חיסון לפוליו, 1954 (צילום: AP Photo/Harvey Georges)
קיצור תולדות מבצעי החיסונים בארץ ישראל

רבותיי ההיסטריה חוזרת

חיסונים

מגפה שמאיימת לחסל אחוז ניכר מהאוכלוסייה ● אזרחים זועמים נגד חיסונים, ושוטרים שנאלצים לרסן אותם ● צו הקובע קנס כבד ומאסר למי שיסרב להתחסן ● ממשל אמריקאי המשתף פעולה עם ישראל רק באופן חלקי ● ומגפות שמודברות אחת אחר השנייה, למרות הכל ● בין הטיפוס והשחפת לאבעבועות והפוליו: היסטוריית מבצעי החיסונים חושפת לא מעט היסטריה ישראלית

1924 היתה שנה קשה. הטיפוס, השחפת ומגפת האבעבועות השחורות קטלו רבים מתושבי פלשתינה. הבריטים לא חיסנו את כלל האוכלוסייה, ונקטו בסוג של גישת רמזור: הם חיסנו תושבים בשכונות שבהן אירעה הדבקה.

עולה יהודי שהגיע לארץ חש ברע, וכשהגיע להיבדק, התברר שנדבק 12 ימים קודם. "עולה החשש שהעולה הלזה בא במגע עם אנשים רבים והדביקם במחלה הארורה", נכתב בעיתון "הארץ". "הבריטים איתרו 1500 איש שהעולה הלזה היה עלול לבוא איתם במגע, חיסנו את כולם, והמגפה נבלמה אחרי שנדבקו בה ארבעה חולים בלבד".

עולה שהגיע לארץ חש ברע, וכשהגיע להיבדק, התברר שנדבק 12 ימים קודם. "עולה החשש שהעולה הלזה בא במגע עם אנשים רבים והדביקם במחלה הארורה", נכתב ב"הארץ"

מבצע החיסונים הלאומי נגד מגפת הקורונה אינו הראשון מסוגו. למעשה, ישראל מציגה מסורת ארוכת שנים של אירועים מהסוג הזה. קונצנזוס כמעט ולא היה שם, לאורך השנים, אבל גם מבצעים שנתקלו בבוז ובביקורת הצליחו לשים קץ למגפות קשות ביותר.

וכך, ב-1940, בצל מלחמת העולם השנייה, הוציאה האימפריה הבריטית את "פקודת בריאות העם" שהגדירה את סמכויותיה לטיפול במחלות. הפקודה מאפשרת, בין השאר, לכפות התחסנות.

הצלב האדום מעניק חיסון נגד כולרה במזרח התיכון ב-1947 (צילום: AP Photo)
הצלב האדום מעניק חיסון נגד כולרה במזרח התיכון ב-1947 (צילום: AP Photo)

בפקודה נכתב כי "בכל אזור שמחלה עלולה לקבל בו צורה אפידמית או שלדעת הרופא הממשלתי יש בה סכנה לבריאות הציבור הוא רשאי להטיל חובת חיסון. המסרב ביודעין יהא צפוי לקנס של עד חמש לירות או למאסר של עד חודש".

"בכל אזור שמחלה עלולה לקבל בו צורה אפידמית או שלדעת הרופא הממשלתי יש בה סכנה לבריאות הציבור הוא רשאי להטיל חובת חיסון. המסרב ביודעין יהא צפוי לקנס של עד חמש לירות או למאסר של עד חודש"

הפקודה, והחובה להתחסן, בוטלה בבריטניה – אך מעולם לא בוטלה בישראל, אם כי לא ברור האם היא מתיישבת עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בפועל, ממשלת ישראל חייבה את תושביה להתחסן רק פעם אחת – בשנת 1952, בזמן מגפות הטיפוס והאבעבועות השחורות.

פחד גדול בתור לרופא

בשנות הקמת המדינה והעלייה ההמונית הגיעו לישראל המוני חולים ונשאים של מגפות קטלניות כמו טיפוס, שחפת, מלריה ופוליו, שהפכו למגפות המוניות, בעיקר במחנות העולים.

מתכתובות בין המנכ"ל הראשון של משרד הבריאות, ד"ר יוסף מאיר, לראש הממשלה דוד בן גוריון עולה כי כ-8% מהעולים היו חולים ונשאים של שחפת וכ-60% מהם חולי ונשאי מלריה – בנוסף לרבבות חולים במגפות אחרות.

דוד בן-גוריון מבקר במעברת פרדיה, ב-22 בנובמבר 1950 (צילום: דוד אלדן/אוסף התצלומים הלאומי)
דוד בן-גוריון מבקר במעברת פרדיה, ב-22 בנובמבר 1950 (צילום: דוד אלדן/אוסף התצלומים הלאומי)

התעורר מחסור חמור בצוותים רפואיים, בחדרי בידוד ובמיטות אשפוז. שיעור התמותה היה גבוה – כ-18% מחולי השחפת לבדה – ובמגפות נספו עשרות אלפי אנשים.

ישראל פתחה במבצעי חיסון קודם לעולים במעברות, ואחר כך לאוכלוסייה הכללית, ואלה נתקלו בקשיים לוגיסטיים וגם בהתנגדות סוערת.

אחת המגפות הקשות הייתה טיפוס הבהרות – מחלה קטלנית שהרגה בתחילת המאה ה-20 עשרות מיליוני בני אדם, ביניהם רבבות מהיהודים בגטאות ובמחנות הריכוז. ב-1950 התגלו בישראל 2,667 נדבקים במגפה, והממשלה החליטה על חיסון כללי.

בצו שפרסם ב-1952 מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' חיים שיבא, נכתב:

"לשם הקטנת הסכנה יש צורך שכל התושבים בישראל יקבלו זריקת חיסון. בתוקף סמכותי מפקודת בריאות העם, אני מטיל חובה על כל התושבים מגיל 4 לקבל זריקת חיסון תוך שלושה חודשים. החיסון יינתן חינם במקומות המיועדים לכך. כל המסרב לקבל זריקות יואשם בעבירה וייענש כחוק".

יחד עם החיסונים לטיפוס חולקו גם חיסונים גם נגד אבעבועות שחורות, עוד מגפה קטלנית שהרגה אלפי ישראלים.

