1924 היתה שנה קשה. הטיפוס, השחפת ומגפת האבעבועות השחורות קטלו רבים מתושבי פלשתינה. הבריטים לא חיסנו את כלל האוכלוסייה, ונקטו בסוג של גישת רמזור: הם חיסנו תושבים בשכונות שבהן אירעה הדבקה.

עולה יהודי שהגיע לארץ חש ברע, וכשהגיע להיבדק, התברר שנדבק 12 ימים קודם. "עולה החשש שהעולה הלזה בא במגע עם אנשים רבים והדביקם במחלה הארורה", נכתב בעיתון "הארץ". "הבריטים איתרו 1500 איש שהעולה הלזה היה עלול לבוא איתם במגע, חיסנו את כולם, והמגפה נבלמה אחרי שנדבקו בה ארבעה חולים בלבד".

עולה שהגיע לארץ חש ברע, וכשהגיע להיבדק, התברר שנדבק 12 ימים קודם. "עולה החשש שהעולה הלזה בא במגע עם אנשים רבים והדביקם במחלה הארורה", נכתב ב"הארץ"

מבצע החיסונים הלאומי נגד מגפת הקורונה אינו הראשון מסוגו. למעשה, ישראל מציגה מסורת ארוכת שנים של אירועים מהסוג הזה. קונצנזוס כמעט ולא היה שם, לאורך השנים, אבל גם מבצעים שנתקלו בבוז ובביקורת הצליחו לשים קץ למגפות קשות ביותר.

וכך, ב-1940, בצל מלחמת העולם השנייה, הוציאה האימפריה הבריטית את "פקודת בריאות העם" שהגדירה את סמכויותיה לטיפול במחלות. הפקודה מאפשרת, בין השאר, לכפות התחסנות.

הצלב האדום מעניק חיסון נגד כולרה במזרח התיכון ב-1947 (צילום: AP Photo)

בפקודה נכתב כי "בכל אזור שמחלה עלולה לקבל בו צורה אפידמית או שלדעת הרופא הממשלתי יש בה סכנה לבריאות הציבור הוא רשאי להטיל חובת חיסון. המסרב ביודעין יהא צפוי לקנס של עד חמש לירות או למאסר של עד חודש".

"בכל אזור שמחלה עלולה לקבל בו צורה אפידמית או שלדעת הרופא הממשלתי יש בה סכנה לבריאות הציבור הוא רשאי להטיל חובת חיסון. המסרב ביודעין יהא צפוי לקנס של עד חמש לירות או למאסר של עד חודש"

הפקודה, והחובה להתחסן, בוטלה בבריטניה – אך מעולם לא בוטלה בישראל, אם כי לא ברור האם היא מתיישבת עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בפועל, ממשלת ישראל חייבה את תושביה להתחסן רק פעם אחת – בשנת 1952, בזמן מגפות הטיפוס והאבעבועות השחורות.

פחד גדול בתור לרופא

בשנות הקמת המדינה והעלייה ההמונית הגיעו לישראל המוני חולים ונשאים של מגפות קטלניות כמו טיפוס, שחפת, מלריה ופוליו, שהפכו למגפות המוניות, בעיקר במחנות העולים.

מתכתובות בין המנכ"ל הראשון של משרד הבריאות, ד"ר יוסף מאיר, לראש הממשלה דוד בן גוריון עולה כי כ-8% מהעולים היו חולים ונשאים של שחפת וכ-60% מהם חולי ונשאי מלריה – בנוסף לרבבות חולים במגפות אחרות.

דוד בן-גוריון מבקר במעברת פרדיה, ב-22 בנובמבר 1950 (צילום: דוד אלדן/אוסף התצלומים הלאומי)

התעורר מחסור חמור בצוותים רפואיים, בחדרי בידוד ובמיטות אשפוז. שיעור התמותה היה גבוה – כ-18% מחולי השחפת לבדה – ובמגפות נספו עשרות אלפי אנשים.

ישראל פתחה במבצעי חיסון קודם לעולים במעברות, ואחר כך לאוכלוסייה הכללית, ואלה נתקלו בקשיים לוגיסטיים וגם בהתנגדות סוערת.

אחת המגפות הקשות הייתה טיפוס הבהרות – מחלה קטלנית שהרגה בתחילת המאה ה-20 עשרות מיליוני בני אדם, ביניהם רבבות מהיהודים בגטאות ובמחנות הריכוז. ב-1950 התגלו בישראל 2,667 נדבקים במגפה, והממשלה החליטה על חיסון כללי.

בצו שפרסם ב-1952 מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' חיים שיבא, נכתב:

"לשם הקטנת הסכנה יש צורך שכל התושבים בישראל יקבלו זריקת חיסון. בתוקף סמכותי מפקודת בריאות העם, אני מטיל חובה על כל התושבים מגיל 4 לקבל זריקת חיסון תוך שלושה חודשים. החיסון יינתן חינם במקומות המיועדים לכך. כל המסרב לקבל זריקות יואשם בעבירה וייענש כחוק".

יחד עם החיסונים לטיפוס חולקו גם חיסונים גם נגד אבעבועות שחורות, עוד מגפה קטלנית שהרגה אלפי ישראלים.

צו חיסון העם נגד טיפוס, 1952

נירה אורני, שהייתה באותו זמן תלמידת בית ספר בפתח תקווה, תיארה את מבצע ההתחסנות שנים אחר כך:

"היה פחד גדול. כל הילדים עמדו בתור מחוץ לחדר של רופא בית הספר. אני כל פעם ברחתי משם. הזריקות היו הרבה יותר כואבות בזמנו. אולי בגלל המחטים. היום יש מחטים עדינות, פעם המחטים היו גסות, וזה היה כואב גם בזמן הזריקה וגם אחרי". ד"ר רקפת זלשיק, היסטוריונית של מערכת הבריאות הישראלית, ציינה בראיון לאותה כתבה: "החיסון היה חובה, אבל לא עבד מספיק טוב. רק 55% התחסנו. לא ידוע לי על ענישה שיצאה לפועל".

במקביל, התקיימו מבצעים לחיסון גם נגד מגפות אחרות – כולרה, קדחת, שחפת, דיפטריה, טטנוס, שעלת ועוד, שלא היו חובה. המבצעים, שנערכו בסיוע הצלב האדום וארגוני סיוע אירופיים, ונראים בדיעבד כהצלחה גדולה, הצטיירו בתקשורת של אותה תקופה ככישלון.

בכתבה מעיתון "הארץ" ב-1949 על חיסונים נגד אבעבועות שחורות, נכתב:

"הניסיון לחיסון בעזרת תעמולה, נכשל למעשה. אשתקד קיבלו את החיסון הדרוש 200 נפשות בלבד, מהם לפחות שני שליש תלמידי בתי הספר ובני נוער. כלומר, ההיענות מצד המבוגרים היתה כמעט אפסית".

מחקר של ההיסטוריונית ד"ר שפרה שוורץ והמומחה לבריאות הציבור, פרופ' נדב דוידוביץ', על המגפות של התקופה, חושף קשיים במבצעי החיסונים, וגם לא מעט התנגדות:

"לפי מכתבים ודוחות ששלחו רופאי מחנות העולים, מחסור בחיסונים ובעיות לוגיסטיות שונות, כמו הקושי להוביל את משלוחי החיסונים למחנות המרוחקים בתנאים נאותים, עיכבו את הפעלתה המלאה של תוכנית החיסונים. דווח על לא מעט מקרים של תופעות לוואי, בייחוד זיהום של מקום ההזרקה".

עוד נכתב במחקר:

"מעמדם החוקי של החיסונים היה בעייתי. החיסונים לא היו חובה, אך ניתן לשער כי כך הם הוצגו לעולים. החיסון ניתן לכל התושבים אם כי עיקר הדאגה להשיג שיעור גבוה של כיסוי חיסוני כּוונה כלפי העולים החדשים. לא פעם ניתנו החיסונים באונייה במהלך ההגעה לישראל.

"שיטות החיסון הביאו לא פעם להיווצרותה של צלקת גדולה ומכוערת. באותה תקופה לא היתה אפשרות לבדוק את רמת הנוגדנים או לבצע בדיקה אחרת אם אכן עבר החיסון בהצלחה, כך שהדרך לוודא שהילד התחסן היתה הצלקת.

"המדינה סימנה למעשה את צלקת החיסון על גוף האזרחים כאישור להיותם מחוסנים. מעדויות שונות עולה כי תהליך ההצטלקות נחשב מכער ובעייתי. במקרים נדירים החיסון גרם אף לעיוורון – אם הילד העביר חומר חיסון לעיניו.

"לא פעם ביטאו העולים את המתח והזעם שהצטברו בהם בהתפרצויות אלימות, שכוונו גם כלפי הצוותים הרפואיים, שאף נאלצו לעבוד בהשגחתם של שוטרים מפחד שמא יותקפו".

נראה שמה שליבה את האלימות היה הניכור בין הצוותים המחסנים לבין העולים, והסטריאוטיפים של הצוותים כלפי האוכלוסייה שחיסנו. המחקר מצטט אחות שעבדה באחת המעברות:

"חיסונים לא היו ידועים לרוב העולים והתנגדותם לחיסונים הייתה פעמים רבות עזה ומקור לתסכול עז לאחיות. אפשר להשוות את הניסיון להסביר ולשכנע את העולים בצורך בחיסון לניסיון להסביר לתינוק את משמעותו של טיפול בדי-די-טי".

במחקר נכתב כי –

"מדיווחים אפידמיולוגיים עולה כי שיעור החיסון היה בערך 55%, שאינו מאפשר להשיג הגנה מהתפרצות המחלה. עובדה זו הפכה את החיסון לשנוי במחלוקת עוד יותר. תיעוד החיסונים היה לקוי, ולכן נדרשו העולים לא פעם לעבור חיסונים חוזרים מיותרים".

"לנוכח חומרת המצב הציע ד"ר שיבא להתנות מתן תלושי מזון לעולים רק לאחר קבלת החיסונים. שיבא צוטט בתקשורת כאומר "העולים מוסתים, ולא נתנו לאנשי משרד הבריאות לערוך בדיקות וזריקות חיסון. הצעה מצידנו להבטיח חיסון על ידי הגבלת מזון לא נתקבלה על ידי אנשי הסוכנות מתוך פחד בפני זעם העולים. התוצאה היא שאין חיסון כנגד טיפוס הבטן. ומה נובע מכך? שהגענו לתחלואה פי 50 במחלה זו מאשר הושג בארצות של היגיינה מסודרת".

בסופו של דבר, רוב האוכלוסייה חוסנה. בין נובמבר 1949 לנובמבר 1950 חוסנו  נגד שחפת בלבד 851,208 מתושבי המדינה, שאוכלוסייתה הגיעה ל-1.4 מיליון איש באותה עת.

לאחר מבצעי החיסונים הגדולים, החיסונים בישראל הפכו לשגרה. מרבית ילידי ישראל חוסנו כבר בינקותם בתחנות טיפת חלב שהיו מפוזרות בישובים היהודיים כבר משנות ה-20 של המאה שעברה, ובבתי הספר.

ילדים מגיעים לקבל חיסון בתל אביב. ינואר 1957 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

הריחוק החברתי נולד

מאז שנות ה-60, שיעור ההתחסנות בישראל במרבית החיסונים הפך לאחד הגבוהים בעולם – יותר מ-90%. מגפות הענק של שנות ה-50 דעכו בהדרגה וכבר בשנות ה-60 נחשבו לנחלת העבר. חוץ ממגפה אחת, שהמשיכה להופיע שוב ושוב ולעורר בהלה: שיתוק הילדים, הפוליו.

ב-1950 אובחנו בישראל 1,621 חולי פוליו – 1.2% מתושבי המדינה. עד 1954 אובחנו 4,700 חולים. אלפים מהם הפכו לנכים. למרות שהפוליו הייתה פחות קטלנית ממגפות אחרות, עם 760 מתים בלבד, היא עוררה פחד רב בגלל פגיעתה הקשה בילדים, ובשל העובדה שהייתה נפוצה גם בקרב הישראלים הוותיקים ולא רק בקרב העולים.

למרות שהפוליו הייתה פחות קטלנית ממגפות אחרות, עם 760 מתים בלבד, היא עוררה פחד רב בגלל פגיעתה הקשה בילדים, ובשל העובדה שהייתה נפוצה גם בקרב הישראלים הוותיקים ולא רק בקרב העולים

בערים הגדולות הונהגו בזמן התפרצויות פוליו כללי ריחוק חברתי חדשים, שהפכו לנורמה: ילדים ונערים נקראו להימנע מלהכיר חברים חדשים, לא לאכול מכלים של אחרים, לא להרים חפצים שנפלו על הרצפה ועוד. הילדים חולי הפוליו נשלחו לאשפוז בבידוד, רחוק מהוריהם, לעתים בניגוד לרצון ההורים.

האנתרופולוגית פרופ' מאירה וייס, שכתבה מחקר על הפוליו, סיפרה בספר שכתבה:

"היתה לי אחות, עופרה, צעירה ממני בשנה. היא אושפזה בבית החולים בפרדס כץ. אבא שלי סיפר לי שלקחו אותה, והוא לא הצליח לראות אותה. הוא הסתובב כמה ימים סביב בית החולים, אבל לא נתנו לו להיכנס. יום אחד הוא פרץ לשם ואחד האחים העיף אותו החוצה. הוא סיפר 'ראיתי אותה לבד, עצובה, וכשהיא ראתה אותי היא חייכה. ואז העיפו אותי. כשהיא ראתה אותי עוזב, היא הסתכלה עליי במבט שאמר לי שהיא מאבדת אותי לנצח ואני לעולם לא אשכח את המבט זה".

בשנים מאוחרות יותר התפרסמו טענות קשות של אנשים שחלו בילדותם, ונשארו משותקים, על יחס מזלזל שקיבלו, לטענתם, מרופאים, סירוב למתן טיפולים, ואף על ניסויים שבוצעו, בהם כביכול – טענות שלא הוכחו, הוכחשו נמרצות על ידי הרופאים והפכו לחלק מהטראומה הקולקטיבית.

ילדים חולי פוליו בבית חולים במחנה צריפין בביקור של נשות הדסה ושוטרי משטרת ישראל. שנת 1954 (צילום: אוסף אדי הירשביין, הספרייה הלאומית)

ב-1955 הודיע הרופא היהודי-אמריקאי ד"ר יונה סאלק כי מצא חיסון לפוליו, שהיה מבוסס על נגיפים מומתים. משרד הבריאות הישראלי הודיע מייד כי הוא מתכוון לחסן את ילדי ישראל עוד באותה שנה.

המבצע נדחה לאחר שבארה"ב קמה מחאה ציבורית נגד ייצוא חיסונים, והממשל האמריקאי אסר על כך. עם זאת, הממשל התיר למדינות זרות לייבא את התרכיב ולייצר את החיסונים בעצמן, וישראל הייתה המדינה השנייה בעולם שעשתה זאת.

המבצע התקיים בישראל ב-1957. ד"ר נתן גולדבלום ופרופ' תמר גוטליב הקימו לצורך כך מעבדה במרתף בית החולים צהלון ביפו, שבו ייצרו את החיסונים. לקראת המבצע בוצע רכש ענק של מחטים, מזרקים ובקבוקי תרכיב. החיסונים התבצעו בתחנות טיפת חלב. כבר ביום הראשון חוסנו 5,000 פעוטות.

בניגוד למבצע חיסוני הקורונה, מבצע חיסוני הפוליו לא הובלט במיוחד בתקשורת. בעיתון "הארץ" הוא סוקר במדור "לאשה ולבית", שעסק בעיקר בהמלצות לאימהות. בכתבה צויין כי "קיימים פקפוקי הורים" והומלץ "לבוא לתחנת החיסון עם צעצוע שאהוב על הילד, להכין אותו למפגש עם הרופא ולהחזיק אותו על הזרועות".

