לשמור על זכרון יעקב

את השורות הבאות אני כותבת מתוך היסוס ומתוך חרדה ומתוך פחד. גלים של שנאה ושל הסתה ושל כעס בחלל האויר. כולם כועסים על כולם. אקשן! אקשן של כעס ושל שנאה ושל כאב.

את השורות הבאות אני כותבת מתוך היסוס ומתוך חרדה ומתוך פחד. גלים של שנאה ושל הסתה ושל כעס בחלל האויר. כולם כועסים על כולם. אקשן! אקשן של כעס ושנאה וכאב

ואז אני מזכירה לעצמי שבעצם כולנו קרובי משפחה באיזשהו מקום. שדוד של אמא שלי, מנחם-מנפרד ז"ל, היה נשוי לדודה של אחד ממנהיגי מפלגת העבודה של היום, וקרוי היה על שמו של קרוב משפחה אחר שלנו, ר' מנחם מנדל מצל,  שהיה סוחר ועסקן מפורסם, שהתפרסם כצדיק ובעל מופת. ועליו, על קרוב המשפחה הזה שלנו, מסופר הסיפור הבא:

מידי שנה בשנה היה נוסע ר' מנדל פעמיים, שלש ויותר, לעיר הבירה הבווארית, מינכן, ושוהה בה כדי להיפגש עם שרים ומקורבים למלכות להשתדל לטובת היהודים. על אחת מפגישותיו עם המלך מקסמיליאן השני, מושל בוואריה, מובאת מסורת משפחתית: המועד הראשון שקבע לו מלך בוואריה היה ביום שבת, ובהיות שהדבר דחוף מאד, לא רצה רבי מנדל שידחו אותו לאחר השבת. אבל היות שבית המלון שהתאכסן בו היה רחוק כמהלך מיל מהיכל המלך, עשה דרכו ברגל. כשנכנס בפרוזדור הרגיש במנעליו שהיו מכוסים אבק, וניקה את האבק עם מטפחתו.

התחיל השר העומד על הפתח לצעוק עליו על עשותו מעשה כזה בבית המלך! לקול הצעקות יצא המלך מחדרו לראות בשל מי קמה הסערה. בראותו את הישיש כאילו היה משותק ממראהו, לקח אותו בידו, ושאל אותו למה הלך כל הדרך ברגל. אילו ידע זאת היה שולח לו את מרכבתו להביאו אליו.

הצטדק לפניו רבי מנדל, שהוא הוכרח ללכת ברגליו כדי שלא לחלל את השבת, והמלך הקשיב לבקשתו ברוב עניין ונתן צו למלאות מבוקשו. וכמזכרת, נתן לו המלך משענת מקושטת בכסף כדי שיעזר בה בשובו לביתו. וכאשר הסביר לו רבי מנדל שלא יוכל לקבל מתנתו מפני איסור משא בשבת, ציוה המלך על אחד ממשרתיו ללוות את רבי מנדל, ולשאת את המשענת אל ביתו, כדי שתהיה לו למזכרת אהבתו אליו.

רבי מנדל השתמש במשענת ההיא מהיום ההוא והלאה עד שנפטר מהעולם, והמקל השתמר אצל נכדו, הד"ר ווינטר, עד שנאבד בימי השואה (מקור הסיפור: בדרך לציון, א.ר. מלאכי, תלפיות, שנה ו', גיליון א-ב. הובא גם בספר 'ההר הטוב הזה').

ועוד סיפור קצר אספר: לבן זוגה של דודתו של עמר בר לב, מנפרד, גם אחות היתה, שרה זנטה ווטיץ הי"ד, אישה צדיקה, שהיא, בעלה, ותשעת ילדיה עלו בסערה השמימה, באושוויץ, בשואה הארורה. עוד הספיקה שרה זנטה לשלוח אל משפחתנו מברק מרגש, לפרט בו שמות ופרטים של כל בני משפחתה. אך אי אפשר היה להצילם: היא, בעלה, ותשעת ילדיה, כולם ניספו. גם קבר לא נשאר. גם לא מצבה. רק המכתב המרגש ההוא.

וכמה שנים אחר כך, נפטר דוד אמי, מנחם-מנפרד מהתקף לב. אולי עוצמת הטרגדיות הלמה בו. אולי הכאב האיום על בני משפחתו, על הוריו שניספו גם הם, על יהדות שלמה, מפוארת, שנספתה. רק שרידי חרב זכו לעלות הנה. אחד מעיר, שניים ממשפחה, שרדו והגיעו והמשיכו את מורשת עמנו המפוארת, וביססו וחיזקו את היישוב היהודי כאן, וזכרו מחדש את זכרון יעקב.

