זהו יום (הלא) בוחר

הצבעה בקלפי (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)
נועם רבקין פנטון/פלאש90
הצבעה בקלפי

כדי שנימנע מסבב בחירות חמישי, בכדי שתקום כאן ממשלה יציבה ואחראית שתטפל בכלכלה הפצועה ובמערכת הבריאות הקורסת, ומעל הכל בכדי להחליף את הנאשם הרואה רק את טובתו האישית – על כולנו לצאת ולהצביע.

כדי שנימנע מסבב בחירות חמישי, בכדי שתקום כאן ממשלה יציבה ואחראית שתטפל בכלכלה הפצועה ובמערכת הבריאות הקורסת, ומעל הכל בכדי להחליף את הנאשם הרואה רק את טובתו האישית – על כולנו לצאת ולהצביע

ב-13 בנובמבר 2018, בערך בשעה 2 לפנות בוקר, רטט ללא הפסקה מכשיר הסלולרי שלי. הודעות פוש מכלל אתרי החדשות בישראל והרשתות החברתיות הודיעו כי בשלב הזה, לפי ספירת 75 אחוזים מהקולות בסבב ב' של הבחירות לראשות עיריית ירושלים, מוביל עפר ברקוביץ על פני משה ליאון שזכה לתמיכת הליכוד והחרדים.

בקופה נותרו עוד בערך 40000 קולות והתחושה היתה שסוף סוף זה יקרה: לאחר עשורים של שליטה חרדית ישירה או עקיפה במועצת העיר, יפול דבר בעיר הבירה, וללשכת ראש העיר יכנס סוף סוף מי שזוכה לתמיכת הגופים הליברליים בעיר.

האופוריה הזאת החזיקה מעמד עוד בערך שעה, ואז החלו לצוץ דיווחים אחרים, קודרים יותר: ירושלים בחרה במשה ליאון בפער של כחמשת אלפים קולות בלבד. ברגע אחד ירדו לטמיון כל החלומות על המהפך בעיר שחוברה לפי רצונם של אנשי אגודת ישראל, ומעל מאה אלף איש תפסו את ראשם כמנסים להבין איך זה קרה.

כשפורסמו נתוני ההצבעה הסופיים, הגיעה גם התשובה הכל כך מכעיסה: בסבב ההוא של הבחירות הצביעו בסך הכל כ-33% מבעלי זכות הבחירה בעיר. במילים אחרות אך מכעיסות לא פחות זה אומר שרק אחד מתוך שלושה ירושלמים הטריח את עצמו לגשת לקלפי ולקחת חלק באופן שבו תיראה עיר מגוריו בחמש השנים הבאות לפחות. כשמתבוננים עמוק יותר לתוך הנתונים גילינו  את הנתון הלא מפתיע, לפיו אחוז המצביעים בשכונות החרדיות היה גבוה כמעט פי שניים מאלה בשכונות האחרות.

וכמו תמיד, יממה לאחר אותן בחירות החלה ההלקאה העצמית המוכרת בקרב הארגונים החילוניים והליברלים על אודות האדישות הבלתי נסבלת של אזרחי העיר, היודעים היטב להביע את מורת רוחם במשך 4 שנים ו-364 ימים על אי שיוויון, כניעה וכפייה חרדית, אך ביום הבחירות מעדיפים לצאת לים/קניון ולהותיר את המלאכה בידי אחרים.

האופוריה החזיקה מעמד עוד כשעה, כשהחלו לצוץ דיווחים קודרים יותר: ירושלים בחרה במשה ליאון בפער של כ-5000 קולות בלבד. ברגע אחד ירדו לטמיון החלומות על המהפך בעיר שחוברה לפי רצון אנשי אגודת ישראל

כמו ירושלים, כך מדינת ישראל כולה.

בשלושת סבבי הבחירות הקודמים הצליחה מפלגת כחול לבן ההיא להוות אלטרנטיבה עיקשת לנתניהו והליכוד. מאז עברו מים רבים בנהר ואינספור בדיקות קורונה, והגרסה ההיא של כחול לבן אינה קיימת עוד. אך את ההישגים ההם לא ניתן לקחת ממנה: 33-35 מנדטים המבטאים את קולם של מעל למיליון אזרחים ואזרחיות שרצו שינוי, ויצאו להצביע כדי לממש את רצונם.

אחוז המצביעים בבחירות סבב ג' 2020 עמד על כ-71 אחוזים. נתון מכובד כשלעצמו, אך כזה שאיננו מספיק בכדי להגיע למהפך המיוחל שאנו כל כך זקוקים לו. משום שבעוד שבישובים החרדיים אחוז המצביעים עמד על בערך 75 אחוזים, בתל אביב אחוז המצביעים היה מעט מעל 61% בלבד. זה (בערך) כל הסיפור.

שערו בנפשכם מה היה קורה לו גוש כחול לבן והעבודה ומרץ היה זוכה בעוד שלושה מנדטים (סדר גודל של כמאה וחמישים אלף קולות) – איך הכל היה נראה אחרת: קואליציה חדשה היתה מורכבת ומחויבת למדינת ישראל, לאזרחיה ולבריאותם, לשותפות יהודית-ערבית, להצלת מערכת הבריאות ולהעמדת האינטרס הכללי על פני כל גורם זר אחר. וכל הטוב הזה היה קורה גם ללא עזרתם של הנדל-האוזר ושרת המתנ"סים.

אז נכון שיש ציפייה גם מראשי מפלגות ורסיסי מפלגות לגלות אחריות ולפרוש בטרם יום הבוחר. בוודאי שפרישה של ירון זליכה תחזיר לגוש המרכז-שמאל בערך שני מנדטים הקריטיים כל כך לנצחון. וטוב היה לו ניצן הורביץ ומרב מיכאלי היו מתאחדות לכדי רשימה אחת (הפעם בלי שפמים מגולחים) שהיו מבטיחים את השרדותה של מרצ בכנסת הבאה. כל זה נכון מאוד. אך העדר גילוי אחריות מצד מנהיגו המחנה לא פוטרת אותנו, אזרחי המדינה המותשים מאין ספור סבבי בחירות, לקחת את עתידנו בידנו ולצאת להצביע. לים יהיה אפשר ללכת אחר כך (אולי חוץ מבשישי שבת, תלוי איזה קואליציה תקום פה).

אחוז המצביעים בבחירות סבב ג' 2020 עמד על כ-71 אחוזים. נתון מכובד, אך לא מספיק. בעוד שבישובים החרדיים אחוז המצביעים עמד על בערך 75%, בתל אביב אחוז המצביעים היה מעט מעל 61% בלבד

לכן, למען הסדר הטוב, ולמען השפיות והצדק, כדי שמערכות המשפט תמשיך להיות עצמאית, וכדי שרעיונות מופרכים כמו סיפוח ישארו בספרי ההסטוריה בלבד, כדי שתהיה פה ממשלה אחראית שתבנה סוף סוף תקציב מדינה ותתחיל לעבוד בשבילנו בתיקון החולאים שהותיר כאן נתניהו, ובכדי שסיפורו של עפר ברקוביץ ותנועת התעוררות לא יחזור שוב – צאו להצביע. תמקסמו את נתוני ההצבעה של גוש התיקון. אין לנו ארץ אחרת.

מאיר מישאל. פעיל חברתי, עוסק בדוברות וייעוץ תקשורתי לגופים חברתיים. דתי וסוציאל-דמוקרט שמאמין בערכי שלום שיוויון וצדק בכלכלה אנושית וביהדות מקרבת. פועל בכדי להציג יהדות מתונה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 717 מילים
סגירה