צו חיסון העם נגד טיפוס, 1952
צו חיסון העם נגד טיפוס, 1952

נירה אורני, שהייתה באותו זמן תלמידת בית ספר בפתח תקווה, תיארה את מבצע ההתחסנות שנים אחר כך:

"היה פחד גדול. כל הילדים עמדו בתור מחוץ לחדר של רופא בית הספר. אני כל פעם ברחתי משם. הזריקות היו הרבה יותר כואבות בזמנו. אולי בגלל המחטים. היום יש מחטים עדינות, פעם המחטים היו גסות, וזה היה כואב גם בזמן הזריקה וגם אחרי". ד"ר רקפת זלשיק, היסטוריונית של מערכת הבריאות הישראלית, ציינה בראיון לאותה כתבה: "החיסון היה חובה, אבל לא עבד מספיק טוב. רק 55% התחסנו. לא ידוע לי על ענישה שיצאה לפועל".

במקביל, התקיימו מבצעים לחיסון גם נגד מגפות אחרות – כולרה, קדחת, שחפת, דיפטריה, טטנוס, שעלת ועוד, שלא היו חובה. המבצעים, שנערכו בסיוע הצלב האדום וארגוני סיוע אירופיים, ונראים בדיעבד כהצלחה גדולה, הצטיירו בתקשורת של אותה תקופה ככישלון.

בכתבה מעיתון "הארץ" ב-1949 על חיסונים נגד אבעבועות שחורות, נכתב:

"הניסיון לחיסון בעזרת תעמולה, נכשל למעשה. אשתקד קיבלו את החיסון הדרוש 200 נפשות בלבד, מהם לפחות שני שליש תלמידי בתי הספר ובני נוער. כלומר, ההיענות מצד המבוגרים היתה כמעט אפסית".

מחקר של ההיסטוריונית ד"ר שפרה שוורץ והמומחה לבריאות הציבור, פרופ' נדב דוידוביץ', על המגפות של התקופה, חושף קשיים במבצעי החיסונים, וגם לא מעט התנגדות:

"לפי מכתבים ודוחות ששלחו רופאי מחנות העולים, מחסור בחיסונים ובעיות לוגיסטיות שונות, כמו הקושי להוביל את משלוחי החיסונים למחנות המרוחקים בתנאים נאותים, עיכבו את הפעלתה המלאה של תוכנית החיסונים. דווח על לא מעט מקרים של תופעות לוואי, בייחוד זיהום של מקום ההזרקה".

עוד נכתב במחקר:

"מעמדם החוקי של החיסונים היה בעייתי. החיסונים לא היו חובה, אך ניתן לשער כי כך הם הוצגו לעולים. החיסון ניתן לכל התושבים אם כי עיקר הדאגה להשיג שיעור גבוה של כיסוי חיסוני כּוונה כלפי העולים החדשים. לא פעם ניתנו החיסונים באונייה במהלך ההגעה לישראל.

"שיטות החיסון הביאו לא פעם להיווצרותה של צלקת גדולה ומכוערת. באותה תקופה לא היתה אפשרות לבדוק את רמת הנוגדנים או לבצע בדיקה אחרת אם אכן עבר החיסון בהצלחה, כך שהדרך לוודא שהילד התחסן היתה הצלקת.

"המדינה סימנה למעשה את צלקת החיסון על גוף האזרחים כאישור להיותם מחוסנים. מעדויות שונות עולה כי תהליך ההצטלקות נחשב מכער ובעייתי. במקרים נדירים החיסון גרם אף לעיוורון – אם הילד העביר חומר חיסון לעיניו.

"לא פעם ביטאו העולים את המתח והזעם שהצטברו בהם בהתפרצויות אלימות, שכוונו גם כלפי הצוותים הרפואיים, שאף נאלצו לעבוד בהשגחתם של שוטרים מפחד שמא יותקפו".

נראה שמה שליבה את האלימות היה הניכור בין הצוותים המחסנים לבין העולים, והסטריאוטיפים של הצוותים כלפי האוכלוסייה שחיסנו. המחקר מצטט אחות שעבדה באחת המעברות:

"חיסונים לא היו ידועים לרוב העולים והתנגדותם לחיסונים הייתה פעמים רבות עזה ומקור לתסכול עז לאחיות. אפשר להשוות את הניסיון להסביר ולשכנע את העולים בצורך בחיסון לניסיון להסביר לתינוק את משמעותו של טיפול בדי-די-טי".

במחקר נכתב כי –

"מדיווחים אפידמיולוגיים עולה כי שיעור החיסון היה בערך 55%, שאינו מאפשר להשיג הגנה מהתפרצות המחלה. עובדה זו הפכה את החיסון לשנוי במחלוקת עוד יותר. תיעוד החיסונים היה לקוי, ולכן נדרשו העולים לא פעם לעבור חיסונים חוזרים מיותרים".

"לנוכח חומרת המצב הציע ד"ר שיבא להתנות מתן תלושי מזון לעולים רק לאחר קבלת החיסונים. שיבא צוטט בתקשורת כאומר "העולים מוסתים, ולא נתנו לאנשי משרד הבריאות לערוך בדיקות וזריקות חיסון. הצעה מצידנו להבטיח חיסון על ידי הגבלת מזון לא נתקבלה על ידי אנשי הסוכנות מתוך פחד בפני זעם העולים. התוצאה היא שאין חיסון כנגד טיפוס הבטן. ומה נובע מכך? שהגענו לתחלואה פי 50 במחלה זו מאשר הושג בארצות של היגיינה מסודרת".

בסופו של דבר, רוב האוכלוסייה חוסנה. בין נובמבר 1949 לנובמבר 1950 חוסנו  נגד שחפת בלבד 851,208 מתושבי המדינה, שאוכלוסייתה הגיעה ל-1.4 מיליון איש באותה עת.

לאחר מבצעי החיסונים הגדולים, החיסונים בישראל הפכו לשגרה. מרבית ילידי ישראל חוסנו כבר בינקותם בתחנות טיפת חלב שהיו מפוזרות בישובים היהודיים כבר משנות ה-20 של המאה שעברה, ובבתי הספר.

ילדים מגיעים לקבל חיסון בתל אביב. ינואר 1957 (צילום: משה פרידן, לע"מ)
ילדים מגיעים לקבל חיסון בתל אביב. ינואר 1957 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

הריחוק החברתי נולד

מאז שנות ה-60, שיעור ההתחסנות בישראל במרבית החיסונים הפך לאחד הגבוהים בעולם – יותר מ-90%. מגפות הענק של שנות ה-50 דעכו בהדרגה וכבר בשנות ה-60 נחשבו לנחלת העבר. חוץ ממגפה אחת, שהמשיכה להופיע שוב ושוב ולעורר בהלה: שיתוק הילדים, הפוליו.

ב-1950 אובחנו בישראל 1,621 חולי פוליו – 1.2% מתושבי המדינה. עד 1954 אובחנו 4,700 חולים. אלפים מהם הפכו לנכים. למרות שהפוליו הייתה פחות קטלנית ממגפות אחרות, עם 760 מתים בלבד, היא עוררה פחד רב בגלל פגיעתה הקשה בילדים, ובשל העובדה שהייתה נפוצה גם בקרב הישראלים הוותיקים ולא רק בקרב העולים.

למרות שהפוליו הייתה פחות קטלנית ממגפות אחרות, עם 760 מתים בלבד, היא עוררה פחד רב בגלל פגיעתה הקשה בילדים, ובשל העובדה שהייתה נפוצה גם בקרב הישראלים הוותיקים ולא רק בקרב העולים

בערים הגדולות הונהגו בזמן התפרצויות פוליו כללי ריחוק חברתי חדשים, שהפכו לנורמה: ילדים ונערים נקראו להימנע מלהכיר חברים חדשים, לא לאכול מכלים של אחרים, לא להרים חפצים שנפלו על הרצפה ועוד. הילדים חולי הפוליו נשלחו לאשפוז בבידוד, רחוק מהוריהם, לעתים בניגוד לרצון ההורים.

האנתרופולוגית פרופ' מאירה וייס, שכתבה מחקר על הפוליו, סיפרה בספר שכתבה:

"היתה לי אחות, עופרה, צעירה ממני בשנה. היא אושפזה בבית החולים בפרדס כץ. אבא שלי סיפר לי שלקחו אותה, והוא לא הצליח לראות אותה. הוא הסתובב כמה ימים סביב בית החולים, אבל לא נתנו לו להיכנס. יום אחד הוא פרץ לשם ואחד האחים העיף אותו החוצה. הוא סיפר 'ראיתי אותה לבד, עצובה, וכשהיא ראתה אותי היא חייכה. ואז העיפו אותי. כשהיא ראתה אותי עוזב, היא הסתכלה עליי במבט שאמר לי שהיא מאבדת אותי לנצח ואני לעולם לא אשכח את המבט זה".

בשנים מאוחרות יותר התפרסמו טענות קשות של אנשים שחלו בילדותם, ונשארו משותקים, על יחס מזלזל שקיבלו, לטענתם, מרופאים, סירוב למתן טיפולים, ואף על ניסויים שבוצעו, בהם כביכול – טענות שלא הוכחו, הוכחשו נמרצות על ידי הרופאים והפכו לחלק מהטראומה הקולקטיבית.

ילדים חולי פוליו בבית חולים במחנה צריפין בביקור של נשות הדסה ושוטרי משטרת ישראל. שנת 1954 (צילום: אוסף אדי הירשביין, הספרייה הלאומית)
ילדים חולי פוליו בבית חולים במחנה צריפין בביקור של נשות הדסה ושוטרי משטרת ישראל. שנת 1954 (צילום: אוסף אדי הירשביין, הספרייה הלאומית)

ב-1955 הודיע הרופא היהודי-אמריקאי ד"ר יונה סאלק כי מצא חיסון לפוליו, שהיה מבוסס על נגיפים מומתים. משרד הבריאות הישראלי הודיע מייד כי הוא מתכוון לחסן את ילדי ישראל עוד באותה שנה.

המבצע נדחה לאחר שבארה"ב קמה מחאה ציבורית נגד ייצוא חיסונים, והממשל האמריקאי אסר על כך. עם זאת, הממשל התיר למדינות זרות לייבא את התרכיב ולייצר את החיסונים בעצמן, וישראל הייתה המדינה השנייה בעולם שעשתה זאת.

המבצע התקיים בישראל ב-1957. ד"ר נתן גולדבלום ופרופ' תמר גוטליב הקימו לצורך כך מעבדה במרתף בית החולים צהלון ביפו, שבו ייצרו את החיסונים. לקראת המבצע בוצע רכש ענק של מחטים, מזרקים ובקבוקי תרכיב. החיסונים התבצעו בתחנות טיפת חלב. כבר ביום הראשון חוסנו 5,000 פעוטות.

בניגוד למבצע חיסוני הקורונה, מבצע חיסוני הפוליו לא הובלט במיוחד בתקשורת. בעיתון "הארץ" הוא סוקר במדור "לאשה ולבית", שעסק בעיקר בהמלצות לאימהות. בכתבה צויין כי "קיימים פקפוקי הורים" והומלץ "לבוא לתחנת החיסון עם צעצוע שאהוב על הילד, להכין אותו למפגש עם הרופא ולהחזיק אותו על הזרועות".

בניגוד למבצע חיסוני הקורונה, מבצע חיסוני הפוליו לא הובלט במיוחד בתקשורת. בעיתון "הארץ" הוא סוקר במדור "לאשה ולבית", שעסק בעיקר בהמלצות לאימהות

למחרת נכתב ב"הארץ" כי "יום זה הוכתר כהצלחה גדולה והיענות הציבור הייתה מעל המשוער". ואילו דווקא בעיתון הממשלתי "דבר" דווח על "תנועה מצומצמת בתחנות". בדיעבד, המבצע נחרט בזיכרון הקולקטיבי כאירוע גדול וד"ר סאלק הפך למעין גיבור לאומי.

ד"ר יונה סאלק מחסן נגד פוליו ילדה ב-23 באפריל 1964 (צילום: AP Photo)
ד"ר יונה סאלק מחסן נגד פוליו ילדה ב-23 באפריל 1964 (צילום: AP Photo)

למרות שמרבית הילדים והצעירים חוסנו תוך כשנה, והחיסון הפך לאחד מחיסוני השגרה, הוא לא עצר את ההדבקה ומדי שנה נדבקו בפוליו מאות חולים נוספים. בתחילת שנות ה-60 הומצא חיסון חדש, שפיתח אלברט סייבין על בסיס נגיפים מוחלשים, ורק אז החלה ירידה חדה במספר הנדבקים, עד שבשנות ה-70 המגפה נעלמה כמעט לגמרי.

הפאניקה חוגגת

ב-1988 אירעה התפרצות מחודשת של הפוליו בישראל ובמדינות מפותחות אחרות. בסך הכל אובחנו 16 נדבקים, אבל הטראומה מההתפרצויות של שנות ה-50 הייתה כה חזקה, שהתעוררה פאניקה ציבורית.

הממשלה החליטה על מבצע חיסון כללי, במקביל למבצעי חיסון שהתבצעו במדינות אחרות בעידוד ארגון הבריאות העולמי. התעורר ויכוח, האם להשתמש בנגיף המומת או המוחלש, והאם לחסן את כלל האוכלוסייה או רק אנשים שלקו בסימפטומים ראשוניים של המחלה או נחשפו לחולים.

לבסוף הוחלט על חיסון כללי בנגיף המוחלש אותו נתנו בטיפות דרך הפה, לפעמים מהול במזון או מרוח על לחם. שרת הבריאות דאז, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, הצטלמה כשהיא מדגימה כיצד לקחת את הטיפות, ותמונתה כיכבה על שערי העיתונים.

משרד הבריאות קרא לכל אזרח מתחת לגיל 40 להגיע למרפאות ולהתחסן נגד פוליו. הפרופסור שלמה וינקר, רופא משפחה שכיום משמש כיו"ר חטיבת הרפואה בקופת חולים לאומית, סיפר: "אני זוכר שטפטפו לנו את הטיפות על פרוסת לחם ואמרו לנו לאכול אותה. התבדחנו שזה מזכיר לנו את לחם הקודש בכנסייה".

בכתבות ופוסטים שפורסמו לאחרונה, על רקע חיסוני הקורונה, סופר כי "ב-1988 חיסון הפוליו היה חובה וחוסנו כל הישראלים מתחת לגיל 40, 100% מהם". מבדיקה שערכנו עולה כי מדובר ככל הנראה בפייק ניוז.

בכתבות ופוסטים שפורסמו לאחרונה, על רקע חיסוני הקורונה, סופר כי "ב-1988 חיסון הפוליו היה חובה וחוסנו כל הישראלים מתחת לגיל 40, 100% מהם". מבדיקה שערכנו עולה כי מדובר ככל הנראה בפייק ניוז

רופא ששימש בתפקיד בכיר במשרד הבריאות בשנות ה-80 אומר לזמן ישראל: "לא חייבו אף אחד בשום דבר. קראו לכולם להתחסן, מי שהגיע הגיע. הרוב הגדול הגיעו, בדיוק כמו שהרוב הגדול מגיעים היום להתחסן מקורונה.

מתן חיסון לילדי הבדואים באמצעות ניידת בסביבות שנת 1950
מתן חיסון לילדי הבדואים באמצעות ניידת בסביבות שנת 1950

"גם אז היו מתנגדי חיסונים, יש מתנגדי חיסונים מאז שיש חיסונים, וגם אז הם היו מיעוט קטן שעשה המון רעש והשפיע מעט.

"אבל אנחנו לא יודעים כמה בדיוק התחסנו, כי לא היה רישום. היום רושמים כל דבר. בזמנו, באת, התחסנת, הלכת. לא היה מחשב בכל חדר ולא הייתה אפשרות טכנית לבצע סטטיסטיקה כזאת בזמן אמת".

במשרד הבריאות שופכים אור נוסף: "לא הייתה חובה להתחסן. לפי מספר מנות החיסון שניתנו, אחוז ההתחסנות היה מעל 100% מהיקף האוכלוסייה המיועדת לחיסון, ומשיחה עם רופאים שהיו מעורבים בניהול ההתפרצות ומבצע החיסון, ההיענות לחיסון הייתה גבוהה מאוד".

בדיעבד, דווקא ההחלטה לחסן את כל האוכלוסייה ספגה ביקורת, בגלל החשש שההתחסנות גרמה להופעת מקרי פוליו יותר משמנעה אותם. בדו"ח מבקרת המדינה מ-1988 נכתב:

"עם קבלת תרכיב חיסון מוחלש קיימת סכנה להופעת המחלה. סכנה זו מוגדרת בתדריך החיסונים של משרד הבריאות כנדירה ביותר, אבל מחצית ממקרי הפוליו שדווחו בין השנים 1983-1987, ארבעה מתוך שמונה היו קשורים בקבלת החיסון".

התחושה הרווחת מהדיווחים בתקשורת אחרי החיסון, שעלתה גם מדו"ח המבקרת, הייתה שהממשלה, בלחץ משרד הבריאות, החליטה מתוך פאניקה על חיסון נרחב שהתגלה כמיותר, יקר ומזיק. בדו"ח נכתב כי:

"יותר מ-3.4 מיליון מנות תרכיב הוזמנו והתקבלו עוד לפני שהוחלט על מבצע החיסון, ובעת קבלת ההחלטה הסתמך משרד הבריאות, בין היתר, על תוצאות בדיקות בדבר הימצאות נגיפי פוליו בביוב. אולם התוצאות לא היו סופיות ולא הראו בוודאות שהנגיפים אלימים".

בעקבות הביקורת, הוחלט ב-1989 לחסן את הילדים בחיסוני השגרה גם בנגיף המומת וגם בנגיף המוחלש. מאז לא אירע בישראל אפילו מקרה אחד של הדבקה בפוליו. מה שהוכתר בזמנו כפאניקה מוגזמת התברר כמדיניות אחראית שהוכיחה את עצמה. מנכ"ל משרד הבריאות באותה תקופה, אגב, היה פרופ' יורם לס.

חיסונים נגד שפעת חזירים בסוף שנות השבעים (צילום: AP Photo/JLR)
חיסונים נגד שפעת חזירים בסוף שנות השבעים (צילום: AP Photo/JLR)

ב-2013 התגלו נגיפי פוליו בביוב בדרום הארץ, בזמן התפרצות פוליו במצרים. האירוע עורר כותרות מבהילות, ומשרד הבריאות יצא במבצע לחיסון של כ-150 אלף ילדים וצעירים. בסופו של דבר, לא התגלו חולים בפועל.

הפרופסור וינקר אמר אז בראיון ל"מקור ראשון": "בדיקות המעבדה לזיהוי נגיפים מדויקות מאוד. לוקחים את העניינים מאוד ברצינות. אין כאן קטע של פופוליזם, אלא עבודה מסודרת ומקצועיות גבוהה ביותר.

"החיסון מאוד בטוח ואין תופעות לוואי, והוא חשוב מאוד מעשית ותדמיתית לא נעים להיות מדינה מערבית שיש וירוס פוליו בתחומה. יש גם לחצים בינלאומיים שמופעלים לנקוט פעולות מסוימות. החיסון נותן סיכוי לשבור את מעגל ההדבקה. פאניקה זה אפילו לא קרוב למה שקורה כאן".

עוד 2,208 מילים
כל הזמן // יום חמישי, 15 באפריל 2021
מה שחשוב ומעניין עכשיו

פרויקט מיוחד ישראל שלנו

לכבוד יום העצמאות, מערכת זמן ישראל נכנסת למנהרת הזמן במסע אל הרגעים הפרטיים שמאחורי הזיכרונות הקולקטיביים ● שירת החיילים בששת הימים ● הריצה למקלט במלחמת יום הכיפורים ● האבא שמפרפר בין חיים למוות בשלום הגליל ● אולפן ההקלטות של פורטיס וסחרוף ● שברון הלב כשהרסו את אוסישקין ● הרצון להיות חלק מכולם אחרי רצח רבין ● ואפילו: ישראל כמעט שורפת את צרפת בכדורגל

מחשבות על ביטחוניזציה ואזרחי ישראל

המאורעות המתוארים בטקסט זה התרחשו לפני עשרות שנים. גם אם לא כולם מכירים את המקרה הספציפי על פרטיו, כולם מכירים את הרקע ואת הנסיבות. הטבח נמשך כשעה אחת, ובמהלכו נרצחו 51 בני אדם, רובם נורו למוות: ילדים וילדות, גברים ונשים, אחת מהן בהריון. תיאורי המקרה המובאים כאן די מזעזעים (אזהרת טריגר – לא לבעלי לב חלש). כך היה:

גם אם לא כולם מכירים את המקרה הספציפי על פרטיו, כולם מכירים את הרקע ואת הנסיבות. הטבח נמשך כשעה אחת, ובמהלכו נרצחו 51 בני אדם: ילדים וילדות, גברים ונשים, אחת מהן בהריון

בשעות הערב, ארבעה גברים הגיעו לביתם בכפר לאחר יום העבודה, רכובים על אופניהם. חיילים שהוצבו בכפר ופקודתם היתה למנוע את תנועת התושבים מחוץ לבתיהם, פתחו עליהם באש מטווח קצר ללא אזהרה מוקדמת. שניים נהרגו במקום, אחד נפצע מהירי בירכו ובזרועו, כיסה עצמו באופניו והעמיד פני מת לאורך כל הטבח. משהבחין שאיש מהחיילים לא מתבונן בו הצליח לזחול למטע סמוך בו הסתתר עד אור הבוקר.

דקות מעטות לאחר מכן הגיעה לכפר עגלה רתומה לפרד, עליה ישבו אב ובתו הקטנה בת השמונה. לצידם צעדו שני מבוגרים ונער בן 14. עם הגיעם הופיעו מפקד המחלקה וחולייתו במכונית.

הקצין הורה לשלושת פקודיו לרדת מהמכונית וניגש לעגלה, כשהוא מצווה על שלושת המבוגרים להתייצב זה לצד זה בשורה על הכביש. אחד הגברים, שראה את גופות הנרצחים שנמצאו במקום שאל: "מדוע תרצו להרוג אותנו. אמרו [לי] שתוק. ואחר כך ירו בנו". המפקד נתן פקודת אש – "תדפוק אותם" הוא צעק – וירה בשלושת הגברים ברובה שהחזיק בידו.

בזמן זה הגיעה למקום משאית ובה 23 תושבים. המשאית המשיכה לנוע אל עבר הכניסה לכפר, ואחד הגברים שעמדו בצד הכביש החל לרוץ לכיוון המשאית. בעת ניסיונו להיכנס אליה, הוא נורה למוות. "אבא, אני מת" היו מילותיו האחרונות.

זמן קצר לאחר שנכנסה המשאית בשלום לתוך הכפר, הגיעה לאזור משאית נוספת. כשהתקרבו, הבחין נוסע בחיילים יורים והורה לנהג לעצור את המשאית. אחד החיילים ניגש אליהם והורה להם להמשיך בנסיעה לתוך הכפר, ואז נפתחה עליהם אש שהגיעה מחוליה שנמצאה מאחוריהם. היריות המשיכו בזמן שהמשאית התרחקה מאזור הירי. לאחר עצירה קצרה בשולי הדרך המשיכה המשאית במהרה פנימה, ובארגז המשאית מוטל חסר חיים אדם אחד.

מספר דקות לאחר מכן הגיעו תושבים נוספים למקום, רובם רכובים על אופניים. הם הצטוו על ידי חייל לעמוד בצד הדרך ולהסתדר בשורה. בסך הכל עמדו 13 גברים בשורה. "כלב, תעמוד בשורה באמצע" צעק אחד החיילים. כשהתברר לחיילים שלא נראים באופק אנשים נוספים, שאל אחד מהם למקום מגוריהם והם השיבו שהם מתגוררים בכפר.

ניצול אמר לאחר המקרה ש"אנחנו לא חשדנו שהוא עומד לירות בנו. אנחנו חשבנו שהוא עומד לבקש מאתנו מסמכים". מפקד הכוח צעד אחורנית והורה לשני חיילים ששכבו בצד הדרך לפתוח באש. אחד מהם היה חמוש במקלע אוטומטי. "תקצור אותם", צעק המפקד, ובמהרה נורו על שורת הגברים יריות רבות.

"לא חשדנו שהוא עומד לירות בנו. חשבנו שהוא עומד לבקש מאתנו מסמכים". מפקד הכוח צעד אחורנית והורה לשני חיילים ששכבו בצד הדרך לפתוח באש. אחד מהם היה חמוש במקלע אוטומטי. "תקצור אותם", צעק המפקד

כל הגברים נפלו ארצה לבד מנער בן 18 שהצליח לברוח ולקפוץ מעל הגדר לאחר מתן הפקודה. הוא התחבא בשדה, מפוחד. רק לאחר יומיים חזר לכפר. גם לאחר שהגברים שכבו על הרצפה המשיכו החיילים לירות בנופלים שגילו סימני חיים.

דקות ספורות לאחר הירי של רוכבי האופניים ואיסוף הגופות לערמה, התקרבה לכניסה לכפר משאית עמוסת אנשים. עוד כשהתקרבו שמעו יריות וחשבו שהירי נועד לגרום לתושבים להיכנס לביתם. המשאית נעצרה עלי ידי מפקד הכוח שציווה על הנהג ו-18 הנוסעים לרדת מן המשאית ולעמוד לפניה כשהם מרוכזים בצד הכביש. מיד לאחר שבתשובה לשאלת החיילים מסרו האנשים שהם תושבי הכפר – הורה מפקד החולייה לפתוח באש על הקבוצה.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה משאית נוספת ובה ארבעה גברים ו-14 נשים (מגיל 12 עד 66). עוד לפני שהמשאית עצרה שמו לב נוסעיה לגופות המוטלות בצד הכביש. הנשים צרחו במשאית. "צרחנו בקולי קולות. איבדנו כל יכולת לחשוב או לשפוט. לא ידענו איפה אנחנו".

אחד החיילים רץ לעבר המשאית והורה לה לעצור. מיד עם עצירתה ציווה חייל על כל הנוסעים לרדת: "תעצור כלב ותרד". כ-18 נשים וגברים עמדו מקובצים יחדיו כאשר המפקד נתן את פקודת האש הקטלנית. הירי לא נפסק עד ש-17 מתוכם הוטלו מתים.

