על המְשִׁיסָּה ועל המְשַׁסֶּה

.שלט בחירות, מרץ 2021 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
Yonatan Sindel/Flash90
.שלט בחירות, מרץ 2021

בימי תעמולת בחירות, יש המציירים את חיסוני הקורונה כהישג המגמד את התלאות שעברנו בשנה החולפת. ראוי לבחון את הישגי ומחדלי רה"מ נתניהו, לא רק בשנה החולפת אלא גם בעשור הקודם, להווכח כיצד הוא מעצים קיצוניות על חשבון כולנו, ולשאול כיצד נוכל לתקן.

א. זכרון לאומי ארוך וקצר

חג הפסח הממשמש ובא הוא דוגמה טובה לזכרון לאומי ארוך-טווח. תקופת בחירות, לעומת זאת, היא בדרך כלל מפגן של קוצר-ראיה לאומי: מה שאירע בכנסת הקודמת הוא שלג דאשתקד, ואפילו מה שהיה לאורך השנה האחרונה כאילו עבר מן העולם לאור "ההישג הכביר" של החיסונים. בימים כאלה, בהם אנו מופגזים בתעמולה חזותית, טוב נעשה אם נרחיק את מבטנו גם אל מעבר לחודשים האחרונים.

חג הפסח הוא דוגמה טובה לזכרון לאומי ארוך-טווח. תקופת בחירות, לעומתו, היא לרוב מפגן של קוצר-ראיה לאומי: מה שאירע בכנסת הקודמת ואפילו בשנה האחרונה הוא שלג דאשתקד, לאור "ההישג הכביר" של החיסונים

ובכן, עד הבאת החיסונים, נתניהו מיקסם את הכאוס של הקורונה: איחל לאזרחי ישראל "תעשו חיים" אחרי הסגר הראשון, ולא שעה להמלצות פרויקטור הקורונה הראשון; המשיך לא למנות מפכ"ל ושלח שוטרים למשימות שיצרו חיכוכים, שבמדיניות נבונה אפשר היה למנוע; לא הציג סטנדרטים פשוטים ועקביים שיאפשרו ניהול שגרה, חינוך ומסחר, ופגע אנושות ברבבות עסקים קטנים ומאות אלפי עצמאים. כשנזכר לתת סיוע כלכלי, עשה זאת באופן שנוי במחלוקת שאת נזקיו נספוג לאורך שנים; את בתי המשפט ניסה בשנה שעברה שר המשפטים דאז, אוחנה, לסגור עם פרוץ המגפה; נתניהו ייבא – כטענת בנט – במהלך החורף הנוכחי דרך נתב"ג, בחסות השרה רגב, את מוטציות הקורונה.

ב. הכאוס בישראל מאז 2015: טעות או מדיניות?

האם משהו מעין זה קרה גם לפני הקורונה? כשסוקרים את שנות שלטון נתניהו, בולטות לחיוב (יחסי) השנים מראשית כהונתו בשנת 2009 ועד 2014. לעומת פיגועי-הענק שהובילו למבצע "חומת מגן", מוכיחות חמש השנים הללו שכשנתניהו רוצה שקט, יש שקט (יחסי).

ע"פ נתוני השב"כ, משנת 2009 עד 2014 נהרגו בישראל בפעולות טרור כמה עשרות אזרחים. כל הרוג הוא עולם ומלואו, ועדיין, בחבל ארץ קטן המאוכלס בכ-15 מיליון בני אדם המשתייכים לשתי ישויות לאומיות מסוכסכות, זהו הישג לא מבוטל שיש לזקוף לזכותו של נתניהו. ברם, באיזור שנת 2015 משהו משתנה, וכל אחת מוזמנת לשאול את עצמה מדוע. הבה נבחן כמה מאורעות ותהליכים שאפשר לתהות מדוע נתניהו חולל אותם, ולכל הפחות אִפשר את ליבויים.