בניגוד למבצע חיסוני הקורונה, מבצע חיסוני הפוליו לא הובלט במיוחד בתקשורת. בעיתון "הארץ" הוא סוקר במדור "לאשה ולבית", שעסק בעיקר בהמלצות לאימהות

למחרת נכתב ב"הארץ" כי "יום זה הוכתר כהצלחה גדולה והיענות הציבור הייתה מעל המשוער". ואילו דווקא בעיתון הממשלתי "דבר" דווח על "תנועה מצומצמת בתחנות". בדיעבד, המבצע נחרט בזיכרון הקולקטיבי כאירוע גדול וד"ר סאלק הפך למעין גיבור לאומי.

ד"ר יונה סאלק מחסן נגד פוליו ילדה ב-23 באפריל 1964 (צילום: AP Photo)

למרות שמרבית הילדים והצעירים חוסנו תוך כשנה, והחיסון הפך לאחד מחיסוני השגרה, הוא לא עצר את ההדבקה ומדי שנה נדבקו בפוליו מאות חולים נוספים. בתחילת שנות ה-60 הומצא חיסון חדש, שפיתח אלברט סייבין על בסיס נגיפים מוחלשים, ורק אז החלה ירידה חדה במספר הנדבקים, עד שבשנות ה-70 המגפה נעלמה כמעט לגמרי.

הפאניקה חוגגת

ב-1988 אירעה התפרצות מחודשת של הפוליו בישראל ובמדינות מפותחות אחרות. בסך הכל אובחנו 16 נדבקים, אבל הטראומה מההתפרצויות של שנות ה-50 הייתה כה חזקה, שהתעוררה פאניקה ציבורית.

הממשלה החליטה על מבצע חיסון כללי, במקביל למבצעי חיסון שהתבצעו במדינות אחרות בעידוד ארגון הבריאות העולמי. התעורר ויכוח, האם להשתמש בנגיף המומת או המוחלש, והאם לחסן את כלל האוכלוסייה או רק אנשים שלקו בסימפטומים ראשוניים של המחלה או נחשפו לחולים.

לבסוף הוחלט על חיסון כללי בנגיף המוחלש אותו נתנו בטיפות דרך הפה, לפעמים מהול במזון או מרוח על לחם. שרת הבריאות דאז, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, הצטלמה כשהיא מדגימה כיצד לקחת את הטיפות, ותמונתה כיכבה על שערי העיתונים.

הארכיון לא שוכח.

מתוך תעמולת בחירות של מטה הדור הצעיר בליכוד:

"רבבות ממתינים בארץ לחיסול נגד המחלה המשתקת, משרד הבריאותלא השכיל למנוע את התפרוצתה מבעוד מועד, כפי שלא השכיל למנוע את התמוטטות מערכת הבריאות. הם ממתינים. שרת-הבריאות לא צריכה להמתין."

>> pic.twitter.com/OC7z21KXvr

— Nimrod Barnea (@nimrodbarnea) January 30, 2021

משרד הבריאות קרא לכל אזרח מתחת לגיל 40 להגיע למרפאות ולהתחסן נגד פוליו. הפרופסור שלמה וינקר, רופא משפחה שכיום משמש כיו"ר חטיבת הרפואה בקופת חולים לאומית, סיפר: "אני זוכר שטפטפו לנו את הטיפות על פרוסת לחם ואמרו לנו לאכול אותה. התבדחנו שזה מזכיר לנו את לחם הקודש בכנסייה".

בכתבות ופוסטים שפורסמו לאחרונה, על רקע חיסוני הקורונה, סופר כי "ב-1988 חיסון הפוליו היה חובה וחוסנו כל הישראלים מתחת לגיל 40, 100% מהם". מבדיקה שערכנו עולה כי מדובר ככל הנראה בפייק ניוז.

בכתבות ופוסטים שפורסמו לאחרונה, על רקע חיסוני הקורונה, סופר כי "ב-1988 חיסון הפוליו היה חובה וחוסנו כל הישראלים מתחת לגיל 40, 100% מהם". מבדיקה שערכנו עולה כי מדובר ככל הנראה בפייק ניוז

רופא ששימש בתפקיד בכיר במשרד הבריאות בשנות ה-80 אומר לזמן ישראל: "לא חייבו אף אחד בשום דבר. קראו לכולם להתחסן, מי שהגיע הגיע. הרוב הגדול הגיעו, בדיוק כמו שהרוב הגדול מגיעים היום להתחסן מקורונה.

מתן חיסון לילדי הבדואים באמצעות ניידת בסביבות שנת 1950

"גם אז היו מתנגדי חיסונים, יש מתנגדי חיסונים מאז שיש חיסונים, וגם אז הם היו מיעוט קטן שעשה המון רעש והשפיע מעט.

"אבל אנחנו לא יודעים כמה בדיוק התחסנו, כי לא היה רישום. היום רושמים כל דבר. בזמנו, באת, התחסנת, הלכת. לא היה מחשב בכל חדר ולא הייתה אפשרות טכנית לבצע סטטיסטיקה כזאת בזמן אמת".

במשרד הבריאות שופכים אור נוסף: "לא הייתה חובה להתחסן. לפי מספר מנות החיסון שניתנו, אחוז ההתחסנות היה מעל 100% מהיקף האוכלוסייה המיועדת לחיסון, ומשיחה עם רופאים שהיו מעורבים בניהול ההתפרצות ומבצע החיסון, ההיענות לחיסון הייתה גבוהה מאוד".

בדיעבד, דווקא ההחלטה לחסן את כל האוכלוסייה ספגה ביקורת, בגלל החשש שההתחסנות גרמה להופעת מקרי פוליו יותר משמנעה אותם. בדו"ח מבקרת המדינה מ-1988 נכתב:

"עם קבלת תרכיב חיסון מוחלש קיימת סכנה להופעת המחלה. סכנה זו מוגדרת בתדריך החיסונים של משרד הבריאות כנדירה ביותר, אבל מחצית ממקרי הפוליו שדווחו בין השנים 1983-1987, ארבעה מתוך שמונה היו קשורים בקבלת החיסון".

התחושה הרווחת מהדיווחים בתקשורת אחרי החיסון, שעלתה גם מדו"ח המבקרת, הייתה שהממשלה, בלחץ משרד הבריאות, החליטה מתוך פאניקה על חיסון נרחב שהתגלה כמיותר, יקר ומזיק. בדו"ח נכתב כי:

"יותר מ-3.4 מיליון מנות תרכיב הוזמנו והתקבלו עוד לפני שהוחלט על מבצע החיסון, ובעת קבלת ההחלטה הסתמך משרד הבריאות, בין היתר, על תוצאות בדיקות בדבר הימצאות נגיפי פוליו בביוב. אולם התוצאות לא היו סופיות ולא הראו בוודאות שהנגיפים אלימים".

בעקבות הביקורת, הוחלט ב-1989 לחסן את הילדים בחיסוני השגרה גם בנגיף המומת וגם בנגיף המוחלש. מאז לא אירע בישראל אפילו מקרה אחד של הדבקה בפוליו. מה שהוכתר בזמנו כפאניקה מוגזמת התברר כמדיניות אחראית שהוכיחה את עצמה. מנכ"ל משרד הבריאות באותה תקופה, אגב, היה פרופ' יורם לס.

חיסונים נגד שפעת חזירים בסוף שנות השבעים (צילום: AP Photo/JLR)

ב-2013 התגלו נגיפי פוליו בביוב בדרום הארץ, בזמן התפרצות פוליו במצרים. האירוע עורר כותרות מבהילות, ומשרד הבריאות יצא במבצע לחיסון של כ-150 אלף ילדים וצעירים. בסופו של דבר, לא התגלו חולים בפועל.

הפרופסור וינקר אמר אז בראיון ל"מקור ראשון": "בדיקות המעבדה לזיהוי נגיפים מדויקות מאוד. לוקחים את העניינים מאוד ברצינות. אין כאן קטע של פופוליזם, אלא עבודה מסודרת ומקצועיות גבוהה ביותר.

"החיסון מאוד בטוח ואין תופעות לוואי, והוא חשוב מאוד מעשית ותדמיתית לא נעים להיות מדינה מערבית שיש וירוס פוליו בתחומה. יש גם לחצים בינלאומיים שמופעלים לנקוט פעולות מסוימות. החיסון נותן סיכוי לשבור את מעגל ההדבקה. פאניקה זה אפילו לא קרוב למה שקורה כאן".