זה לא סוד ש"ארץ נהדרת" הפכה למדורת שבט ישראלית, ובשנים האחרונות – עם סחרחורת של ראש ממשלה נאשם בשחיתות, מגפה וארבע מערכות בחירות – הסאטירה שלה הפכה לנוקבת וכואבת מאי פעם. ובכל זאת, אין ל"ארץ" הרבה מערכונים שגרמו לבטן שלי להתהפך כמו שגרם המערכון האחרון של שאולי ואירנה, ובו שאולי מביע תמיכה במלחמת אזרחים ישראלית.

הפיתרון של שאולי לפלונטר הפוליטי pic.twitter.com/1IjwzEX7JP

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

— ארץ נהדרת (@Eretz_Nehederet) March 24, 2021

"אין מה לעשות, העם הזה לא נדבק." אומר שאולי. "יש פה יותר מדי סוגים. כלום אין לעם הזה במשותף".

הוא מוסיף, ונוגע בבסיס המהות של מדינת ישראל ושל העם היהודי בכלל – הגיוון האנושי, שיכול להתקיים רק במקום שבו יש מחלוקת.

הפולמוס הוא אבן הראשה של הציוויליזציה המערבית. כשסוקרטס היה הולך ברחובות אתונה ומטיל ספק בכל דבר, אך הוא גם אבן הראשה של התרבות היהודית: יהודה ושומרון, שמאי והלל, בבל וירושלים, אשכנז וספרד. זהו המקור לעושר האדיר שיש לעם היהודי כעם (וזה עוד לפני שנדבר על הדת היהודית), עושר שמתוכו צומחת תרבות מופלאה ומגוונת.

הפולמוס הוא אבן הראשה של הציוויליזציה המערבית. כשסוקרטס היה הולך ברחובות אתונה ומטיל ספק בכל דבר, אך הוא גם אבן הראשה של התרבות היהודית: יהודה ושומרון, שמאי והלל, בבל וירושלים, אשכנז וספרד

אלא שבעיניי שאולי, אין פה "מחלוקת" – אלא שסע תהומי לגבי איך נכון לחיות. "הכול שנאה," הוא מסביר, והפתרון שלו הוא בכוח הזרוע.

אני העמקתי בתרחיש הזה עוד הרבה לפני שזה היה "קול": את "לב ארי", רומן עתידני שמתרחש ב-2028 בישראל פוסט-מלחמת האזרחים, כתבתי ב-2014. לא אתיימר להגיד שהצלחתי לזהות תהליכים, אבל ראיתי תופעות מכוערות ומסוכנות ולא יכולתי להישאר אדיש.

על פי עלילת "לב ארי", מלחמת האזרחים – שבה, כמו בחזונו של שאולי, מרימים יד זה על זה אשכנזים ומזרחים, ימנים ושמאלנים, חרדים וחילונים – נפתחת בהתנקשות ברמטכ"ל. ה"נפץ" הזה היה דמיוני בעיניי, אלא שהספר יצא לאור בדצמבר 2016, על רקע הפגנות התמיכה בחייל אלאור אזריה שבהן נשמעו הקריאות: "גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר".

כששואלים אותי האם אני חושב שישראל צועדת למלחמת אזרחים, אני טוען שלא. שברגעי חירום אנחנו יודעים להתאחד, לעצום עיניים למול ההבדלים בינינו ולשתף פעולה – וזה לא חייב להיות רק מול אויב חיצוני כמו החמאס או איראן, השנה האחרונה הוכיחה זאת היטב. שנת הקורונה גם הוכיחה שלמרות פוליטיקאים ציניים וחשדנים שמפיצים שנאה, רוב הישראלים רק רוצים חיים נורמליים, כפי שתיארם היטב צ'ארלס דיקנס בסיום "בין שתי ערים": שלווים, מוצלחים, משגשגים ומאושרים.

אבל אני גם רואה איך ישראל הולכת בנתיב מפותל, מתחמקת מבעיות היסוד שלה – כאילו אם תעצום את עיניה הן ייעלמו. בין הים לירדן חיים יותר ערבים מיהודים, רובם חסרי זכויות אזרח בסיסיות (ביהודה ושומרון) או סובלים מעוני ומדוחק (ברצועת עזה).

על פי עלילת "לב ארי", מלחמת האזרחים – שבה, כמו בחזונו של שאולי, מרימים יד זה על זה אשכנזים ומזרחים, ימנים ושמאלנים, חרדים וחילונים – נפתחת בהתנקשות ברמטכ"ל

הבעיה הדמוגרפית הזו היא איום קיומי על זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ופתרונה הוא הכרחי להמשך המפעל הציוני.

למעלה מרבע מהילדים מתחת לגיל ארבע הם חרדים. כל עוד חלק נכבד מהמגזר החרדי מדיר את רגליו מלימודי אנגלית ומתמטיקה ומשוק התעסוקה, הוא מייצר נטל כלכלי הולך וגובר על שאר המשק, במקום לתרום את חלקו לתוצר. הבעיה החברתית-כלכלית הזו היא איום קיומי על היכולת של ישראל להתקיים כמדינה משגשגת, מודרנית ומתקדמת.

כשכתבתי את "לב ארי" ניסיתי לדמיין איך תיראה המדינה אם תפתור את שני האתגרים הכבדים האלו – הסכסוך הישראלי-ערבי והסקטוריאליות החרדית – כפי שמציע שאולי, בכוח הזרוע.

במלחמת האזרחים הישראלית, היהודים החילונים מנצחים – אבל ישראל מפסידה. על חורבותיה מוקמת מדינה שבה ערביות היא פשע והדת היהודית מוצאת מחוץ לחוק. שאין בה מקום לפלורליזם או לחשיבה ביקורתית, ושיש בה איים של עושר ושגשוג מוקפים בים של עוני ונחשלות. מלחמה היא המוצא האחרון בין מדינות, אבל היא בכלל לא אופציה בתוך מדינות.

אני לא נאיבי. ברור לי שהמחלוקות הן תהומיות, שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מסובך ומורכב ורווי דם רע ושתפיסות העולם החרדיות והחילוניות עומדות בסתירה זו לזו. אין לי אשליות שאם נתכנס כולנו – אותם אשכנזים ומזרחים, ימנים ושמאלנים, חרדים וחילונים ששאולי מסית זה נגד זה – נחזיק ידיים ונשיר שירים של ג'ון לנון, אזי נגיע אל המנוחה והנחלה.

כשכתבתי את "לב ארי" ניסיתי לדמיין איך תיראה המדינה אם תפתור את שני האתגרים הכבדים האלו – הסכסוך הישראלי-ערבי והסקטוריאליות החרדית – כפי שמציע שאולי, בכוח הזרוע

אבל שביל הזהב בין לעצום עיניים ולשיר קומבייה לבין מלחמת אזרחים ישראלית קיים, והוא ברור מאוד: דיון נוקב, חריף וביקורתי אבל ענייני ומכבד, מתוך הכרה בכך שהמגוון האנושי הוא סוד כוחה של החברה הישראלית. הדבר ידרוש מאיתנו לדעת לבקר בכבוד איש את רעהו, אבל גם לדעת להקשיב ולקבל. פשוט זה לא יהיה – אבל אין ברירה אחרת.

רותם אורג הוא חוקר, פעיל חברתי והמייסד של העמותה "הברית הישראלית דמוקרטית", המחברת בין ישראלים ודמוקרטים בארה"ב על בסיס ערכים ליברליים משותפים. Ildem.org