בעודה מתגוררת בסינגפור התגלתה אצל רחל מחלה נוירולוגית כרונית, שפגעה ביכולתה ללכת. היא נאלצה לחזור לארץ ונזקקה לטיפול רפואי אינטנסיבי, שהיה כרוך באשפוז ממושך. כבר באשפוז הראשון, בעקבות בדידות, חרדה וחוסר אונים שחוותה כאישה ערירית, נטולת משפחה וסביבה תומכת, שיתפה את הצוות הטיפולי במחשבות אובדניות.
בתחילת פברואר, כשהיא מאושפזת בשנית – בעקבות התדרדרות במצבה ושיתוק בגפיים התחתונות – הצוות הרפואי אבחן את מצבה הנפשי הקשה, והפנה אותה לטיפול של הפסיכולוגית הרפואית העובדת במחלקה שיקומית.
אלא שהתקן במחלקה שבה מאושפזת רחל, ביחד עם 52 מאושפזים אחרים, מאפשר העסקת פסיכולוגית רפואית בחצי משרה בלבד. בשיתוף המתמחים והסטודנטים לפסיכולוגיה שהיא נעזרת בהם במחלקה היא מצליחה להגיע ל-25 עד 30 מטופלים בלבד. רחל, למרות מצבה הנפשי הקשה שאף מסכן את חייה, לא מקבלת טיפול נפשי, ונמצאת ברשימת המתנה ובה 7 מטופלים נוספים.
"המצב הזה מסוכן עבור רחל, כי היא ממשיכה להסתגר ולא רואה איך היא ממשיכה לחיות", אומרת הפסיכולוגית הרפואית שעובדת במחלקה (הפסיכולוגית ביקשה ששמה יישמר במערכת).
"היא נמצאת לבד רוב הזמן. היא חווה אבל ואובדן של חייה הקודמים, כמו רוב החולים שמתמודדים עם מחלה כרונית ועם דיכאון וחרדה שנלווים לזה. הייתי מאוד רוצה לראות אותה פעם בשבוע לאורך האשפוז, לטפל בה ולייצר רצף טיפולי לטובת השיקום שלה. בפועל, בהעדר תקנים, היא לא מקבלת שום טיפול נפשי וזה מחדל של ממש".
גם אביחי, 23, נמצא באותה רשימת ההמתנה, אחרי שאושפז במחלקה בעקבות תאונת דרכים קשה. בתאונה שבר את עמוד השדרה והוא מרותק לכיסא גלגלים. בעקבות האירוע הוא סובל מהתפרצויות זעם, חרדות וסיוטים בלילה. הוא מטופל בכדורים פסיכיאטריים, אבל זה לא מספיק. טיפול נפשי? למרות הצורך הדחוף לכך אין לו שום סיכוי לקבל כזה בקרוב.
"אביחי נמצא במצב פוסט טראומתי והוא זקוק לטיפול נפשי דחוף כדי למנוע החמרה במצבו", אומרת הפסיכולוגית הרפואית. "הוא כבר לא ישן ולא אוכל, וזה פוגע בבריאות שלו וביכולת השיקום שלו".
מוחמד, 25, הותקף בסכין ואושפז גם הוא במחלקה. הפגיעה גרמה לשיתוק בעמוד השדרה וגרמה לו לאבד אמון בסביבה הקרובה שלו, משפחה וחברים. הוא לא משתף פעולה עם הצוות הרפואי. קשה לגייס אותו לטיפולים, לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק שנחוצים לשיקומו.
"זה מקרה קלאסי שבו ללא הטיפול הפסיכולוגי יהיה קשה לעזור לאדם לשקם את בריאותו", אומרת הפסיכולוגית. "הצוות הרפואי מיומן בלזהות מקרים של מצוקה נפשית ומפנה אותם אלינו, אבל אנחנו לא מצליחים להגיע לכולם. משבר הקורונה החריף את מצבם הנפשי של המטופלים במחלקה בשל ניתוק כפוי מהמשפחה ומחברים.
"הביקורים של המלווים הפכו מצומצמים ומוקפדים מאוד. היו תקופות שכל המחלקה נכנסה לבידוד, המטופלים לא פגשו אף אחד ולא הורשו לצאת. טיפול פסיכולוגי בתוך המחלקה הוא לא פחות ממציל חיים בתקופה הזו".
"ביקורי מלווים הפכו מצומצמים ומוקפדים מאוד. היו תקופות שכל המחלקה נכנסה לבידוד, המטופלים לא פגשו אף אחד ולא הורשו לצאת. טיפול פסיכולוגי בתוך המחלקה הוא לא פחות ממציל חיים בתקופה הזו"
אין סיכוי להתמודד
סיפורם של שלושת הממתינים לטיפול נפשי בבית חולים שיקומי, הוא טיפה בים של אלפי ישראלים הממתינים בתור. ילדים שממתינים לאבחון במרכזים להתפתחות הילד, מבוגרים שממתינים לטיפולים אצל פסיכולוגים קליניים דרך קופת החולים, וחולים במחלקות השונות, ביניהן מחלקות הקורונה, שסובלים ממצוקה נפשית קשה.
התורים נמשכים חודשים ארוכים ואפילו שנה, ומאז פרוץ משבר הקורונה לפסיכולוגיה הציבורית אין שום סיכוי להתמודד עם המספרים ההולכים וגדלים של אלה שכל כך זקוקים למענה.
המדינה הזניחה במשך עשרות שנים את בריאות הנפש, תחום שזכה באופן עקבי בתקציבים נמוכים במיוחד, והפך בעל כורחו לסוג של החצר האחורית של מערכת הבריאות. סיפורם של הממתינים לטיפול ממחיש את המחיר הכבד שגובה ההזנחה הזו.
מאז שנות ה-70 לא עודכן מספר התקנים – אז זה עמד על חצי משרת פסיכולוג רפואי במחלקה, וכך זה נותר עד היום. רק שאז המחלקות היו קטנות יותר והבנת החשיבות של הטיפול הנפשי עוד הייתה בחיתוליה.
"במחלקה כזו צריכים לעבוד פסיכולוגים במשרה וחצי לפחות כדי שנוכל לסייע לכל המטופלים ולעזור להם להשתקם", אומרת הפסיכולוגית המחלקתית. "גם הפניה לטיפול בקהילה אחרי האשפוז לא עוזרת כי יש תורים של מעל חצי שנה. מה שעצוב הוא שלכל הפסיכולוגים יש קליניקה פרטית, אבל הטיפול הפרטי מאוד יקר ורק מי שיש לו אפשרות כלכלית יכול להשתקם".
"גם הפניה לטיפול בקהילה אחרי האשפוז לא עוזרת כי יש תורים של מעל חצי שנה. מה שעצוב הוא שלכל הפסיכולוגים יש קליניקה פרטית, אבל הטיפול הפרטי מאוד יקר ורק מי שיש לו אפשרות כלכלית יכול להשתקם"
על פי פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, המחסור בתחום עומר על יותר מ-11,000 משרות. נכון להיום יש תקן ל-165 משרות בלבד של פסיכולוגים רפואיים במערכת הציבורית. זאת כאשר עוד לפני הקורונה נדרשה תוספת של 1550 משרות, ובשנת המשבר הנוכחית הצורך עלה ל-2,064 משרות שחסרות במערך.
בתחום הפסיכולוגים השיקומיים קיימות 220 משרות, כאשר לפני הקורונה נדרשת תוספת של 2,150 משרות, ובעקבות המשבר הצורך עלה ל-2,861 משרות חסרות.
![ד"ר יובל הירש (צילום: באדיבות המצולם)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/01/WhatsApp-Image-2021-01-11-at-12.43.19-280x360-1610361903.jpeg "ד"ר יובל הירש (צילום: באדיבות המצולם)")
"אנו מביטים בכעס ובדאגה על מה שמתרחש, וזה לא פחות מביזיון שהמדינה לא לוקחת אחריות על הצורך הבסיסי של אנשים חולים", אומר ד"ר יובל הירש, יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר, מראשי פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית.
"כל ההבטחות לתקציבים ורשימות ההמתנה זה לא משהו שעוזר לאנשים שזקוקים לטיפול עכשיו. עכשיו הם חווים חרדה, דיכאון ומחשבות אובדניות. עכשיו הם קורסים, זה לא יעזור להם שנעניק להם טיפול בעוד כמה חודשים.
"אנחנו דורשים מהמדינה: תפנו משאבים לפסיכולוגיה הציבורית. תגייסו פסיכולוגים מהשוק הפרטי ותנו להם תנאי פרנסה סבירים על מנת לספק את השירות הבסיסי הזה".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "לצערנו, כלל מקצועות הבריאות אינם מתוקננים בבתי החולים. מתגבש מהלך רב שנתי (תלוי תקציב והסכמות רחבות) של תיקנון מקצועות הבריאות וביניהם גם תקני פסיכולוגים.
"בנוסף נציין כי שירותי בריאות כללית יכולים וצריכים להוסיף תקנים בהתאם לצורך מקצועי".
שמות המאושפזים שמורים במערכת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם