סוף סוף ביידן טילפן

טלפון, אילוסטרציה (צילום: BorisRabtsevich)
BorisRabtsevich
טלפון, אילוסטרציה

מצד אחד אנחנו רוצים להיות עם ככל העמים, מצד שני אנחנו "אור לגויים". שיחת הטלפון מהנשיא ביידן שהתמהמהה לבוא – הפנתה זרקור לסתירה הפנימית בזהות שלנו.

באמצע שנות ה-80 יצא הלהיט הגדול של שלום חנוך, ששר "משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן". המקבילה של שנת 2021 היא "ביידן לא מטלפן". ישראל כולה חיכתה בנשימה עצורה לצלצול טלפון ממנו, כאילו היה אהוב הפכפך. חיכתה וקיוותה.

באמצע שנות ה-80 יצא הלהיט הגדול של שלום חנוך, ששר "משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן". המקבילה של 2021 היא "ביידן לא מטלפן". ישראל כולה חיכתה בנשימה עצורה לצלצול טלפון ממנו, כאילו היה אהוב הפכפך

שיגרנו רמזים וציוצים, שלחנו את ידידינו להשתדל למעננו ולהציק בעקביות לג'ן סאקי, דוברת הבית הלבן: נו, למה הוא לא מתקשר? מה לוקח לו כל כך הרבה זמן? מתי הוא סוף סוף ירים טלפון? תשובתה של סאקי הייתה שהוא בהחלט מתכוון להתקשר, אלא שכרגע הוא פשוט עסוק – קורונה, סין ועוד עניינים אחרים – נשמעה לנו דומה באופן מטריד לדחייה של מחוזר "זה לא אתם, זה אני".

בסופו של דבר, אחרי שנתן לנו לחכות יותר מארבעה שבועות, הנשיא ביידן סוף סוף התקשר. אלא שלחיבוק הזה היה טעם מריר. למה התעכב כל כך? מה, הוא לא אוהב אותנו? הוא לא יודע כמה אנחנו חשובים לארצות הברית, ולעולם כולו?

מילא נתניהו, אבל אנחנו?

השאלה מדוע ביידן חיכה זמן רב כל כך היא סוגיה בפני עצמה. אין כמעט ספק שיש לה קשר מסוים להתמסרותו הנלהבת של נתניהו לטראמפ, ובהחלט ייתכן שקיים גם עניין של סגירת חשבונות ישנים מתקופת ממשל אובמה. אבל מדוע אנחנו היינו מודאגים כל כך? האם הצורך שלנו בצלצול נובע מתלותנו בארה"ב? מתחושה של בידוד בעולם?

כבר שנים רבות שישראל מציגה נרטיב שבבסיסו עוצמתה וחשיבותה בעולם המודרני, קשריה ההדדיים והאמיצים עם רוסיה, סין והודו. נתניהו ליגלג על הקריאות להחרים את ישראל. חרם לא מדאיג אותנו, הוא הצהיר. להפך, האחרים צריכים לחשוש שמא נחרים אותם. אם כך, איך קרה שאומת הסטארט-אפ פיתחה אובססיה לגבי שיחת הטלפון המתמהמהת מביידן, שיחה שהיה ברור כי תגיע בסופו של דבר?

שנים שישראל מציגה נרטיב שבבסיסו עוצמתה וחשיבותה בעולם. נתניהו ליגלג על הקריאות להחרים את ישראל. אם כך, איך קרה שאומת הסטארט-אפ פיתחה אובססיה לשיחת הטלפון המתמהמהת?

במידה מסוימת אפשר בוודאי לייחס זאת לתסמיני גמילה, אחרי תועפות תשומת הלב שהורגלנו לקבל מממשלת טראמפ. מבחינתה, האינטרסים של ישראל חפפו כמעט כמובן מאליו לאלה של ארצות הברית. הו, אֵילו ארבע שנים מופלאות היו אלה. כמה מחוזרים היינו, כמה מתנות ושבחים הורעפו עלינו. טראמפ העניק לנו שגרירות בירושלים והכרה בריבונותנו ברמת הגולן. ועכשיו? אפילו לשיחת טלפון קטנה אנחנו נאלצים לחכות.

לפחות סאקי הודיעה שנהיה המדינה הראשונה במזרח התיכון שתקבל את השיחה הנכספת. אל דאגה, היא רמזה לנו, יש לכם עדיין מקום מיוחד אצלנו. אבל האותיות הקטנות הבהירו: אובייקטיבית, אתם לא עד כדי כך מיוחדים. רק יחסית לאזור שלכם. ניצחון זעיר, ובכל זאת משהו להיאחז בו.