אז זהו. קרובי משפחה אנחנו, כולנו, משפחה גדולה, מפוארת, משפחת אברהם, יצחק ויעקב. עם מפואר אנחנו. עם של עבדים שיצא ממצרים, שצעד במדבר סיני, שקיבל את התורה מפי האלקים.  עם שזכה להתגלויות בעבר, ולהתגלויות בהווה, כי אין התגלות גדולה מזו של עם שכבר הספידו אותו כל עמי הארץ, והנה הוא קורם עור וגידים, חוזר אל ארצו, ומקים מחדש בתים ופרדסים ושדות וכרמים – והנה הוא חי, וחוזר אל התקווה בת שנות אלפיים, וחוזר אל איתנו.

קרובי משפחה אנחנו, כולנו, משפחה גדולה, מפוארת, משפחת אברהם, יצחק ויעקב. עם מפואר אנחנו. עם של עבדים שיצא ממצרים, שצעד במדבר סיני, שקיבל את התורה מפי האלקים. עם שזכה להתגלויות בעבר ובהווה

כמעט.

ועכשיו חזרתי אל עכשיו.

כי חלום של אלפיים שנה, חלום של עם גדול, קדוש, שקיבל תורת חיים, תורת אמת, תורה עם שבת מפוארת, עם קדושה בתפארתה, תורה עם קרבת אלקים, תורה עם אמונה על זמן של אחרית הימים, על יום שבו נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל העמים, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיהו ב ב) –

וקרוב כל כך ליעד, שוב פעם הוא נופל.

ושוב פעם שוכחים אנחנו את החזון הגדול, את הגדולה שלנו, את העוצמות שלנו האמיתיות.

כבר שכחנו את זה למרגלות הר סיני, קצת אחרי מתן תורה, כשקומץ "ערב רב", אוסף של אנשים מכל מיני עמים, החליטו "לעדכן" את התורה המופלאה שזה עתה קיבלו.

כבר שכחנו את זה, עשרה מתוך שנים עשר השבטים, כאשר ירבעם בן נבט, במסגרת "מאבקו הדמוקרטי" "נגד השחיתות" החליט "לזרוק" את המסורת ולהמציא "תורה חדשה" "רפורמה" עם פולחן חדש "כמנהגו" בדן ובבית א-ל.

כבר שכחנו את זה, אצל תלמידיו של ישו, שהחליטו להנהיג "הכנסת אורחים" לכל מי ש"רוצה להיות יהודי" גם בלי לקבל עליו את התורה המופלאה שלנו – ובסופו של התהליך הפכו לדת שגרמה לנו הרבה מאוד צרות, שכולנו זוכרים היטב.

ועכשיו?

עכשיו, אחרי אלפיים שנה, חזרנו אל ארצנו, חזרנו אל ארץ חמדת אבות, חזרנו אל המקום שה' הבטיח לאבותינו, ובזכות ההבטחה, ובזכות המסורת, ובזכות המורשת המופלאה, ובזכות התורה ששמרנו באדיקות, ובזכות אנשים כמו רבי מנדל מצל, שבגבורה ובכבוד שמר על מורשת אבותיו, והעביר אותה הלאה לדורות הבאים. ובזכות אנשים כמו פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, שגם בטקס קבלת הפרס זכר לבקש בגדים ללא שעטנז.

ובזכות הסבתות הגדולות שלנו שחלמו על בית המקדש, שחלמו על הגאולה השלמה, ובזכות כל הסבים שלנו, שכל אחד בדרכו, מי בתורתו ומי בעבודתו ומי בעסקיו ומי בשתדלנותו, ומי בכל אלו גם יחד, הביאו אותנו עד הלום.

ובזכות המשיחיות! של הברון אדמונד דה רוטשילד, שהקדיש למושבותיו האהובות בארץ ישראל ספר נדיר, קדוש, שמכיל איורים של המבנה האדריכלי החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית: בית המקדש.

ובזכות אהבת ישראל של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב יוסף חיים זוננפלד,  ועוד רבנים נוספים שהצטרפו, ובמשך חודש ימים עברו מעיר לעיר וממושבה למושבה, מזכרון יעקב ועד מרחביה, והפיצו אור ויהדות ואהבת ישראל בקרב יהודי המושבות.

אבל אנחנו, איפה כולנו פה היום?

ואיך קרה שהפכנו אויבים?

ואיך קרה שהאמונה שלנו, אמונה בת שנות אלפיים, הפכה להיות משהו שצאצאי קוזקים גויים, מאלו שתקפו את כולנו ביחד באלפי השנים האחרונות, מלגלגים עליו וקוראים לו "משיחיות"? הרי אפילו הרצל חלם על בית המקדש, ואיך אתם לועגים לאמונה הקדושה הזו שלנו?

ואיך קרה שקרובי המשפחה שלי, מאותה משפחה מפוארת של עסקנים ופעילים ואנשי מדע ורוח, הפכו להיות שותפים עם מי שחולמים להשמיד את זכרון יעקב? עם מי שמבצעים בעצמם התבוללות? עם מי שרוצים להביא סוף לעם היהודי המפואר הזה, ששמר על עצמו כל כך הרבה שנים, ודווקא כאן, קרוב ליעד, פתאום הוא נופל?

אז נכון, יש מי שמדבר גבוהה גבוהה על "שחיתות" ועל "מונרכיה" ועל "דמוקרטיה אבודה" כאילו הם חזות הכל.

אבל שימו לב, אחים יקרים, עם אחד אנחנו, אחים אנחנו, בני דודים, קרובי משפחה. ביחד קיבלנו את התורה, ביחד קיבלנו מסורת מופלאה, ביחד קיבלנו שבת שהיא חיבור עוצמתי וקדוש עם האלקים. ביחד עברנו מסע מופלא של אלפיים שנה, מסע שבו תקפו אותנו אויבינו, שוב ושוב טבחו בנו, שוב ושוב השליחו אותנו אל תוך הכבשנים – ואנחנו שרדנו.  ואנחנו פה.  ואיך נקשור את גורלנו עם מי שרוצה לשים לכל זה סוף? עם מי שקידש את התוהו ואת ההעדר? עם מי שנלחם נגד זכרון יעקב, וזכרון משה, וזכרון כל מורשתנו וכל עמנו וכל מה שעברנו אלפי שנים?

כי יושר הוא קריטי, ואמת, ומוסר, וטוהר מידות, הם קריטיים, אבל בל נשכח שבפרק ט"ו בתהילים כתובים עוד כמה דברים בנוסף לחשיבות השמירה על היושר: כתוב שם גם על "את יראי ה' יכבד": את יראי ה' עלינו לכבד. לאהוב אותם, להתאחד איתם, לא ללעוג להם ולא לפגוע רק בגלל שהם יראים! להבין שאנחנו עם אחד, אחים לאותה משפחה מפוארת, שחזרנו אחרי מסע של אלפיים שנה: ובל נשכח את המסע המפואר שלנו, ובל נזרוק את כל המורשת המופלאה שלנו בעבור נזיד עדשים מעורב באנטישמיות ובשנאה תהומית לזכרון המפואר של עצמנו, ושל עמנו, ושל יעקב אבינו.

יושר ואמת, ומוסר, וטוהר מידות הם קריטיים, אבל בל נשכח שבפרק ט"ו בתהילים כתובים עוד כמה דברים. למשל: "את יראי ה' יכבד": את יראי ה' עלינו לכבד. לאהוב אותם, להתאחד איתם, לא ללעוג ולפגוע רק בגלל שהם יראים!

בואו נשמור על זכרון יעקב. בואו נתאחד כולנו סביב האמת הגדולה שלנו.

שחיתות היא דבר נורא! אבל היא דבר חולף: עם ישראל שרד הרבה הרבה מלכים ומנהיגים מושחתים – ויכול היה להם, אבל קהילות שסבלו מהתבוללות – לא שרדו, והדברים ידועים: חפשו בויקיפדיה על קורות הקהילה היהודית בעיר קאיפנג אשר בסין: קהילה עתיקה ומפוארת, עם בית כנסת מפואר מהמאה ה-11, שלא נמנעה מהתבוללות, ונטמעה לחלוטין בתוך הסינים והמוסלמים המקומיים. עצוב.

הבה נסמן לעצמנו את האויב האמיתי: הקרירות, הלעג, ה"עמלק" של הספק, הוא הוא האויב האמיתי. הלעג למאמינים באשר הם, הלעג למורשת אבות מפוארת, הלעג לאמונה בהתגברות על המידות ועל התאוות ועל היצרים – הם הם האויב האמיתי.

נתחבר, כל אחד מאיתנו, אל המורשת המפוארת שלנו, על התורה המופלאה שקיבלנו מסיני, אל האמונה בגאולה, במשיח, בבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן, ואל המצוות המעשיות והמופלאות שממלאות את עולמנו באור גדול של קדושה.

נתחבר במחשבה. נתחבר בתקווה. נתחבר במעשה. נתחבר בלהבין שהנציגים האמיתיים שלנו הם לא אלו המונעים משנאה, ולא אלו המונעים מנקמה, ולא אלו המונעים מתאוות, ולא אלו המונעים מתאוות שלטון, אלא אלו שממשיכים את המורשת המפוארת של אלפי שנים, אלו שממשיכים דור אחר דור את מורשתם של רבי מנדל מצל, ושל הברון רוטשילד, ושל הרב קוק, ושל כל גדולי עמנו שפעלו, דרך תורתם ואהבתם ויראתם ומעשיהם וקדושתם, והמשיכו מסע של אלפי שנים, מסע שהתחיל באבות האומה, וממשיך עד היום.

בל ננתק את הקשר. בל נבחר בבורות נשברים שאין בהם עתיד ואין בהם תקווה ואין בהם אמת וגם באין בהם מרץ. בל נבחר בדרכים הנלחמות נגד האוצר המופלא, עולם התורה והרוח, אותו נתן לנו ה'. נגד קדושת השבת, נגד כשרות בפסח, נגד הקדושה, נגד ההתקדשות, נגד המקדש.

אלפי שנים אחרי מעמד הר סיני ואחרי חטא העגל, עדיין מהדהדים דבריו הקדושים של משה רבנו:

"מי לה' אלי":

כי לא על איש כזה או אחר התנהלו הבחירות האלו: כולנו ילדים, כולנו בני תמותה, כולנו נולדנו וכולנו עוד נלך, כך או אחרת, בדרך כל הארץ. אבל הבחירות האלו, בחירות של כל אחד ואחד מאיתנו הן: האם בדרך ה' הוא בוחר, האם בדבקות במורשת אבות, או חלילה בזיוף "ליברלי" סיני מתקלף.

כי לא על איש כזה או אחר התנהלו הבחירות האלו: כולנו ילדים, כולנו בני תמותה, אבל הבחירות האלו של כל אחד ואחד מאיתנו הן: האם בדרך ה' הוא בוחר, האם בדבקות במורשת אבות, או חלילה בזיוף "ליברלי" סיני מתקלף

ואנחנו בעזרת ה' נתרחק מן הזיופים, ונבחר בחיבור, ונבחר במורשת, ונבחר בדרך הישרה אליה נולדנו ובה גדלנו ואליה אנו שייכים. ונבחר להגן על הארץ שלנו מפני היצר הזה של עבודה זרה, של שנאה עצמית, ושל השמדה עצמית. ונזכור את זכרון יעקב. ונזכור את השבת שלנו ואת המורשת שלנו ואת התורה שלנו ואת העתיד הגדול שלנו. העתיד הקדוש, המפורט בחזון הנביאים.

עתיד גדול עוד מצפה לנו בעזרת ה' יתברך, ואם כולנו, כל אחד ואחד מאיתנו, נעשה עוד מאמץ קטן, ונחזיק את הראש מעל המים, ונסתכל קצת קדימה אל מעבר לאופק, אז נבין באמת  בפני מי אנחנו עומדים, אז נחבור כולנו ונבחר כולנו באמת הגדולה הזו, האמת של הדת האמיתית שלנו, כמו שקיבלו אותה מסיני, בלי זיופים ובלי עיוותים ובלי עבודה זרה של בני דת אחרת, "ליברלית-סינית", שמחקו את התקווה, שמחקו את הקדושה, שמחקו את העתיד.

כי אם נבחר כולנו ביחד, יוצאי כל הגלויות של זכרון יעקב, בדרך הזו, בדרך של הקדושה, בדרך של אהבת אלקים, בדרך של האור, אז בעזרת ה' נוכל לבנות כולנו ביחד לבנות כאן באמת ממלכת כהנים וגוי קדוש, עם תקווה גדולה ועתיד בהיר ומואר ומושלם, של כולנו ביחד.

ואם נרצה – ואם נאמין – ואם נדבק באמת הגדולה הזו, ובחלום הגדול והמופלא הזה, אז בעזרת ה' גם נגיע אליו: באהבה, בתקווה, בשלום, ובהקיץ.

ד"ר רינה אזולאי היא מרצה בכירה במדעי המחשב. מתעניינת ביהדות, משא ומתן, מכרזים, למידה, תקשורת, הגינות, אמונה ומדע. מאמינה בפתרון קונפליקטים מתוך אמונה וכנות והקשבה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,830 מילים
סגירה