יש כמה סוגים של מעשים רעים בעולם. יש את האכזריות – עשיית מעשה מתועב מתוך רצון, תכנון, פעילות מכוונת שמטרתה לפגוע באדם אחר או בקבוצת אנשים, מתוך רצון לפגוע. יש את הרשלנות – עשיית מעשה מתועב מתוך חוסר תשומת לב, מתוך טעות טרגית והרסנית. ואילו יש סוג שלישי של רוע, סוג שאנו נתקלים בו יותר ויותר לאורך מגפת הקורונה והשבוע הגיע לשיאו – רוע מתוך חוסר אכפתיות. עשיית מעשה מתועב מתוך חוסר אכפתיות מוחלט כלפי אדם או החברה כולה, מחשבה שהאחר והאחרת שווים פחות ממני ומרצונותיי, ולכן אוכל להתעלם מהם לחלוטין.

יש סוג שלישי של רוע, שאנו נתקלים בו יותר ויותר לאורך מגפת הקורונה – רוע מתוך חוסר אכפתיות כלפי אדם או החברה כולה, מחשבה שהאחר והאחרת שווים פחות ממני ומרצונותיי, ולכן אוכל להתעלם מהם לחלוטין

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מקרה אחד כזה פורסם השבוע, ולתחושתי לא זכה לבולטות שלה הוא ראוי. שלושה בני משפחה נדבקו ב"זן הניו-יורקי" של הקורונה, בעודם בישראל. כתב גלי צה"ל יובל שגב דיווח כי בני המשפחה הירושלמית סירבו לשתף פעולה בחקירה האפידימיולוגית – לא אותר ולו מגע אחד שלהם. אין יודע עם מי הם נפגשו, מי אולי היה עשוי להידבק מהמגע עמם, איכון טלפוני גם כן לא איפשר לדעת על מגעים שלהם עם אנשים – השלושה נדבקו בישראל, היו במגע עם אנשים אחרים, אולי הדביקו אחרים – ואין לדעת במי המוטציה החדשה הזו של הקורונה עשויה לפגוע.

וריאנט ניו יורק: החקירה האפידמיולוגיות של שלושת הנשאים הישראלים נכשלה. לא הצליחו לאתר אפילו מגע אחד בגלל סירוב המשפחה הירושלמית לשתף פעולה. גם מהשב"כ לא התקבלו איכונים. הם נדבקו בארץ, לא מן הנמנע שהדביקו, ואין אפשרות מעקב אחרי שרשרת ההדבקה שלהם.
דיווחנו אצל @efitriger

— יובל שגב | Yuval Segev (@Segev_Yuval) March 8, 2021

זה המקום לציין כי חלק מהדיווחים על הזן הניו-יורקי של הקורונה הביעו חשש כי הוא עשוי להתפשט מהר יותר, ואולי אף להיות יותר עמיד לחיסון ולמערכת החיסונית. אני לא אפידמיולוג ולא מעוניין להיות, ועל כן אבקש לא להסתמך על דברי אלה כעל מידע מוסמך – אך כן חשוב לי להידרש לסוגיה המוסרית שעולה מטענות אלה.

יש לנו מוטציה שלראשונה מתגלה בישראל, ויש מי שחוששים שהיא עשויה להיות עמידה יותר בפני החיסונים, ואולי גם מדבקת יותר. מדובר במוטציה, כלומר, אנו עוד לא יודעים עליה מספיק. אולי היא גם מסוכנת יותר? צריך לבדוק כדי לדעת, אך זו אפשרות כמו בכל מוטציה.

משפחה אחת יודעת שהיא נדבקה בכל אלה – והיא אינה מוכנה לגלות את אשר על ליבה ולחשוף מי האנשים שהיו עמה בקשר. שלושה בני משפחה אחת מוכנים לקחת על עצמם את גורל חבריהם, מכריהם, כל האנשים אשר נפגשו עמם, ולמעשה את גורל החברה הישראלית כולה במובן מסוים, אך ורק כדי לשמור על סודם הלא ידוע.

אני לא מתיימר להיות משפטן, אך כאדם מן השורה אני מרגיש שהמדינה כשלה בהתמודדות עם הסוגיה. יש כאן עבירה מוסרית, עבירה שהמדינה צריכה להעניש עליה ולמנוע אותה.

דווקא בקורונה, שבמהלכה הזכות לפרטיות נפגעה מהותית (ולעיתים גם לא מידתית), יש מקרים בהם הפגיעה היא ראויה ונחוצה. במקרה הזה, הפגיעה היא הכרחית: המשפחה הירושלמית, שנוהגת בחוסר אחריות מוחלט כלפי החברה, עשויה להיות הסיבה שכולנו נאלץ לחיות עוד זמן רב ולא ידוע תחת הקורונה.

אם אכן מדובר בזן עמיד בפני החיסונים, לאפשר לו להתפשט בישראל, ועוד דווקא עכשיו כשסוף סוף מצבנו מתחיל להשתפר, זה בבחינת אסון לחברה הישראלית. אני באמת לא רוצה לשפוט, ואולי יש לאותם משפחה סיבות מצוינות לשמור על פרטיותם – אבל זה מקרה שבו שימור הזכות לפרטיות פוגעת בחיי אדם.

בני המשפחה הירושלמית סירבו לשתף פעולה בחקירה האפידימיולוגית – לא אותר ולו מגע אחד שלהם. אין יודע עם מי נפגשו, מי עלול היה להידבק מהמגע עמם, גם איכון טלפוני לא איפשר לדעת על מגעים שלהם עם אנשים

לא אדבר כאן אל ליבה של המשפחה לחשוף את הפרטים, היות שזה חסר טעם ומי יודע האם הם יקראו את שורות אלה. אם הפצרותיהם של החוקרים לא הועילו, ודאי לא תועלנה הפצרותיי. אך כן ארצה להגיד דבר אחד – המעשה שבחרו אותם שלושה לעשות הוא מעשה מרושע שצריך לדבר עליו. צריך לדבר עליו כי כולנו עושים אותו יום-יום מבלי לשים לב – אנחנו מסתובבים באוטובוסים ללא מסיכות, הולכים לאירועים המוניים, מפרים סגר ומתעלמים מהנחיות. כולנו המשפחה הזאת. כולנו צריכים להיות אחראיים יותר ואכפתיים יותר לכולנו. המעשים הללו הם אמנם לא רוע מכוון אלא רוע של אדישות; אך לפעמים, האדישות היא אכזרית והרסנית לא פחות מהרוע המתוכנן.

עופר צ'יזיק הוא עיתונאי, דובר ואיש מדיה, מאז גיל 14. עוסק בעיתונות מתוך אמונה בעולם טוב יותר. עורך בגלי צה"ל לשעבר, וסטודנט בתכנית רודרמן לתואר שני בלימודי יהדות ארה"ב. כיום דובר חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל ובוגר תכנית 'יסוד' מבית עתודות לישראל.