא היער יוצר קיטועים והורס את מרחבי המחייה של מינים ששימורם חשוב במיוחד" (שם).

לפיכך הוא גורס שהגידול בבירוא יערות האמזונס צריך לגרום לקהילת שימור הסביבה להסדיר את יחסיה על החקלאים ולחפש פתרונות מעשיים, כשהקמת פארקים ואזורים מוגנים הולכים יד ביד עם אינטנסיפיקציה חקלאית (עמ' 68). כך למשל ניתן לצמצם דרמטית את כמות השטח  הדרושה לגידול בקר.

השורה התחתונה ביחס ליערות היא, שגדילת העצים החדשים ברחבי העולם ב-35 השנים האחרונות היתה מרובה מאובדן העצים בתקופה זו (עמ' 57).

פסולת הניילון והפלסטיקים

את הדיון בסוגיה זו פותחת טענת חוקרת המצדדת בחרם על קשיות הפלסטיק בשל הפגיעה בצבי הים, תוך שהיא מסבירה שהיא מוצאת בים הרבה פלסטיק חד פעמי, קלקר ושקיות ניילון (73) . בנוסף לצבי הים מתייחס המחבר לפגיעה בלוויתנים ובעיקר לאוכלוסיית עופות הים שהצטמצמה ב-70 אחוז בין השנים 1950-2010 (עמ' 74).

נוכח  יצור מחצית הפלסטיק בסין, אינדונזיה, פיליפינים וויטנאם (הלא מנוהלת) העלולה להגיע לאוקיינוסים, סבור שלנברגר שבמדינות בעלות הכנסה נמוכה  הצעד הראשון צריך להיות מעבר למזבלות פתוחות לאיסוף יעיל והטמנה סניטרית. הוא מציין שמומחים רבים מאמינים שמדינות עשירות המבקשות לצמצם את כמות הפסולת באוקיינוסים צריכות לשפר את איסוף הפסולת במדינות עניות (עמ' 78).

אולם מהצד השני  הוא גורס שבדיקת מדענים את פסולת הפלסטיק באוקינוסים העלתה ש"המשקל של זיהום הפלסטיק על פני הים ברחבי העולם, מכל הגדלים, שווה ל-0.1 אחוז בלבד מהייצור העולמי השנתי". ומה שנפתיע עוד יותר: הם מצאו פי מאה פחות מיקרו פלסטיק מכפי שהם ציפו למצוא. זאת ועוד, קבוצת חוקרים ממכון אוקינוגרפי גילתה ב-2019 שאור השמש מפרק פוליסטירן במי הים בתוך עשורים ספורים.

העתיד הוא של הגרעין

שלנברגר טוען שאנרגית הגרעין היא הדרך הבטוחה ביותר לייצור חשמל אמין ואחת השיטות הזולות ביותר לייצור חשמל, וכי  סכום דומה  שהוציאו בשנים 1965- 2018 על אנרגיה זו כמו גם על אנרגיית הרוח והאנרגיה הסולארית, הביא לכך שהעולם קיבל כמות כפולה בערך של חשמל מאנרגיה גרעינית מאשר מאנרגיית רוח ואנרגיה סולארית.

זאת ועוד, מדובר באנרגיה בלתי מוגבלת וכזו משמעותה אספקה בלתי מוגבלת של מים ומזון. זאת ועוד, בעוד שתחנה גרעינית ממוצעת מעסיקה לרוב אלף איש, תחנת גז בגודל דומה נוטה להעסיק פחות מחמישים איש, כך שמדובר בשמירת תעסוקתית ולא בהקטנתה. הבעיה של האנרגיה הגרעינית היא יחסי הציבור הרעים שעושים לה מתנגדיה הקושרים אותה לסכנת הקרינה.

בהקשר זה הוא מציין שהיה פינוי יתר של מחוז פוקושימה לאחר האסון, שהיה גדול וארוך טווח מהרצוי. על מידת הסכנה תצביע העובדה שאפילו תושבים שגרו באזורים בפוקושימה שזיהום הקרקע בהם היה הגבוה ביותר, לא הושפעו כמעט מהקרינה לפי מחקר מקיף שנערך בקרב 8,000 תושבים, בשלוש השנים שחלפו מאז התאונה (עמ' 213).

במקום סיכום

מייקל שלנברגר כתב ספר מבוסס על מחקרים. אך מדובר בתחום בו יש חילוקי דעות מהותיים, ולא לי הקטן לשפוט, אלא רק להצביע על חילוקי הדעות. כך למשל, לעומת עליית הטמפרטורות המתונה שהוא צופה, מראיון עם דני רבינוביץ (לי ירון "הטיקונים והרודנים עוד יצילו את העולם", מוסף הארץ מיום 12.2.21) עולה שבאוגוסט 2080 הטמפרטורה הממוצעת בישראל תהיה 40 מעלות וכמות המשקעים תהיה נמוכה ב-25% מכפי שהיא היום, אך הגשמים יהיו חזקים ומרוכזים. יחד עם זאת ישראל צפויה לסבול מבצורות ארוכות שנים.

מנחמת אולי העובדה שבוויכוח לטווחי השנים הללו, לא אני ולא רוב קוראי נהיה עוד בין החיים.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.