לקראת שנת 2015 היינו עדים לעלייה תלולה במקום שמקבלות תנועות המקדש בציבוריות היהודית-ישראלית. ח"כים כמו מיקי זוהר, ציפי חוטובלי ומירי רגב החלו מתריסים כנגד ערביי ישראל המוסלמים (ולטענתי גם כנגד יהדות בית הכנסת, יהדות חז"ל). קמפיין המקדש גבה מחיר כבד מאנשי המקדש ומבני משפחותיהם ומהחברה הישראלית כולה, ורה"מ נתניהו הוא הנושא באחריות לתבערה הזו של אינתיפדת הר-הבית (או "הסכינים") בתשע"ה-תשע"ו. חלקו של נתניהו בפורענות מתברר כשבודקים מתי הוא מורה לח"כים יהודים לחדול מהעפלה להר-הבית. השנה, למשל, אסר נתניהו על עליית יהודים להר הבית עוד לפני ראש השנה, אולם בסתיו תשע"ה הוא עשה זאת רק בסוף חודש תשרי, אחרי שנשפך דם רב.

מדוע אפוא התמהמה נתניהו, למרות שחמש השנים הראשונות של כהונתו מוכיחות שהוא ניחן בתבונה בטחונית רבה? לא זו בלבד, נתניהו אִפשר לשר לבטחון-פנים דאז, גלעד ארדן, לחולל גל פיגועים נוסף, בכך שנקט לאורך חורף ואביב תשע"ז במדיניות של הלנת גופות מחבלים מיו"ש, חרף תחנוני מערכת הבטחון.

כשסוקרים את שנות שלטון נתניהו, בולטות לחיוב (יחסי) השנים מראשית כהונתו ב-2009 ועד 2014. לעומת פיגועי-הענק שהובילו למבצע "חומת מגן", מוכיחות חמש השנים הללו שכשנתניהו רוצה שקט, יש שקט (יחסי)

נמשיך לעניין הבא. בשלהי כהונתו של רא"ל (דאז) בני גנץ כרמטכ"ל, לקראת 2015, הוא ממיר את היוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים) בצה"ל, ל"יוהל"ם" (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר) – מנשים למגדר. שוויון הזדמנויות, כשלעצמו, הוא עקרון דמוקרטי חשוב. אולם מי שבחר להורות לצה"ל לעבוד בחסות מסמך היוהל"ם היה יכול לנחש שהרבה תועלת לא צפויה לצמוח ממסמך שמצהיר כי "גברים ונשים הן קטגוריות אותן אנו באים לפרק".

כידוע, הרוב המכריע של משרתי צה"ל (ואזרחי ישראל) מזדהים כגברים וכנשים, ובכלל זאת הומואים ולסביות. מדוע אפוא אִפשר זאת נתניהו? הלא ידוע שהוא מעורב בפרטים הקטנים ביותר של מהלכים אסטרטגיים שהוא מעוניין בהצלחתם. לזכותו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט יש לומר שאת "פקודת השירות המשותף", (דהיינו, היישום של מסמך היוהל"ם בשטח) הוא התאים לבסוף להזדהויות המגדריות הרווחות. מכל מקום, החברה הישראלית העבירה את תשע"ו-תשע"ז בויכוחים עקרים על הדתה בצה"ל, שהיו יכולים להצטמצם לו לפחות ידעו אזרחי ישראל מהו המסמך שהצית את הפולמוס.

הדורסנות של נתניהו המשיכה בנסיונו בשנת 2016 להמיר את השידור הציבורי בשיטור-דיבורי (למרבה השמחה הדבר לא צלח). בחסות המהומה, רוב אזרחי ישראל לא שמעו על הקמת "האגף לתודעת המונים" בידי ארדן במשרד לעניינים אסטרטגיים. האגף הזה נכשל במאבק ב-BDS, ולמעשה העצים אותו, כפי שרמז הקונסול דני דיין. לאור העלטה שבה פעל האגף, והפוליטיזציה שלו, קשה להמנע מלתהות האם הוא העומד מאחורי הטרלת השיח הציבורי בשנים האחרונות בבוטי-כזב למיניהם.

אין זה מפתיע שאותו האיש שהיה שקוע בחקירות המשטרה והפרקליטות, שהבשילו לימים לכתבי אישום בשוחד, מרמה והפרת אמונים, התעקש להניח על שולחן הכנסת שוב ושוב גרסה קיצונית של חוק הלאום. גם כאן, לא היה צורך שנתניהו יפשיל לשם כך את שרווליו, רק שיימנע מלהפגין מנהיגות לאומית מיטיבה.

אין זה מפתיע שהאיש אשר היה שקוע בחקירות המשטרה והפרקליטות, שהבשילו לימים לכתבי אישום בשוחד, מרמה והפרת אמונים, התעקש להניח על שולחן הכנסת שוב ושוב גרסה קיצונית של חוק הלאום

זהו אותו ראש-ממשלה שתחת שלטונו, לפני פתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים (אביב 2018), קיבלו חיילי צה"ל הוראה – כך על פי מבחן התוצאה – לירות אש חיה במרכז המסה של מפגינים פלסטינים לא חמושים בגבול עזה. האחראים הישירים לכך, כמו גם להוראה התמוהה שלא לפגוע במפריחי עפיפוני תבערה, הם הרמטכ"ל דאז איזנקוט ושר הביטחון דאז ליברמן, אולם גם כאן, רה"מ נתניהו נושא באחריות הכוללת לחריגה המקוממת הזו מערכי צה"ל. יתכן מאד שהחקירה שנפתחה כעת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לא היתה מבשילה אלמלא מפגן האלימות הברוטלי הזה, שהפצ"ר במיל' תא"ל סטרשנוב טען בזמנו שראוי לשתף פעולה עם האו"ם בחקירתו.

בשנים לאחר מכן זלגה האלימות יותר ויותר אל תוך ישראל. בין היתר: הרג יעקוב אל-קיעאן באום-חיראן (עליו התוודה נתניהו לאחרונה), הרג סלומון טקה בקריית-חיים, הרג איאד אל-חלאק בשער האריות בירושלים, הרג אהוביה סנדק בשומרון, ולאחרונה הירי בגבו של ח"כ יוסף ג'בארין. האחריות לכל אלו רובצת בראש ובראשונה על כתפיו של מי שכראש ממשלה לא מינה מפכ"ל (ועוד עשרות מינויים בכירים בשירות המדינה שטרם אוישו), ושקודם לכן הילך אימים על המפכ"ל אלשיך.

אזרחי ישראל אמנם שילמו מחיר כבד על הפרשיות העגומות הללו, אך הן אִפשרו לנתניהו לעכב את החקירות ואת תהליך הגשת כתב האישום נגדו באופן שהיינו מתקשים לשער מראש.

ג. על אנושיות, אזרחות וממלכתיות

מהאמור לעיל עולה החשש, שכל עוד יתנהל משפטו של הנאשם נתניהו, העתיד לא צופן טובות לאזרחי ישראל. מעבר לענייני הבחירות ודילמות ההצבעה שבהם עוסק השיח כעת, כדאי שלא להזניח את השאלה הגדולה: מה מאפשר את המצב שבו מסוכסכים חלקי החברה הישראלית ומשוסים זה בזה? כפי שאמרה איילת, אמו של אהוביה סנדק:

"אנו מפולגים כי יש מי שדואגים כל הזמן לסכסך בינינו […] היינו צריכים לצאת אחרי מה שקרה באום אל-חיראן ואחרי שהרגו את […] איאד אל-חלאק ואחרי שירו בסלומון טקה למוות".

ביכולתנו, אפוא, לחתור למכנה המשותף האנושי והאזרחי הבסיסי ביותר, שבלעדיו נאבד את צלם האנוש שלנו. בכוחות ובלבבות משותפים, אולי נצליח לעורר את בעלי התפקידים הבכירים והזוטרים בשירות הציבורי, הנדרשים לא אחת למלא פקודות המדיפות ריח בלתי מוסרי, מהסוג שמתדלק את הפורענויות דלעיל, לשאול את עצמם האם הם כפופים ליושר, לצדק ולשכל הישר, או לבעל שררה כזה או אחר המנסה להמלט ממשפט.

ד"ר נדב ש. ברמן הוא חוקר מחשבת ישראל, בין השאר בזיקה לפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי, הכותב מעת לעת גם על ענייני השעה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,148 מילים ו-1 תגובות
סגירה