אישה בינונית ואומללה של מנהיג נצחי, מתעמרת בכפופים ובכפופות לה ללא הפסקה, לפי עדויות ודיווחים רבים וגם בהתאם לקביעת בית הדין לעבודה. אף אחד לא קוטע את זה. הקורבנות שלה חיים בגיהינום. מי שמנסה לשבור את קשר השתיקה הנורא (להבדיל אלפי הבדלות ממי שסתם לועג במיזוגיניות לאישה הבינונית והמתעללת), מוגדר מיד כמי שמתעלל במתעמרת.

זהו כמובן היפוך יוצרות נורא שמאפיין את עידן נתניהו.

אישה בינונית ואומללה של מנהיג נצחי, מתעמרת בכפופים ובכפופות לה ללא הפסקה, לפי עדויות ודיווחים רבים וגם בהתאם לקביעת בית הדין לעבודה. אף אחד לא קוטע את זה

עסקן ותועמלן עילג של בלפור ממונה לתפקיד הפרשן הפוליטי ומגיש יומן הערב בתחנת שידור ציבורית, כי מפקד התחנה מרגיש חובה להתחנף למנהיג. הכתבים מדווחים על יחס מתעמר ומשפיל מצדו של העסקן הצעקן. הוא לועג לחלקם בשידור ושואל אם הם עובדים בשירות אדון כלשהו (השלכה עלובה במיוחד מעצמו).

כך למשל לעג לכתבת מדינית ושאל אותה בשידור אם היא הדוברת של שר החוץ גבי אשכנזי. הכתבת, למי שאינו יודע, היא בחורה דתיה וימנית בדעותיה, והיא גם אישה ישרה והגונה שמבינה שתפקידה הציבורי הוא לדווח על עובדות בתחום הסיקור שלה, ולעתים למסור פרשנות זהירה, ולא לדברר אף אחד או לפצוח במסע תעמולה למען שום פוליטיקאי. אני מכיר אותה אישית, כי הייתה כתבת משפט. ישרה כמו סרגל.

ארגון העיתונאים בפנייה למפקד גל"צ שמעון אלקבץ: פעל להפסקת התנהלותו הבריונית והמבזה של יעקב ברדוגו כלפי עיתונאי התחנה.
"התקרית שבמהלכה פנה ברדוגו בשידור לכתבת המדינית של גלי צה"ל, מוריה אסרף וולברג; ושאל אותה באופן מזלזל ומבזה 'את הדוברת של אשכנזי ומשרד החוץ?' היא ארוע חמור מאוד>

— Raz Shechnik (@RazShechnik) March 18, 2021

וכאשר ארגון העיתונאים קורא למפקד גלי צה"ל לפעול נגד התנהלותו הבריונית של אותו עסקן עילג כלפי הכתבים, מיד מופרחות האשמות בדבר סתימת פיות מטעם השמאל המצומק וחסר הכוח.

תרבות הכזב כה עמוקה, תרבות התעמולה כה רקובה, תרבות ההתקרבנות כה רחבה ("התקשורת שמאלנית" מאשימים ברדוגו ושרון גל וקובי אריאלי ואמיר איבגי ועמית סגל ואראל סג"ל וינון מגל ובועז ביסמוט בלי להבין שהם-הם התקשורת),

תרבות ההתעמרות כה מושרשת, תרבות ביזוי האמת כה מופרכת ("נתניהו הוא נציגה של ישראל השנייה ונחשב למגן היהודים בין האומות וכתב האישום נגדו הוא ניסיון אלים של האליטות האשכנזיות-שמאלניות לפגוע בייצוג של ישראל השנייה"),

תרבות פולחן האישיות כה חולנית, תהליך הפשיזציה כה מסחרר, המתקפה השקרית על שלטון החוק כה שיטתית, המינויים כה מטורפים ומושתתים אך ורק על נאמנות וחנופה (אמיר אוחנה שר משפטים וביטחון הפנים. מירי רגב ואסנת מארק בוועדה למינוי שופטים),

השירות הציבורי כה מסורס (מפכ"ל קבוע ופרקליט מדינה קבוע כבר אמרנו?), הניסיון לעקר את כוחם של שומרי הסף כה שקוף ובוטה (מבקר המדינה אנגלמן), הציניות כה עצומה ("אזרחי ישראל הערבים היקרים, אף פעם לא הסתתי נגדכם". חוק הלאום? "לא נועד לפגוע באזרחים הערבים אלא רק באנשים שהגיעו ללא אישור מאפריקה", סיפר הראיס בראיון שקרי נוסף ל"כול אל ערב"),

הגזלייטינג כה עמוק ("למה אתם אומרים שאין תקציב? יש תקציב"), הלעג לאינטיליגנציה כה בלתי נתפס ("מה פתאום גירעון של 174 מיליארד שקלים? כולה עשרות מיליארדים. ואנחנו בודקים את זה"), הנוכלות כה מובנת מאליה (מישהו באמת חשב לרגע שנתניהו יממש את הסכם הרוטציה חוץ מגנץ?),

הכנסת כה מסורסת, זריקת האשמה והאחריות בגין כשלונות כה קבועה (כשהתחלואה תעלה, יאשים נתניהו את בג"צ שהורה לאפשר לכל ישראלי שרוצה בכך לשוב למדינתו ולהצביע בבחירות. או שסתם ימצא איזו שאשה-שאשה, פקה-פקה, כיאה לנציגה של ישראל השנייה),

שלילת הזכויות ממיליונים כה מושתקת (כולה פלסטינים), העדר התקווה הכלכלית כה מושרש (מישהו יכול לקנות בעצמו דירה? בלי ההורים או הירושה מהסבתא), הליכוד הפך למפלגה כה רקובה, ש"ס ויהדות התורה מונהגות בידי אנשים שמחוללים נזק כה עצום לציבור שהם מייצגים בפרט ולציבור הישראלי בכלל, ומאמיני תורת הגזע הכי הומופובים והכי שוביניסטים והכי פשיסטים הפכו להיות כה קונזנסואליים (סמוטריץ' ונציגי מפלגת נעם שרואים בהומוסקסואליות חטא נורא) –

עד שנמאס לי כבר לכתוב את כל זה.

הגזלייטינג עמוק ("למה אתם אומרים שאין תקציב? יש תקציב"), הלעג לאינטיליגנציה בלתי נתפס ("מה פתאום? כולה עשרות מיליארדים גרעון. ואנחנו בודקים את זה"), הנוכלות צפויה (מישהו באמת חשב שנתניהו יממש את הסכם הרוטציה חוץ מגנץ?)

לכן אכתוב רק זאת:

צאו להצביע.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.