הסתירה הפנימית של מדינת ישראל

בזהות העצמית של מדינת ישראל ישנה סתירה פנימית מובנית. מצד אחד – החלום הציוני לעשות את היהודים לעם ככל העמים. עייפנו מתשומת הלב ש"מרעיפים" עלינו אנטישמים ברחבי העולם. הותשנו מהקונספירציות שלפיהן אנחנו שורש כל הרעות החולות – ממגיפת הדבר ועד לשריפות בקליפורניה. איננו שולטים בכלכלה העולמית ולא בעיתונות העולמית. אנחנו רוצים רק שיעזבו אותנו במנוחה לחיות חיים נורמליים בארצנו.

אבל במקביל, הסיפור שאנו כיהודים מספרים לעצמנו אודות עצמנו, לפיו תפקידנו הראוי הוא להיות אור לגויים, ממלכת כהנים וגוי קדוש. אנחנו הרי ההפך הגמור מ"נורמליים": אנחנו "עם לבדד ישכון". אנו עם הסגולה, שאותו בחר ה' מכל העמים. אפילו אם נניח שה"נבחרוּת" לא מקנה לנו עליונות וזכויות-יתר אלא דווקא מטילה עלינו אחריות – עַם שעומדים בפניו תנאים ושאיפות כאלה, לא קל לו להתמודד עם אנונימיות.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על ייחודנו, לפחות בכל הנוגע לשאיפות, הוא מבורך מבחינת היהודים והיהדות: זהו נטל עצום, אבל זו גם ברכה פוטנציאלית שאין כמותה – ההישגים האדירים שהשיגו בני העם היהודי לאורך כל תולדותיו מוכיחים שלרוב תיעלנו באופן חיובי את השאיפה למעמד של עם נבחר.

אלא שאנחנו רוצים ליהנות מכל העולמות. אם בית הדין הפלילי הבינלאומי פותח בחקירה נגדנו, הוא בבירור אנטישמי משום שלא טיפל קודם בצפון קוריאה, סוריה או איראן. הרי אנחנו בסך הכול עם ככל העמים ויש להתייחס אלינו בהתאם. במקביל אנחנו מציגים את עצמנו כיחידים ומיוחדים – האומה המוסרית ביותר, הצבא החזק ביותר, חממת הטכנולוגיה וההייטק המובילה, הראשונים שנקטו בבידוד, שחיסנו את האוכלוסייה, שייחלצו מהמגיפה – אור לגויים ומתָּת לעולם במלוא מובן המילה. אז למה ביידן לא מטלפן?

אם ביה"ד בהאג פותח בחקירה נגדנו, הוא אנטישמי כי אנו עם ככל העמים. במקביל, אנו מציגים עצמנו כאומה המוסרית ביותר, הצבא החזק ביותר, חממת ההייטק המובילה, הראשונים להתחסן. אז למה ביידן לא מטלפן?

האחריות שמוטלת על כתפינו

ועם כל זה, ייתכן שלעיכוב בשיחת הטלפון יש גם צד חיובי. תמצית הסיפור היהודי היא לא שהוגדרנו מלכתחילה כעם קדוש, אלא שמוטל עלינו להגיע לדרגת עם קדוש. קיומה והצלחותיה המרשימות של מדינת ישראל מטעים אותנו לא פעם לחשוב שכבר עכשיו ומעצם הגדרתנו אנחנו אור לגויים, ולא שאנחנו עם שהוצב בפניו האתגר להיות אור לגויים. את המעמד הזה עלינו להרוויח ביושר.

טוב שביידן חיכה לפני שהתקשר. טוב נעשה אם בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אודות עצמנו, נסיט את הדגש מההישגים שלנו אל האחריות המוטלת עלינו. טוב יהיה אם נפסיק לראות את עצמנו כמרכז העולם, כמעצמת-על מובילה. תפישה עצמית כזאת מולידה בינוניות, כי היא מונעת מאיתנו להבדיל בין מי שאנחנו לבין מי שראוי שנהיה, ובין ההצלחות שרשמנו לזכותנו לבין המשימות שעדיין עומדות בפנינו.

ואף על פי כן – טוב שהתקשר. סוף סוף.

הרב ד"ר דניאל הרטמן הוא נשיא מכון שלום הרטמן. הוא מסאי, בלוגר, ומרצה בעל שם, שעוסק, בין היתר, בפוליטיקה הישראלית, ביהדות, ובקהילה היהודית. ספרו הראשון נקרא "גבולות היהדות" וספרו השני "אלוהים בעדיפות שנייה: כיצד להציל את הדת מעצמה" כבר יצא לאור באנגלית, ובקרוב יראה אור בתרגום לעברית. נשוי לעדינה, אב לשלושה, וסב לשלושה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 851 מילים
סגירה