1

זיהום ים, זיהום חקירה

כאילו לא די בסיוט של ההתמודדות עם מתקפת הזפת, המשרד להגנת הסביבה עבר שבוע לא קל גם בזירה המשפטית-תקשורתית.

כשהתחיל להתברר היקף המפגע, נפתחה כמתבקש חקירה פלילית – בשיתוף משטרת ישראל, המשטרה הירוקה והיחידה להגנת הסביבה הימית במשרד להגנת הסביבה – במטרה לשים יד על המזהמים.

בעודם אוספים ממצאים, נדהמו אנשי המשרד להגנת הסביבה לראות בטלוויזיה שמערכת "הצינור" של גיא לרר פתחה בחקירה עצמאית משלה, שאף הניבה, לכאורה כמובן, תוצאות לא רעות.

התחקירן אמיר שואן הציג בשידור אונייה שמהלכיה תואמים באופן חשוד את לוחות הזמנים והמיקום הגיאוגרפי המשוער של הזרמת הנפט לים. התחקיר עלה כמובן גם לרשת, ומדובר כזכור בתכנית שמחזיקה דף פייסבוק צנוע עם 1.2 מיליון עוקבים.

לטענת גורמים במשרד להגנת הסביבה, הפרסום הזה, מבלי להיכנס לפרטים (כי אסור) הסב נזק מיידי וחד-משמעי לחקירה המתנהלת. הים הוא גדול ולרשות אוניות עברייניות עומד מגוון רחב של תרגילי התחמקות. אונייה שקברניטיה מבינים שהיא על הכוונת, יכולה לסור לנמל הקרוב, לרוקן את הדלק ממכליה ולהחליף אותו בחדש כדי למחוק כל קשר לדלק ששייט על הגלים לעבר חופי ישראל.

גם אם אכן יש חשש כזה, הטענה שהתקשורת פגעה בחקירה נראית מעט דחוקה: עבריינים יודעים שהם עבריינים, והם לא זקוקים לאייטם אצל גיא לרר כדי לדעת שכדאי להם לטשטש עקבות.

במשרד להגנת הסביבה, בכל אופן, חששו שהאייטם ב"צינור" הוא רק הספתח לנחשול של חקירות תקשורתיות ומיהרו לבקש מבית המשפט צו איסור פרסום. השופט זיאד פלאח, בקלילות שלא פעם מאפיינת הוצאת צווים כאלה, חתם, ונתן את האות למהומה רבתי.

הוצאת הצו התקבלה בתדהמה בכלי התקשורת ובקרב ציבור שוחרי הסביבה. צווי איסור פרסום מזוהים עם עולם החקירות הפלילי, כאלה שמתבססים על ממצאי מז"פ ושאר פרטים מוכמנים שאם יודלפו עלולים לשבש את החקירה.

בתחום איכות הסביבה, שמזוהה עם ערכים כמו שקיפות, הניסיון להטיל איפול על החקירה התפרש כמו ניסיון למדר את הציבור ממידע שנוגע לו ישירות ולנטרל את היכולת של התקשורת לבקר.

מכאן ועד האשמות בסתימת פיות הדרך הייתה קצרה, ועד מהרה גם שורבב שמו של האיש שבלעדיו אי אפשר להתווכח על שום דבר בישראל – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

כמה פוליטיקאים רכבו על כתם הנפט והאשימו את נתניהו בכך שהוא מסתיר גם את מחדלי הסביבה מאחורי צו איסור פרסום. אחרי הצנזורה המסתורית על פרטי הפרשה המוזרה של החזרת הישראלית מסוריה, והגניזה השערורייתית של הפרוטוקולים של קבינט הקורונה ל-30 שנה, זה נראה כמו המשך טבעי. רק שזה לא.

לנתניהו אין קשר לבקשה הבהולה של אנשי המשרד להגנת הסביבה, וככל שהצלחתי לברר גם אין שום היבט דיפלומטי (עלו רמיזות לגבי החשש מפגיעה במערכת היחסים עם אחת המדינות שהאונייה החשודה עגנה בהן) לא עומד מאחורי בקשת צו איסור הפרסום.

אפשר לחלוק ולבקר את השיקולים שעמדו מאחורי הבקשה, אבל המניעים היו מקצועיים ומשפטיים. יש מספיק תיאוריות קונספירציה בסביבה, אין צורך בעוד אחת.

ראש הממשלה בנימין נתניהו והשרה להגנת הסביבה גילה גמליאל בחוף ים באשדוד בעקבות דליפת הנפט שגרמה לזיהום בחופי הארץ, 21 בפברואר 2021 (צילום: קובי גדעון/לע"מ‎)

הטעות העיקרית של אנשי המשרד הייתה בכך שלא הבחינו בין פרסום ממצאים מוכמנים מתוך החקירה עצמה – דבר שככל הידוע לא קרה – לבין פרסום מידע עצמאי שכלי התקשורת מתחקרים ומגיעים אליו בכוחות עצמם.

כמה שעות אחרי הוצאת הצו שודר בחדשות "כאן 11" עדכון מעניין – אותה אונייה חשודה הייתה מעורבת באירוע של דליפת נפט בדנמרק לפני כעשור.

כשמדובר בחקירת רצח עם ראיות פורנזיות ועדויות שניתנו בפני המשטרה, בלי הדלפות לעיתונאים כמעט אין גישה להוכחות ולמידע משמעותי; במקרה של זיהום ים, לפחות בשלב הראשוני, חלק לא מבוטל מהמידע נמצא ברשת, בצילומי לוויין וכו'. לבלום עבודה עצמאית של כלי תקשורת זה לא דמוקרטי ולרוב גם לא חכם. הרי מה שלא ישודר בטלוויזיה ממילא יצוף ברשתות החברתיות, רק ששם הוא עלול לשכשך בשלולית של תוספות בסגנון עדות הפייק ניוז.

ולכן, הצו המתוקן שהוציא השופט פלאח אחרי פניית שורה של כלי תקשורת, ארגוני סביבה וארגון העיתונאים, נראה כמו איזון סביר בשלב הזה: צו איסור פרסום על חומרים מתוך החקירה עצמה, אבל חופש מלא לכלי התקשורת לבצע תחקירים ולהגיע למידע עצמאי.

כל כלי התקשורת הגישו ערעור על צו איסור הפרסום של @SvivaMinistry בנוגע לזיהום החופים
ושורה של עו"ד כבר פה@itonaim כאן כידידי בימ"ש עם עו"ד אמיר בשה
הצו פוגע פגיעה בלתי מידתית בזכות הציבור לדעת pic.twitter.com/VNhICOTqkW

— Anat Saragusti (@saragusti) February 23, 2021

"אני אוסר פרסום בדבר שיטות החקירה, הגורמים החוקרים וחומרים המגיעים מהרשות החוקרת וכל פרט שמקורו ברשות החקירה", כתב השופט בהחלטתו, "אבל מתיר פרסום כל פרט שמקורו בחקירה עצמאית של כלי התקשורת".

ואחרי זה, הוסיף את המילים החשובות הבאות: "תחקירים תקשורתיים יכולים לסייע לרשויות החקירה בביצוע עבודתם ואין לראות בכך כעניין שיש בו כדי להפריע לביצוע החקירה".

אז אפשר להשמיע צפירת הרגעה; הדמוקרטיה הישראלית אולי תקועה בבוץ – אבל לפחות לא בזפת.

2

צו איסור דיון

מי שבאמת מוטרד מהשתקת הדיון הציבורי סביב האירוע הסביבתי הקשה צריך לחפש אותו במקום אחר – בכנסת.

ח"כ מיקי חיימוביץ', רשמית עדיין יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה, ביקשה לכנס דיון דחוף של הוועדה כדי לדון במפגע הזפת. על פי הכללים, בפגרת הבחירות כינוס של ועדה מחייב אישור משני חברי וועדת ההסכמות – ח"כ מיקי זוהר מהליכוד וח"כ מאיר כהן מיש עתיד. כהן אישר מייד את בקשתה של חיימוביץ'.

ח"כ מיקי חיימוביץ', יו"ר ועדת הפנים והסביבה, בדיון בוועדה (צילום: יונתן סמייה, דוברות הכנסת)

לתדהמתה, בבוקר יום ראשון קיבלה תשובה שלילית, לא מנומקת, מלשכתו של זוהר. בהמשך זוהר פרסם הודעה בה תלה את הסירוב בצו איסור הפרסום ("לא אישרתי זאת ואני מניח שעכשיו יותר קל להבין מדוע").

