הבחירות הסתיימו, אבל ספירת הקולות תימשך עד יום שישי לפחות. זאת הזדמנות טובה לומר כמה דברים.

מסר אחד שיש לי להעביר, מתמצה בביטוי "זה מה יש".

זה מה יש:

מחנה השינוי מורכב מסיעות מאוד שונות. זה לא הזמן להתפלפל על כמה הן שונות ולמה המצביעים בחרו בחלק מהן (למשל, הפער בין סיעת "תקווה חדשה" והאלקטורט שלה, וגם "כחול לבן" המקוצצת).

זה מה יש:

קואליציה בלי מפלגה אחת גדולה. זה מצב מוכר בדמוקרטיות, במיוחד פרלמנטריות. זה קרה בצרפת, יותר מפעם אחת. דווקא מחנה הימין היה מורכב מסיעות בינוניות וקטנות. נכון שהשיטה הנשיאותית הקלה מאוד על המערכת ועל הציבור לבלוע את המצב, אבל אף אחד לא אמר שחייבת להיות ממשלה בהנהגת המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית רק מפני שהם הסיעה הגדולה באסיפה הלאומית. גם בניקרגואה, ב-1990 נוצר מצב דומה: קואליצייה של רסיסי מפלגות ממש, וסיעה בינונית, הביסה את המפלגה הסנדיניסטית שבשלטון. למפלגת השלטון הקודמת היו למעלה מ-40% תמיכה, והיו סיעות שמאליות נוספות – שדווקא החליטו לחבור ל"גוש" האופוזיציוני שניצח. התגבשה קואליציה להחלפת השלטון ואף אחד לא מצמץ או לעג לגודלה של הסיעה ממנה הגיעה ויולטה צ'אמורו, ראש המדינה החדשה דאז. עשר שנים מאוחר יותר, הסנדיניסטים חזרו לשלטון. שום דבר מיוחד.

זה קורה לפעמים בימין ולפעמים בשמאל. די להתנצל על זה. נתניהו עצמו הנהיג קואליציות שבהן סיעת הליכוד היתה בינונית ולא קטנה, ואף לא הסיעה הגדולה בכנסת. אז מה.

זה קורה לפעמים בימין ולפעמים בשמאל. די להתנצל על זה. נתניהו עצמו הנהיג קואליציות שבהן סיעת הליכוד היתה בינונית ולא קטנה, ואף לא הסיעה הגדולה בכנסת. אז מה

זה מה יש:

תוצאות לא סופית, ומדגמים גרועים או מוטים. השיח הציבורי חייב להירגע. שנה שלמה שיש זעקה ציבורית על כמעט לא-מאומה (לצד זעקות מוצדקות מאוד). מי עובר ומי לא עובר את אחוז החסימה, מי אשם במה. לא ייתכן שתעשיית סקרים עם סטנדרט מקצועי נמוך מים המלח תכתיב את החיים לכולנו. לא ייתכן שמומנטום פסיכולוגי מזוייף, כלומר "מי הווינר ומי הלוזר", שנקבע בליל הבחירות או למחרת בבוקר, יכתיב את התוצאה הפוליטית. חכו לתוצאות אמת. זהו.

זה מה יש:

בישראל קיימים ציבורים שונים מאוד. אכן, יש הצבעה שבטית – אבל לא רק. ראוי לציין שגם ההצבעה השבטית היא אידיאולוגית, לא רק זהותנית. מכל מקום, זה מצב נתון, ולכן שם המשחק מעכשיו הוא אחוזי הצבעה (וקואליציות מיעוטים). 

תחשבו כמו בפוליטיקה האמריקאית ותתמקצעו. עד להודעה חדשה, יש מקומות שלא מבזבזים עליהם אנרגיה. הדלת פתוחה, לא מתקלסים בציבור זה או אחר שלא לצורך, אבל לא מתאוננים מרה ולא שוקעים במחשבות "למה הם מצביעים ככה". זה לא רלוונטי. הדברים אמורים במיוחד במחנה השינוי ובאגף השמאלי. זה המשחק היחידי בעיר: להעלות את אחוז ההצבעה, בעיקר בערים החילוניות וברחוב הפלסטיני-ישראלי.

זה מה יש:

מערכת לא יציבה, ובחירות חוזרות. מלבד רצונו של נתניהו להימלט מאימת הדין, יש עוד סיבה אחת גדולה שהגענו למערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים: הגעוואלד המיותר סביב כל מערכת בחירות.

בחירות זה הליך שנכשל לפעמים. זה נורמלי. מה שלא נורמלי זה לגרור רגליים 5 חודשים בממשלת מעבר כשההליך נגמר. בחירות חוזרות אמורות להיות הליך בזק, למשל תוך פרק זמן של שבועיים. בישראל פרק הזמן הוא 60 יום אבל הכנסת בחרה שוב ושוב להעניק לעצמה הארכות שערורייתיות באורכן והגדלות חוזרות של תקציב הבחירות.

זה מה יש:

ייתכן שתתקיימנה בחירות חמישיות. לא מתים מזה. אם לא יתגבש רוב לממשלה חדשה (או שהנאשם מקיסריה יתמרן שוב את המערכת, למשל על ידי אי החזרת המנדט לנשיא) – תהיה מערכת בחירות נוספת. החרמתן לא תפתור דבר.

בחירות זה הליך שנכשל לפעמים. זה נורמלי. מה שלא נורמלי זה לגרור רגליים 5 חודשים בממשלת מעבר במקום בהליך בזק, למשל תוך שבועיים. בישראל פרק הזמן הוא 60 יום, אבל הכנסת בחרה להעניק לעצמה הארכות שערורייתיות

רוצים לפתור את הנזקים האמיתיים?

תלחצו על חברי הכנסת בשלושה עניינים ברורים: משך קמפיין הבחירות, תקציב הבחירות, והעברת תקציב המדינה. אפשר לחוקק בחירות בזק במקרה של בחירות חוזרות, אפשר להוריד בחזרה את תקציב הבחירות בחצי ולדעתי אפילו ביותר. אפשר ללחוץ עליהם להעביר תקציב. אם יש משהו שהמחאות לימדו אותנו, זה שאפשר להכריח את חברי הכנסת לעשות מה שלא נוח להם. אפילו את הדבר הנכון, למרבה הפלא. הלחץ הציבורי עובד. הימור שלי? קצת לחץ, והח"כים יתחרו ביניהם מי יוריד את תקציב הבחירות יותר.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.