ומה אם השופט מינץ לא היה בדעת מיעוט?

אבתיסאם מראענה בבית המשפט העליון בירושלים, 24 בפברואר 2021 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
יונתן זינדל, פלאש 90
אבתיסאם מראענה בבית המשפט העליון בירושלים, 24 בפברואר 2021

למי שלא מעורה בנבכי חוקי היסוד של מדינת ישראל, הסמכות לפסול רשימה או מועמד לכנסת מופקדת בידי ועדת הבחירות המרכזית. זו מורכבת מנציגי המפלגות המיוצגות בכנסת, ובראשה עומד שופט בית משפט עליון. עילת הפסיקה עומדת תחת אחד משלושת אלה:

  1. שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
  2. הסתה לגזענות.
  3. תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל.

ההחלטה של הוועדה טעונה בסופו של דבר באישור של בית המשפט העליון.

לאחרונה ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-24 החליטה ברוב של 16 תומכים ו-15 מתנגדים לקבל את הבקשה של "עוצמה יהודית" ו"הציונות הדתית" לפסול מהתמודדות לכנסת את אבתיסאם מראענה-מנוחין, המוצבת במקום השביעי ברשימת "מפלגת העבודה". ההאשמות הן: "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" ו"תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל".

ועדת הבחירות המרכזית החליטה לפסול מהתמודדות לכנסת את אבתיסאם מראענה בהאשמות: "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" ו"תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל"

הטענה המרכזית של בקשת הפסילה נסמכה על התבטאויות של מראענה ברשתות החברתיות ובתקשורת. הראיה המרכזית אשר בה מיקדה עוצמה יהודית את טיעוניה, היא אמירה של מראענה בריאיון מיום 18.9.2008 למקומון "מגזין המושבות" כי:

"הייתי משמידה את זכרון יעקב. […] שתחזרו לארה"ב או לפולניה". (מתוך פסק הדין, טענות הצדדים, סעיף 4).

אל מול זאת, לבסוף הוחלט בדעת רוב (הנשיאה א' חיות והשופטים נ' הנדל, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק-ארז, מ' מזוז, ע' ברון ו-ג' קרא) כנגד דעתו החולקת של השופט ד' מינץ, שלא לאשר את החלטת ועדת הבחירות בעניינה של המועמדת אבתיסאם מראענה-מנוחין ולקבוע כי היא אינה מנועה מלהתמודד בבחירות לכנסת ה 24. לא היה זה מפתיע כי הטענה המרכזית של השופטים היא כי אין בדברי מראענה עילה לפסילת מועמדותה – לא בכל הנוגע לשלילת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולא בנוגע לתמיכה במאבק מזוין.

הרעיון העומד מאחורי הסמכות של הוועדה לפסול מועמדים או רשימות לכנסת היא, כי ההצדקות לפגיעה מסוימת בדמוקרטיה (אותה פסילה של רשימות או מועמדים) נובעת מתוך יסודות הדמוקרטיה: הגנה על הקיום הפיזי והגנה על המשטר הדמוקרטי עצמו.

אולם בישראל עומדת גם סמכות נוספת הנוגעת לאופייה של המדינה. "כללי המסגרת של החברה המדינית". למשל, פרופסור רות גביזון טענה בעבר כי היות שמדינת ישראל היא מדינה שיש בה "מימוש חלומו של העם היהודי", ישנה הצדקה לפסילת רשימה שאינה מקבלת את זכותו של העם היהודי למדינה משלו.

התפיסה הנגדית לטענה זו היא למשל של המשפטן מרדכי קרמניצר, האומר כי פסילה על טעם שכזה לא יכולה להיות מוצדקת לפסילה של רשימות, מכיוון שאופייה של המדינה, מעבר לגרעין הדמוקרטי שבה, לא הכרחי לקיום המדינה או לדמוקרטיה. במילים פשוטות, אין סיבה להעניק למייסדי המדינה כוח מוחלט לקבוע אות אופייה של המדינה ללא יכולת שינוי ודינמיות לאורך הזמן.

פרופ' גביזון טענה כי "מימוש חלומו של העם היהודי" מצדיק פסילת רשימה שאינה מקבלת את זכותו של העם היהודי למדינה משלו. פרופ' קרמניצר טוען כי אופי המדינה, מעבר לגרעין הדמוקרטי, אינו הכרחי לקיומה

לאור זאת, עקרון המידתיות המופעל במשפט קובע, כי דוקטרינת הפסילות צריכה להיות מופעלת רק במצבים הקיצוניים ביותר, שלא נותרה בהם אפשרות להגן על הדמוקרטיה אלא באמצעים שהם לכאורה לא דמוקרטים. זאת משום שהפסילה מעידה על החולשה של הדמוקרטיה והתרבות הפוליטית במדינה. כאמור, אם הפסילה לא תופעל כמוצא אחרון בלבד, הרי שמדובר בעירעור חמור על הדמוקרטיה ועל יסודות המשטר.

אולם, אל מול עקרון זה, בנושא העתירה כנגד מראענה דווקא השופט מינץ מצא את עצמו כ"קול קורא במדבר. נותר בגפי". כקול קורא יחיד הרואה בפסילה של מראענה דווקא את הצעד הנכון. לטעמו של מינץ:

"אין מקום לגילוי סובלנות כלפי התבטאויות (או מעשים) של נבחר ציבור שיש בהם משום שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או תמיכה במאבק מזוין של ארגוני טרור הקמים עליה לחסלה" (מתוך פסק הדיון, מינץ, סעיף 3).

השפוט מינץ מוסיף כי לא צריך להיות מדובר ב"מסה" ראייתית קריטית, כלומר, לא מדובר בשאלה כמותית של התבטאויות רבות, אלא איכותיות:

"בית המשפט יכול ורשאי להשתכנע ולבסס את הכרעתו בהתבסס על ראיה אחת ויחידה" (שם).

השופט מינץ טען בפסק הדין, כי קיימת ראיה משמעותית וגלויה המגבשת לדעתו "מסה קריטית" איכותית ומספקת לפסילת מועמדותה של אבתיסאם מראענה-מנוחין:

"וכוונתי, לקריאה המפורשת להשמדת העם היהודי. כך מראענה אמרה: 'אם הייתי יוזמת תסריט אפוקליפטי, הייתי משמידה את זכרון יעקב' (שם)".

מינץ מסכם את הטיעון בכך ש:

"קשה למצוא דוגמה מובהקת יותר להתבטאות מועמד המגבשת 'מסה קריטית' להוכחת המטרה שעניינה 'שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'" (שם).

עקרון המידתיות המופעל במשפט קובע, כי דוקטרינת הפסילות צריכה להיות מופעלת רק במצבים הקיצוניים ביותר, שלא נותרה בהם אפשרות להגן על הדמוקרטיה אלא באמצעים שהם לכאורה לא דמוקרטים

אזכיר לקוראים הנכבדים, כי השופט המכובד דוד מינץ הוא שופט בית המשפט העליון ולא חבר בעוצמה יהודית או במפלגת הציונות הדתית. אותו בית משפט עליון, אשר משמש לרבים מהמחנה הליברלי-שמאלי בישראל מפלט קבוע ו"מנגנון פיצוי" לאור ההפסדים החוזרים והנשנים של מחנה השמאל בזירה הפוליטית. פרופסור מנחם מאוטנר טוען בספרו "הליברליזם בישראל" כי אותם ליברלים הפכו בעצם את בית המשפט העליון לזירה החשובה של הפעילות הפוליטית והתרבותית שלהם, תוך שהם זוכים לשיתוף פעולה הדוק של בית המשפט עצמו.

אולם, השופט מינץ בדבריו מזכיר למחנה הליברלי, כי תנאי הכניסה לשערי בית המשפט אינם עולים תמיד בקנה אחד עם ההשקפה הליברלית בלבד. וניתן לשער כי אם בעתיד יתממשו הרפורמות בבחירת השופטים שמתכנן מחנה הימין, המצב עשוי עוד להיות שונה לחלוטין מהרוח הנוכחית השוררת בבית המשפט העליון היום.

לכן, המחנה הליברלי חייב להבין – כי בראש הראשונה בית המשפט העליון הוא מנגנון הפוסק לפי חוקי היסוד. חוקים אשר נקבעים על ידי הרשות המחוקקת בכנסת (לאור זאת למשל, בית המשפט לא היה מסוגל למנוע את חוק הלאום וזה גם לא תפקידו).

לפיכך אולי היום מינץ הוא עדיין "קול קורא במדבר", אבל אף אחד לא מבטיח שבעתיד המצב לא יהיה שונה. אלו אשר חרדים לאופייה הדמוקרטי-ליברלי של מדינת ישראל – לא צריכים לשים את מבטחם בבית המשפט העליון – אלא בזירה הפוליטית בלבד. עליהם לפעול להקים מהקרשים את המחנה הליברלי-שמאלי. מכיוון שאך ורק הזירה הפוליטית תקבע לבסוף את עתידה של מדינת ישראל כיהודית יותר – או דמוקרטית יותר.

דבריו של מינץ והעתירה של "עוצמה יהודית" ו"הציונות הדתית" מזכירים לנו היום יותר מתמיד – כי רק הזירה פוליטית היא המפתח המרכזי לשינוי ולשיפור מהותה ודמותה הדמוקרטית הליברלית של מדינת ישראל.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 969 מילים
סגירה