אפילו בגוש תומכי נתניהו היו כאלה שהתקשו לבלוע את הטיעון הזה. ח"כ משה ארבל מש"ס פנה אתמול (שלישי) בדחיפות לזוהר ודרש לאשר את קיום הדיון.

"ככל שיש בעיה ביטחונית לקיים את הדיון המלא בדלתיים פתוחות", כתב ארבל, "ניתן לסגור חלק מהדיון לכניסת כתבים ומבקרים כפי שנעשה במקרים אחרים, אולם אין הצדקה שלא לקיים כל דיון בנושא קריטי ודחוף הנמצא בליבה של עבודת הכנסת והפיקוח הפרלמנטרי".

הסירוב הזה שערורייתי מכל בחינה: זה כאילו שייאסר לקיים דיון בכנסת על מגפת רציחות הנשים בגלל שהוטלו צווי איסור פרסום על החקירות של מקרי הרצח.

מה הקשר בין פרטי חקירה חסויים לבין דיון ציבורי נוקב על היערכות המדינה לזיהום ים, על ההרעבה התקציבית של המשרד להגנת הסביבה, על התכנית הממשלתית למניעת זיהומי ים שאושרה ב-2008 אבל עד היום לא תוקצבה ולא תורגמה לחוק מחייב?

מיקי זוהר בכנסת, 21 בדצמבר 2020 (צילום: אורן בן חקון/POOL)

הרי זה בדיוק מה שזוהר רוצה למנוע: תהלוכה של ארגוני סביבה, חברי כנסת מהאופוזיציה ומומחים מהאקדמיה שיסבירו עד כמה אירוע זיהום הזפת היה ידוע מראש, עד כמה הוא תוצאה של מדיניות ושל סדרי עדיפויות, עד כמה הוא לא בגדר 'כוח עליון' אלא אירוע שיש מי שנושא באחריות לגביו וצריך לתת לציבור דין וחשבון. והמישהו הזה, הוא הבוס של זוהר. אז לפי שעה, לא יהיה דיון.

3

תנו לצה"ל לנצח

כשצרה גדולה מתרגשת על ישראל, האינסטינקט ההישרדותי מציף מייד את פתרון הקסם: צה"ל.

בימים האחרונים נשלחו מאות חיילים ללקט זפת בחופים, והם עמלו שם שכם ליד שכם עם עובדי הייטק, חברות ביטוח ועוד ארגונים וגופים שנטשו את המשרד ליום אחד לטובת ניקיון הים.

במקביל, חיל הים גויס כדי לסייע בחקירה ובהתחקות אחר עקבותיהם של המזהמים. מותר לשער שלחיל הים אכן יש טכנולוגיות מתקדמות שיכולות לעזור, אבל כאן עולה השאלה: למה הגוף שמגן על קו החוף של ישראל בהיבט הביטחוני מצויד במילה האחרונה של הטכנולוגיות המתוחכמות, בעוד הזרוע הממשלתית שאמורה להגן על הים שלנו בהיבט הסביבתי נדרשת לעשות את זה בעזרת ציוד שתקוע, מטאפורית לפחות, אי שם בעידן סירות הדייג?

חיילים אוספים זפת בחוף פלמחים, 22 בפברואר 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

במשרד להגנת הסביבה זעמו בימים האחרונים על פייק ניוז שהסתובב ברשתות, בדמות צילומי לוויין מה-11 בפברואר שמראים את כתם הזיהום מתפשט. לפי הטענות שעלו ברשת, התמונה מוכיחה שההתראה הגיעה לישראל יותר משבוע לפני שהזיהום תקף את קו החוף, ואף על פי כן לא נעשה דבר.

אלא שאת הצילום הזה הפיץ ופרסם המשרד להגנת הסביבה עצמו: זה צילום שהתקבל בדיעבד, אחרי שהמשרד פנה אל הסוכנויות הבינלאומיות וביקש לאתר תמונות לוויין חשודות מהתאריכים הרלוונטיים.

המשרד מיהר לפרסם הבהרה שעד שהזפת ליחכה את קו החוף לא הגיעה לישראל שום התראה משום סוג, וזו האמת. רק שזו אמת עצובה ומטרידה.

אמנת ברצלונה, שעליה חתומה ישראל כמו רוב מדינות הים התיכון, מחייבת אוניות שמזרימות נפט או חומרים מזהמים לים בשל תקלה לדווח על כל אירוע כזה. חברות נורמטיביות נוהגות כך, אבל כשמדובר בכלי שיט עם התנהלות עבריינית אין הרבה סיכוי שהוא ידווח על הזיהום באופן וולונטרי – ואז אין מידע מוקדם.

בשונה ממלחמת יום כיפור, איש לא התעלם הפעם מההתראות של הדרג הזוטר; פשוט לא היו התראות. וגם זה, תכל'ס, סוג של יום כיפור.

זפת מכסה את הסלעים בחוף דור, 23 בפברואר 2021 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

4

תנו למגבון לנצח

מי שגדל בישראל בשנות ה-70' וה-80' של המאה הקודמת זוכר איך כפות הרגליים היו מלאות זפת אחרי כל בילוי בים. בחלק מהחופים היו מתקנים לניקוי הרגליים שהכילו נפט, ובבית האמצעי היחיד להסרת הזפת היה סבון בשם 'סינטבון' שנמכר בריבועים. שפשוף הגון של כף הרגל בריבוע המחוספס החזיר אותה לגוון סביר.

במהלך השנים פחתה כמות הזפת בחופים בחדות. האמנות הבינלאומיות והטכנולוגיות המתקדמות סייעו להפחתה משמעותית של כמויות הנפט שנשפכות מכלי שיט לים ומזהמות את החופים.

השבוע, כשחזרתי מסיור זפת בקו החוף, גיליתי שהסבונים החנונים של היום לא עושים על הזפת רושם. מתקני נפט כבר כמעט ואין, ומצאתי את עצמי עם רגליים מושחרות ודביקות ובלי מענה.

אחרי כמה דקות של חוסר אונים עיניי נחו על חבילת מגבונים לחים שעמדה מיותמת בפינת חדר האמבטיה. אני ממעט מאוד להשתמש במוצר החד-פעמי, המזיק והאנטי-סביבתי הזה, אבל באותו רגע שמחתי לגלות שאני ומשפחתי לא צדיקים כמו שחשבתי.

אישה מחזיקה דג מת לאחר שניקתה אותו מזפת, 20 בפברואר 2021 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

ניגוב של הרגל במגבון חולל פלאים: הזפת התמוססה במגע עם החומרים האגרסיביים שמכיל המגבון והרגל חזרה במהירות לצבעה המקורי. בהחלט חומר למחשבה לפני הפעם הבאה שאתם מעבירים מגבון תמים למראה על הישבן הרך של הפעוט הביתי.

לי, בכל אופן, לא היה זמן למחשבות כאלה: שפשפתי ושפשפתי תוך שאני מודע לאירוניה שבה אסון סביבתי אחד מסייע להיפטר מאסון סביבתי אחר.

5

נאות לווייתן החדשה

בתחילת השבוע ערכו ד"ר רוני קינג מרשות הטבע והגנים ועמיתיו מהמכון הווטרינרי בבית דגן נתיחה ראשונית בגופתו של הלווייתן שנפלט לחוף ניצנים. הם מצאו נוזל שחור בריאות, מה שעורר אצלם חשד – ראשוני בלבד בינתיים – כי למותו של הלוויתן, בניגוד להערכות הראשוניות, יש קשר לזיהום הנפט.

פעיל סביבה, שהקדיש השבוע לא מעט שעות לגירוד זפת בחופים, חלק איתי בהקשר הזה תובנה שכל-כולה הומור מריר: "מעניין שלקידוח הגז הגדול קוראים 'לווייתן'. זה בדיוק כמו שלשכונות בישראל קוראים נווה סביונים על שם הסביונים שהיו שם פעם, או גבעת הפרפרים לזכרם של הפרפרים שנכחדו בגלל הבנייה.

"אז עכשיו גם המבנים בים נושאים שמות של אנדרטאות לזכר הטבע שהולך ונעלם".

גופת הלווייתן המת בחוף ניצנים, 21 בפברואר 2021 (צילום: פלאש90)