לא שלא ידענו זאת קודם, אבל בשנת הקורונה זה קיבל חותם בולט: מדינת ישראל היא מדינת קנטונים של חילונים, חרדים וערבים. את הקנטון החילוני חוצה גבול של תומכי ומתנגדי ביבי נתניהו. לכל קנטון יש את המנהגים שלו, שפה שלטת וקשרי גומלין עם השלטון המרכזי. קווי הגבול בין הקנטונים המובהקים יצרו את המציאות בה מערכת הבריאות נאלצה לנהל מאבק סיזיפי ומתיש כדי לשווק את הנחיותיה והמלצותיה למלחמה בנגיף, ומה שאמור היה להפוך לנשק יום הדין הפך לכלי משחק מטלטל.

לכל קנטון יש מנהגים, שפה שלטת וקשרי גומלין עם השלטון המרכזי. קווי הגבול בין הקנטונים המובהקים יצרו מציאות בה מערכת הבריאות נאלצה לנהל מאבק סיזיפי לשיווק הנחיותיה והמלצותיה למלחמה בנגיף

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

לא אחת נכמר הלב לשמוע את בכירי המערכת משננים את משנתם הרפואית בענין מה ואיך חייבים לפעול כדי ללחום בנגיף, רק כדי למצוא עצמם פעם אחרי פעם בפני מציאות מתסכלת של ביצועי חסר, ביצועי איחור או אי ביצוע בכלל.

לאורך כל השנה הקשה והמטלטלת הסתבר לבכירי הבריאות כי הם למעשה נלחמים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב:

• נתב"ג, שאמור היה להיות נעול עוד מימי הסגר הראשון, התנהל בשיטת הדלת המסתובבת דרכה הסתננה תחילה הקורונה ובהמשך גם אחיותיה המוטציות הקטלניות ממנה
• המשטרה שתפקידה לאכוף את ההנחיות וההוראות, התגלתה כנטולת יכולות ביצוע.
• ומעל כולם ראשי המדינה, שעינם האחת מכוונת על הקורונה ואת השנייה הם לא מורידים מהפוליטיקה, שגם במשבר זה נותרה בבת עינם.

מסיבות אלו, מדינת ישראל מוצאת עצמה לאחר שנה של מלחמה עיקשת במגפה במצב וירטואלי של ללכת בלי ולהרגיש עם – בלי שניצחה את הנגיף ועם תקווה כי החיסונים יעשו את העבודה.

יש מדינות שהתמודדו עם המגפה כשהן חדורות מוטיבציה ונחושות בביצועים – דוגמת ניו זילנד וטייוואן הדמוקרטיות או סין וסינגפור האוטוריטריות – והגיעו להישגים מעוררי קנאה. אצלנו המוטיבציה והנחישות הטבעיות עלו פעם אחרי פעם על שרטוני הכשלים המובאים לעיל.

בעוד אנשי הרפואה ממשיכים להתריע בשער, הפוליטיקאים המשיכו לשחק בארגז החול שלהם. נתניהו, ראש וראשון לפוליטיקאים, היה מתואם אתם רק אם זה התכתב עם מטרותיו הפוליטיות. למעט הסגר הראשון, כאשר כולנו נתקפנו בהלם מול נגיף מאיים וקטלני, הסנכרון בינו לבינם היה נקודתי ומשני לסנכרון עם שיקוליו הפוליטיים.

יש מדינות שהתמודדו עם המגפה חדורות מוטיבציה ונחושות בביצועים – כניו זילנד וטייוואן הדמוקרטיות או סין וסינגפור האוטוריטריות – והגיעו להישגים מעוררי קנאה. אצלנו הפוליטיקאים המשיכו לשחק בארגז החול שלהם

עוד בימי הסגר הראשון, כאשר שום דבר לא היה ברור עדיין, נתניהו שיווק את ישראל כמודל עולמי להצלחה. הוא חזר על עצמו גם בסגר השני, כאשר הנתונים הצביעו על תחלואה גוברת, והגיע לשיא במבצע החיסונים המסיבי, כאשר הבטיח כי את סדר הפסח הקרוב כולנו נחגוג יחד.

נישא על כנפי האופוריה, בעוד גרף המתים מטפס לגבהים חדשים, מאות אלפים נותרים בשוליים ללא מקורות פרנסה, מערכת חינוך מפוררת ואמון הציבור בממשלה הולך ונסדק מאז ימי הסגר השני, המשיך ביבי להפליג בשבחי עצמו. בזכות היקף החיסונים הענק, שהציב את ישראל במקום הראשון בעולם, הוא "הבטיח" כי ישראל תצא ראשונה מהקורונה ותהפוך "אור לגויים" וזאת כי יש לה מערכת בריאות מופלאה. דע עקא, ובמפתיע מתחת לרדאר, הוא ככל הידוע הישראלי היחידי שחוסן פעמיים לא על ידי עובד אותה מערכת מפוארת אלא בידי רופאו האישי.

מנהיגות בשעת משבר לאומי חמור לא הייתה מביאה להתפרקות מכל חובה אזרחית וחברתית, כפי שאנו חוזים בה בעצם ימים אלה, כשהוראות הממשלה הפכו במקרה הטוב רק להמלצה לא מחייבת.

אבני הדרך הוצבו כבר במהלך החודשים הקודמים:

• כאשר אל מול עיניו המשתאות של הציבור ראה ביבי צורך, משיקולים אישיים, לדאוג להחזיר לעצמו מסים פרטיים בסכומים גבוהים, כאשר עומדים מולו מיליון מובטלים, חלקם מזי רעב.
• סירובו העיקש לאשר תקציב מדינה, בכוונת מכוון, ובכך להביא לבחירות נוספות, כדי להימנע מלקיים את הסכמי הממשלה הפריטטית וגם לדחות את התייצבותו למשפט פלילי.
• חדלונו להפעיל את סמכויותיו כדי לכפות את המדיניות שבעצמו אישר כנגד מי שמורד בה.

וכך אולי יום אחד בעתיד, התמונה הווירטואלית של חיסון המונים ביד אחת ופתיחתם הלא מבוקרת של שערי המדינה ביד השנייה, עשויה להפוך לתמצית מלחמתה של מדינת ישראל בקורונה.

אולי יום אחד בעתיד, התמונה הווירטואלית של חיסון המונים ביד אחת ופתיחתם הלא מבוקרת של שערי המדינה ביד השנייה, עשויה להפוך לתמצית מלחמתה של מדינת ישראל בקורונה

ביבי נתניהו הכיר והבין מהרגע הראשון את חומרתה של המגפה ופעל נגדה כמיטב הבנתו. לכן מצער כי גם בשעת משבר חסר תקדים הוא לא השתחרר מנטייתו המובנית לצייר תמונות ורודות כאשר סביב הצבע השולט הוא אפור, במקרה הטוב: הוא הלך להצטלם עם המחוסן המיליון הראשון והשני, אבל לא עלה על דעתו להצטלם עם משפחת הנפטר האלף או החמשת אלפים. וכמובן גם לא עם משפחת מובטל מיואש. אילו היה צ'רצ'יל, בנקודת הזמן הזו הוא היה צריך להתייצב לפני המצלמות והמיקרופונים ולומר ללא פירושים מיותרים: "זה אינו הסוף, זו איננה אפילו תחילת הסוף. אך, אולי, זו סופה של ההתחלה".

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.