*  *  *

התיאורים המובאים כאן התרחשו בשנת 1956 במהלך טבח בישוב הישראלי כפר קאסם. אירוע בו נורו למוות 47 אזרחים ערבים על ידי מחלקה אחת של משמר הגבול. התושבים לא יודעו ששעת העוצר שהטיל הממשל הצבאי על הכפר הוקדמה, והם נורו מידית עם שובם הביתה מהעבודה.

נער וגבר נוסף נורו בכפרים סמוכים. תושבי הכפר מחשיבים את עוברה של אחת הנשים, שהייתה בחודש השמיני להריונה, כחלל נוסף, וכך גם אזרח קשיש, שליבו הפסיק לפעום שעות לאחר שנכדו נורה למוות. כך, מניין הקורבנות הגיע ל-51. התיאורים המובאים במאמר זה הם מתוך ספרו החדש יחסית (2018) של ההיסטוריון אדם רז.

תושבי הכפר מחשיבים את עוברה של אחת הנשים, שהייתה בחודש השמיני להריונה, כחלל נוסף, וכך גם אזרח קשיש, שליבו הפסיק לפעום שעות לאחר שנכדו נורה למוות. כך, מניין הקורבנות הגיע ל-51

ייאמר ויודגש – מקרה כפר קאסם הוא חריג ביותר. גם אם היו (ועוד מתרחשים) אירועים אלימים של חיילים ושוטרים כלפי אוכלוסייה אזרחית בישראל, טבח כפר קאסם הוא קיצוני בעוצמתו ובחומרתו, ומצביע על א-נורמליה של החיילים בשטח ושל מפקדים שונים בשרשרת הפיקוד שחילקו את ההוראות.

אך עשרות שנים לאחר מכן, ועל רקע התקדימים האלה, אלימות של יהודים כלפי ערבים עדיין מתרחשת, והיא מונחת על אדנים דומים של גזענות ושנאה. כיום הדגש הוא פחות על אלימות בחסות המשטר הצבאי, אלא יותר על אלימות של פעילי ימין בגדה המערבית ובתוך הקו הירוק. אולם ההבנה של האירועים בכפר קאסם הכרחית על מנת להבין אלימות גזעית של אזרחים כיום.

תהליכי ביטחוניזציה שגובשו עם קום המדינה והתחזקו לאורך שנות קיומה כלפי "האיום הערבי", מאפשרים להתייחס לסוגיות אזרחיות כסכנה ביטחונית, "ולטפל" בהן בהתאם.

תהליכים אלה אפשרו, בין היתר, ירי בשישה מפגינים ערבים אזרחי ישראל במהלך יום האדמה ב-1976; את אירועי אוקטובר 2000, במהלכם נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראלי ופלסטיני שאינו אזרח ישראלי על ידי כוחות משטרה; ומהימים האחרונים, את האמירות הגזעניות של פוליטיקאים קיצוניים מהימין (כמו בצלאל סמוטריץ'), השוללים את הלגיטימיות של המפלגות הערביות.

כך חוזרים ונשנים מקרים המתירים את דמם של הערבים אזרחי ישראל ושל ערבים פלסטינים. כיום במוקד האלימות נמצאים אזרחים פעילי ימין קיצוני, הפועלים לעתים באקראיות ולעתים בשיטתיות כלפי ערבים. מתוך מבחר דוגמאות מהתקופה האחרונה ניתן לציין את ניסיון הלינץ' בנהג הערבי במהלך הפגנות התמיכה באהוביה סנדק, את התקיפה הדומה של נהג אוטובוס ערבי על ידי פעילי ימין חרדים בבני ברק, את ההתקפות של מתנחלים את המשפחות הפלסטיניות הנופשות בדרום הר חברון וליד בית אל, ואת התקיפה האלימה של פלסטיני בן 70 על ידי רעולי פנים יהודים בצפון הגדה המערבית.

ועוד מחשבה אחת מסכמת, העולה על רקע הדברים האלה ולמרות חומרתם. דווקא בימים בהם נכנס לכנסת ממשיך דרכו של כהנא – הגזען שונא הערבים איתמר בן גביר – אפשר למצוא קצת תקווה לאופטימיות.

מנסור עבאס אינו קדוש, אולם דרכו הפוליטית אמיצה. שמרנותו בנושאים של זכויות נשים ולהט"ב והתבטאויותיו ביחס להתנגדות הפלסטינית האלימה הן בעיתיות ביותר. יחד עם זאת, התהליך של התקרבות למגזר היהודי הכללי אותו מובילים פוליטיקאים ערבים בשנים האחרונות (כמוהו גם איימן עודה למשל), עשוי לסכן את עבאס מבית (להיתפס כבוגד בעם הפלסטיני) ומחוץ (להיתפס כאינטרסנט פוליטי).

תהליכי ביטחוניזציה שגובשו עם קום המדינה והתחזקו לאורך שנות קיומה כלפי "האיום הערבי", מאפשרים להתייחס לסוגיות אזרחיות כסכנה ביטחונית, "ולטפל" בהן בהתאם

הדגשתו של עבאס נושאים אזרחיים – כמו האלימות הגואה בחברה הערבית, האלימות נגד נשים, תקציבים למגזר הערבי, שיפור תשתיות, טיפול בבנייה לא חוקית, הסדרת ההתיישבות הלא מוכרת בנגב, ועוד – נותרה שנויה במחלוקת. מחד, יש חשיבות בהדגשתו סוגיות אזרחיות-חברתיות, שתועלתן משמעותית לחברה הערבית אך גם לחברה הכללית בישראל. מנגד, התעלמותו מהסוגייה הפלסטינית ומהכיבוש מסירה מסדר היום את מצוקתם של מיליוני אנשים החיים בין הירדן לים ללא אזרחות וללא זהות לאומית.

אין זה אומר שעבאס זנח את הסוגיות הלאומיות של העם הפלסטיני, עם זאת, הדרך בה הוא צועד והשיח המפייס שלו עשויים להיות נקודת מפנה בשיח הפוליטי בין יהודים לערבים, שיח שאותו צריך לקדם.

ד"ר יאיר יאסָן הוא מרצה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. חוקר מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה, בדגש על מערכות היחסים בין קבוצות מיעוט לבין המשטרה. מאמר שלו פורסם לאחרונה בכתב העת Social Movement Studies. מאמין בג'ון לנון כי החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכנונים אחרים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,241 מילים

ראיון המדינה של אבא שלה

כמעט כל פרט בסיפורה האישי של יעל מדיני מתפקע מסמליות לאומית ● בתו של משה שרת - ממייסדי המדינה, שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל - היא אחת מעדות הראייה האחרונות שחוותה מקרוב, בצורה אינטימית ממש, את הדרמה מאחורי הקלעים של הקמת המדינה ● בראיון לאמיר בן-דוד היא מוסרת, בעברית נפלאה, את עדותה - שהיא גם הצעה לנסיעה במכונת זמן אל ימים אחרים

עוד 4,398 מילים ו-1 תגובות

טיול לחג מחווה לזרים שנלחמו למען עצמאות ישראל

יום הזיכרון ויום העצמאות הם הזדמנות טובה לבקר באנדרטת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ובחורשה סביבה, המוקדשים לאלה שנתנו את חייהם למען מדינת ישראל ● לטייל ולזכור

עוד 1,194 מילים

למקרה שפיספסת

קהילה חזקה מצילה חיים

בערב ראש השנה האחרון עדי גוזי, תושבת מצפה רמון, שמעה בכי מוזר של תינוק מאחת הדירות הסמוכות בבניין בו היא גרה. כשהתקרבה לדלת היא שמעה את קולה של שירה איסקוב: "תשברי את הדלת". כך תיארה גוזי את מה שקרה באותו הערב:

"מאותו רגע הגוף שלי נכנס לטורנדו כשאני עומדת וצורחת לבד 'תפתח את הדלת'. בעלה פתח ועמד שם מולי עם המערוך והסכין, דחפתי עליו את הדלת, האינסטינקט שלי היה חייתי, רציתי לעצור את הזוועה. לרגע היה בייננו עימות כשאני מנסה לפתוח והוא מנסה לדחוף אותי החוצה ולסגור. ראיתי אותו עומד עם מערוך מלא בדם במבט של אדם שאין בו נשמה אנושית, ממשיך להכות אותה ולדקור אותה בלחיים ובידיים. צרחתי לבעלי, לאבא שלי ולשכנים".

כבר בימי התנ"ך הובנה המשמעות של קהילה חזקה ותומכת. הביטוי "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כ"ז, פסוק י'), הוא דוגמה טובה להבנה הזו. אבל שכן או שכנים טובים אינם רק כתובת לכוס חלב או שתי ביצים לארוחת ערב ששכחנו לקנות. שכנה טובה כמו עדי גוזי לצד קהילה חזקה – מצילים חיים.

כבר בימי התנ"ך הובנה המשמעות של קהילה חזקה ותומכת, כמו בביטוי "טוב שכן קרוב מאח רחוק". אבל שכנים טובים אינם רק כתובת לכוס חלב. שכנה טובה כמו עדי גוזי לצד קהילה חזקה – מצילים חיים

רבים מאיתנו הפנימו את המשמעות הקלוקלת הבאה לידי ביטוי במילה "להלשין". עדי גוזי לא הסתפקה ב"להלשין", אלא עשתה מעשה. דמיינו כמה סבל היה נחסך אם כל מי שידע על מעשיו (לכאורה) של יהודה משי זהב, היה מדווח על כך. או אם בעלי המועדונים שנחשפו למעשיו של אלון קסטיאל, היו מדווחים או אפילו מזהירים את קסטיאל שיעשו כך. ויש כמובן עוד לא מעט דוגמאות כמעט בכל שכונה או קהילה.

בקהילות מתבדלות יותר כמו הדתית והחרדית נמצאו פתרונות המבוססים על כוחה של הקהילה לפעול למען חבריה. כך לדוגמה, מי שסייע לתחקיר הארץ אודות משי זהב היה ארגון "מגן", המלווה נפגעים ונפגעות תקיפות מיניות מהציבור החרדי. וכך גם הגוף המקביל בציונות הדתית, "פורום תקנה" שמשמש כתובת לתלונות של הקהילה, מנסה לטפל בעצמו ובמידת הצורך פונה לרשויות המדינה.

שני הגופים הללו התנדבותיים ואינם פועלים מכח חוק או תקנות. הם מנסים להתמודד עם הקושי באיסוף וטיפול בעדויות אך עצם קיומם ופעילותם מבהיר את הנחישות והרצון להתמודד עם אלימות מינית לסוגיה. המגזר הערבי צמא ל"פורום תקנה" משלו ואני מקווה שגם זה יקרה בקרוב.

אבל קהילה חזקה היא גם עמדה ואמירה מוסרית חזקה, כפי שהיטיב לנסח ניצול השואה וחתן פרס נובל לשלום, אלי ויזל. בנאום בבית הלבן ב-1999 אמר ויזל:

"ההפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות וההפך מחיים אינו מוות, אלא האדישות בין החיים למוות".

4 מערכות בחירות תוך שנתיים, כשהקמפיינים של מרבית המפלגות הפוליטיות הבהירו היטב שהסוגיות האזרחיות החשובות לכולנו כלל לא נמצאות על סדר היום. השינוי צריך להתחיל בבית, בבניין, בשכונה, בעיר ובכפר. אם הפוליטיקאים לא סופרים אותנו, אנחנו צריכים ויכולות לנהוג אחרת ולאמץ את מה שכבר היה ברור וידוע בתקופת התנ"ך.

קהילה חזקה היא גם עמדה מוסרית חזקה, כפי שניסח אלי ויזל: "ההפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות וההפך מחיים אינו מוות, אלא האדישות בין החיים למוות"

קהילה חזקה שמצמיחה הנהגה מקומית נחושה וחדורת מוטיבציה שמחוברת לתושבים וקשובה לצורכיהם, היא הבסיס לשינוי שכולנו מייחלים לו. קהילה חזקה ותומכת בה האזרחים לוקחים אחריות ופועלים ביחד לרווחתם, היא הדרך הנכונה לחיים טובים יותר גם היום.

נתי בירמן מנועים הוא מנהל המטה בתנועת "תנועה ישראלית".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 532 מילים
עודכן עכשיו
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תגובות אחרונות

עשרות מדרגות אל הקבר ומעלית שטרם הותקנה ● מעברים צרים שאינם יכולים לשרת אנשים המתניידים על כיסא גלגלים ● קבלנים שחוסכים בהוצאות וסוגרים את אספקת המים ● ביום שבו רבבות ישראלים מגיעים לבתי הקברות ברחבי הארץ לטקסי יום הזיכרון, כדאי לשים לב לעובדה שהתנאים בחלקם רחוקים מלעמוד בסטנדרטים סבירים של שירות ציבורי במדינה מתוקנת

עוד 708 מילים

ארוכה הדרך הביתה

לוחמים משוחררים הנחשבים בריאים בנפשם ולא מוכרים במערכת הביטחון כהלומי קרב, מגיעים לטיפול במסגרת "מסע שחרור", או אז מתברר כי הם סובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית ● מנהל התוכנית, ד"ר דני ברום: "הרבה לוחמים פוסט-טראומטיים נמנעים מליצור קשר מחודש עם משרד הביטחון שמזוהה אצלם עם הצבא, ולכן חשוב שמסגרות אחרות יוכלו לטפל בהם ובכל אלה שלא הוכרו כזכאים לטיפול"

עוד 1,056 מילים

צעקות לעבר נתניהו לאחר שאמר שתוקם ממשלה שתבנה אתר הנצחה; "בלי פוליטיקה״

יאיר נתניהו: הכל תוזמן ותוכנן מראש - מבזים אח שכול ● יאיר לפיד: הנופלים לא מתו בשביל שישראל תיראה ככה ● נכי צה״ל עמדו במחאה מול אגף השיקום בפ״ת; "סתם אדם לא שורף את עצמו״ ● מנכ״לית עמותה שטיפלה באיציק סעידיאן: יש מנגנון שלם שמשקיע הרבה כסף כדי להתעמר בפצועי צה״ל ובהלומי הקרב ● גנץ: אירוע קשה - לא אכנס לוויכוח שהוא ויכוח ארגוני

עוד 18 עדכונים

לפיד עדיין בונה על בנט

גם בנט וגם לפיד מאמינים שנתניהו תקוע וללא אפשרות להקים קואליציה ● בנט, אומרים מקורביו, לא רוצה למשוך את הסאגה יותר מדי ויפעל להעברת המנדט לח"כ אחר אם נתניהו לא יצליח להתקדם אחרי 24 יום ● בינתיים, לפיד חזר מארה"ב מסבב פגישות עם יועצו האסטרטגי וכן עם נציגים של ממשל ביידן ● והפיצוץ בין גלעד קריב לח"כים החרדים הגיע הרבה יותר מהר מהצפוי ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
ביבי עשה רבות למען ישראל, אך בתמורה למשכורת ולכל מה שנלווה למעמדו כראש ממשלה: הוא ינק ככל הניתן מהמדינה את כל מה שניתן. כלומר, כל עבודתו הייתה לא בהתנדבות, ואם היה הולך לעסקים, יש סיכוי... המשך קריאה

ביבי עשה רבות למען ישראל, אך בתמורה למשכורת ולכל מה שנלווה למעמדו כראש ממשלה: הוא ינק ככל הניתן מהמדינה את כל מה שניתן. כלומר, כל עבודתו הייתה לא בהתנדבות, ואם היה הולך לעסקים, יש סיכוי טוב שלא היה שורד ואף היה פושט רגל! לענייננו, הנזק גדול על התועלת. ביבי מנסה להחריב את ישראל במידה ואכן המשפט יתקדם והכיוון יהיה כלא; הנזק גדול על התועלת: ההרס שביבי מותיר אחריו גדול על כל הטוב שעשה – גדול בהרבה

עוד 745 מילים ו-1 תגובות

החשוד באיומים על בן-ארי: חבר הליכוד בקצרין ומעריץ של נתניהו

משה אלון, הנחקר בחשד כי שלח מכתב מאיים לתובעת הראשית במשפט נתניהו, הוא פעיל ליכוד ברמת הגולן, אשר התמודד בראש רשימת המפלגה בבחירות האזוריות ב-2018 ● אלון אף אירח את ראש הממשלה בביתו והצטלם איתו לסרטון משותף בו ברך את נתניהו: "שהקדוש ברוך הוא תמיד, אבל תמיד, ישמור עליך" ● בקצרין, הדעות על אלון חלוקות ● ראש המועצה: "אני מכיר את משה כאדם טוב"

עוד 664 מילים ו-2 תגובות

למרות המשבר, חברות הענק שרדו יפה

בדיקת זמן ישראל הדוחות השנתיים של חברות ישראליות הנסחרות בבורסה מגלים: 2020 לא הייתה רעה אליהן ● פוקס הכניסה יותר מ-3 מיליארד שקל ורשמה רווח נקי של 207 מיליון ● עזריאלי, גם אחרי ירידה גדולה, הרוויחה 189 מיליון שקל ● ההון של פתאל עומד על כמעט 2 מיליארד שקל, והמכירות של שטראוס הסתכמו ב-6.8 מיליארד ● "הרוויחו וחילקו דיבידנד בזמן שעובדים יצאו לחל"ת, זו חזירות"

עוד 2,649 מילים

ריבלין: "כדי לחזק את הבטחון עלינו להילחם עליו"

מנדלבליט: לא ניתן לכנס קבינט בלי שר משפטים מכהן ● ספינה בבעלות ישראלית הותקפה ליד האמירויות ● נתניהו ובנט נפגשו ● משרד הבטחון יבדוק את האירוע שבו נכה צה"ל הצית את עצמו ● עדות ישועה: יאיר נתניהו הסית את אמא שלו ואז הגיעו דרישות ● משרד המשפטים: ח"כ קריב פעל כחוק בכניסה לכותל עם ספר התורה

עוד 55 עדכונים

בטקס מרגש, פרש אתמול השופט חנן מלצר מבית המשפט העליון ● "חברי כאח לי", קראה לו הנשיאה אסתר חיות ● מלצר יחסר על כס השיפוט: הוא נחשב לרחב-אופקים, ידען וליברל ● וגם, יש לומר, איטי להחריד ● מבין פסקי הדין החשובים שהשאיר מאוחריו, אולי החשוב ביותר - זה שככל הנראה הורה על ביטול חוק פיצול תאגיד השידור הישראלי - נותר גנוז בלשכתו ● פרשנות

עוד 827 מילים ו-1 תגובות

עיריית דימונה מציגה: השכונה ירוקה - האנרגיה מזהמת

תושב דימונה בנה את ביתו בשכונת השחר בעיר - המוגדרת על ידי העירייה כשכונה ירוקה ● באופן טבעי, הוא ביקש לכסות את גג הבית בפאנלים סולאריים, אלא שהעירייה דחתה את הבקשה בנימוקים מוזרים, ביניהם הטענה שהפאנלים מכערים את העיר ● כעת הנושא ממתין להכרעת בית המשפט - אלא אם ראש העיר יתערב קודם לכן

עוד 572 מילים ו-1 תגובות
פרס ישראל. אילוסטרציה

מתוך רצון להימנע מעימות נוסף מול הרשות המבצעת, בג"ץ אימץ את עמדתו של היועמ"ש לאפשר לשר החינוך פרק זמן של 30 יום לשקול את עמדתו לגבי הענקת פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך ● ההחלטה שוברת מסורת רבת שנים לפיה בג"ץ לא מתערב בשיקולים המקצועיים של ועדת הפרס ● כעת, חזקה על גלנט שיעדיף להעניק את הפרס לגולדרייך במרתף אפלולי מאשר באירוע חגיגי ● פרשנות

עוד 1,085 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה