כשהגעתי להפגנה במוצאי שבת מול מעון ראש הממשלה, יחד עם עוד עשרות אלפי משתתפים במחאה הגדולה ביותר אי-פעם נגד נתניהו, התחושה הראשונית שלי הייתה תחושת אי-נוחות.
הייתי, כפי שהבחנתי במהירות, אחד מחובשי הכיפה המעטים. המפגינים החילונים והשמאלנים ברובם אינם בני ה"שבט" שלי. אני מצביע למרכז, לא לשמאל. אלמלא ידעתם כבר משהו על הבחירות המתקרבות, תעמולת המפלגות שפעלו בקרב המפגינים בבלפור הייתה עשויה לשכנע אתכם שהעבודה ומרצ צפויות לנחול ניצחון מוחץ.
אבל כשצעדתי ברחובות הצפופים סביב לרחוב בלפור, התחלתי להרגיש בבית. לא הפוליטיקה הייתה הגורם המרכזי שהניע את תנועת המחאה הנחושה ביותר מאז ימי המחאה החברתית בעשור הקודם. העניין כאן מהותי בהרבה: זהו ניסיון לתבוע חזרה את הבעלות על האתוס הישראלי מידי פוליטיקאי מושחת וציני שמעז לפקפק בפטריוטיות של יריביו.
העניין כאן מהותי בהרבה: זהו ניסיון לתבוע חזרה את הבעלות על האתוס הישראלי מידי פוליטיקאי מושחת וציני שמעז לפקפק בפטריוטיות של יריביו
אחד המפגינים המבוגרים יותר הניף שלט: "אנחנו הלוחמים של 1973, אין לנו ארץ אחרת". היו שם מאות דגלי ישראל ענקיים שלא חולקו בידי המארגנים; המפגינים הגיעו עם דגלים משלהם, חלקם מוקפים מסגרת שחורה, והמסר שעלה מהם היה ברור: לא תוכלו לשלול מאיתנו את אהבתנו לארץ הזאת.
צעירים צפרו בזמבורות והיכו בתופים במעין טקס של הוצאת דיבוק, כמו בניסיון לגרש את הרוח הרעה שהשתלטה על בית ראש הממשלה. "הבית מתפורר", הזהיר אחד השלטים: ביתנו הלאומי הולך ונהרס. "געוואלד", קרא שלט אחר.
השלטים נכתבו ברובם בכתב יד, כביטוי זועם לשאט הנפש כלפי נתניהו המטמא את הערכים הישראליים. שירה של לאה גולדברג "בארץ אהבתי השקד פורח" הפך ל"בארץ אהבתי הגנב פורח". "לךְ לךָ מארצי וממולדתי", זָעם על נתניהו שלט אחר, בהד אירוני לפרשת לךְ לךָ.
היו ששאבו את המטפורות שלהם מחג הפסח. "שלח את עמי", נכתב על אחד השלטים. שני שיחק על הבן הרשע מההגדה: "מושחת, מה הוא אומר? מה החוקים הללו לכם? לכם ולא לו". זוג אחד לבש חולצות עם הכיתוב "ביעור חמץ". העצרת הזו לא הייתה מחאה גרידא אלא ריטואל קולקטיבי: ביעור החמץ מן הנפש הלאומית.
אולי בלי משים, ההפגנה חשפה עד כמה חדורה הזהות הישראלית החילונית בערכים יהודיים.
הצעירים ברחוב בלפור לא נדרשו להתאמץ כדי להשתמש בתמות יהודיות; הן היו, בפשטות, התשתית לישראליות שלהם. עצם היעדר המודעות-העצמית הוא שאליו כיוונה הציונות: מרחב ציבורי שייצור תרבות יהודית אינסטינקטיבית, בלי המודעות-העצמית של מיעוט.
אולי בלי משים, ההפגנה חשפה עד כמה חדורה הזהות הישראלית החילונית בערכים יהודיים. הצעירים ברחוב בלפור לא נדרשו להתאמץ כדי להשתמש בתמות יהודיות; הן היו, בפשטות, התשתית לישראליות שלהם
הציונות סיפקה תשובה לשאלה המטרידה של קיום זהות יהודית חזקה בעידן חילוני. מבחינה זו, ההפגנה בבלפור גילמה את ניצחון החזון התרבותי הציוני.
לפני ימים אחדים צעדתי בשכונתי הירושלמית וחלפתי על פני זוג חילוני עם ילדה ששעשעה אותם בדקלום עשר מכות מצרים. מובן שמפגיני בלפור שאבו מההגדה לסיסמאות שלהם: הם הרי שרים את שיריה מגיל הגן.
נתניהו היה רוצה שנאמין שהצעירים האלה שונאים את מדינתם והפנו עורף ליהדות. הוא היה רוצה שנאמין שמדובר בגיס חמישי. אבל למעשה, נתניהו הוא זה שבגד בנו.
נתניהו היה רוצה שנאמין שהצעירים האלה שונאים את מדינתם והפנו עורף ליהדות. הוא היה רוצה שנאמין שמדובר בגיס חמישי. אבל למעשה, נתניהו הוא זה שבגד בנו
חובש כיפה אחד הניף שלט שקבע "נתניהו שכח מה זה להיות יהודי!" – כפרפרזה על לחישתו הידועה של נתניהו כראש ממשלה בקדנציה הראשונה שלו, בשלהי שנות התשעים, על אוזנו של הרב כדורי: "בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים".
בשנים האחרונות הפך ראש הממשלה את השקר הזה לאסטרטגיית הישרדות פוליטית, שמחלקת את הישראלים ליהודים טובים ויהודים רעים. אחד השלטים בבלפור חיבר זה לזה שני תצלומים: הראשון של הרצל – "חוזה המדינה"; והשני של נתניהו – "חוצה המדינה".
מבּין כל חטאיו, ההיסטוריה עשויה לשפוט את ראש הממשלה נתניהו בחומרה הרבָּה ביותר בגין הכחשת יהדותם של יריביו ובגין ניסיונו לשסות את החלק האחד של ישראל בחלקה האחר.
יוסי קליין הלוי הוא עמית בכיר במכון שלום הרטמן, שם הוא מנהל שותף - יחד עם אימאם עבדוללה אנטפלי מאוניברסיטת דיוק - של יוזמת המנהיגות המוסלמית (MLI) וחבר בפרויקט iEngage של המכון. ספרו האחרון, "מכתבים לשכני הפלסטיני", הוא רב-מכר ברשימת ה״ניו יורק טיימס״. ספרו הקודם, ״כחולמים״, זכה ב-2013 בתואר ספר השנה של ה-National Jewish Book Council.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם