סיפורי השואה של יהודי אירופה מתועדים היטב. הרבה פחות נכתב על האופן שבו גרמניה השפיעה על השמדת קהילות יהודיות במזרח התיכון. דניאל ששון, שנולד בעיראק בשם ריאד עזת אל-ששון מועלם, אומר ש"יש צורך שהסיפור הזה יסופר – עם דגש על הקשר בין הגטאות הנאציים באירופה לבין הגטו בעיראק".
ששון בן ה-85 תיעד את חוויותיו בספר "הסיפור שלא סופר אודות הגטו היהודי על גדות נהר הפרת שהוקם בשנת 1941". הוא מתאר את ילדותו בעיראק ואיך הברית בין היטלר לבין ראש הממשלה העיראקי, רשיד עאלי אל-כילאני, שינתה את מאזן הכוחות במדינה.
בעקבות הברית הזאת, עיראק הכפיפה את 150 אלף היהודים בשטחה לאנטישמיות מיובאת מגרמניה. היהודים נאלצו לחיות בגטו ובסופו של דבר נטבחו בפרהוד – פוגרום שקיבל את השראתו מהנאצים.
בעוד שמשפחת המלוכה העיראקית תמכה בבריטים, ששלטו קודם בעיראק, אל-כילאני הלאומני והיטלר יצרו השפעה מתרחבת של אנטישמיות, שהובילה ב-1941 לטבח, ולהגירה הגורפת של הקהילה בת ה-2,500 שנה. יהודי עיראק, ובתוכם משפחתו של דניאל ששון, נמלטו לישראל.
משפחתו הייתה בולטת וחשובה, אך במקום שזה ירחיק אותם מהזוועות, זה דווקא קירב אותם אליהן, כשאל-כילאני נתן הוראה להקים גטו יהודי בעיר של משפחת ששון, דיוואניה, 158 קילומטרים מדרום לבגדד.
מה שלא סופר
בית סבו של ששון היה במיקום מצוין בגטו: אחוזה שהשתרעה על פני 750 מטר, הבית הפרטי הגדול ביותר בדיוואניה. באחוזה הזאת גרו כ-600 מתושבי העיר, בנוסף ל-70 נוספים שהגיעו מבגדד ומערים אחרות במאי 1941. "הייתי בן חמש", מספר ששון, "אבל אני זוכר הכול כאילו זה היה אתמול".
ב-1937 בנה אביו של ששון את הבית בדיוואניה. ראש העיר החדש, אנטישמי ידוע בשם חליל עזמי, הכריז שהבנייה בלתי חוקית בתואנות שווא והורה להרוס אותו. המשפחה לא נרתעה, עברה לבגדד באופן זמני, ואביו של ששון שכר עורך דין מוביל כדי לתבוע את הרשויות. הם זכו בתביעה ב-1941, והממשלה נאלצה לממן את הבנייה מחדש.
בעוד שמשפחת המלוכה העיראקית תמכה בבריטים, ראש הממשלה הלאומני אל-כילאני והיטלר יצרו השפעה מתרחבת של אנטישמיות, שהובילה ב-1941 לטבח, ולהגירה גורפת של הקהילה בת ה-2,500 שנה לישראל
ואז הגיע מה שגרם למשפחת ששון להבין שאין לה עתיד בעיראק. כשחזרה המשפחה לדיוואניה, היא התקבלה על ידי קבוצה של שוטרים חמושים. הפחד אחז בששון כשהמשטרה זיהתה את אביו, שהיה איש בעל מעמד. הם עצרו את המשפחה, שלפו אותם מהמכונית ואז "זרקו כמו שקי קמח" לתוך האחוזה שהייתה בבעלות סבו של ששון.
"התנהגות כזאת כלפי אנשים מכובדים הייתה לא שגרתית", אומר ששון. מסביב לכל הנכס היה פיקוח משטרתי, ובסופו של דבר התברר להם שהוא עתיד לשמש ככלא לאוכלוסייה היהודית של העיירה.
ששון מסביר שהקמת גטו גדול יותר בעיירה הייתה מפריעה לאוכלוסייה המוסלמית שגרה שם, כך שממשלת אל-כילאני בחרה לכנס את כל היהודים תחת גג אחד, ולהשאיר אותם במעצר בית. "היו קשיים בתוך הגטו. היה רעב. המשטרה הייתה חמושה בחניתות כשהגענו, והחודש הזה היה קשה מאוד", הוא אומר.
האנשים ניזונו מכמה זיתים ביום האחד ולחם עבש למחרת, וגוועו למוות לאיטם. הנשים קיבלו מקום בחדרים האחוריים והגברים היו מוגבלים לחזית. התקשורת בין שתי הקבוצות הוגבלה. רוב הגברים נשלחו לעבודות כפייה משבע בבוקר ועד שבע בערב.
חבר ילדות של ששון, חאלד מוסא, היה יהודי אבל נשא שם ערבי. ממוסא נחסך הגטו, כשמשפחה מוסלמית החביאה אותו ואת אמו. "הנהר הפריד בינינו. מול אזור המרפסת של הבית שלנו יכולנו לראות את הבית שלו. זה היה עניין של 200 מטר, רק הנהר בין הבית שלנו לשלהם. שכנים ערבים-מוסלמים החביאו את חאלד מוסא ואת אמו למשך חודש שלם, אבל אביו ודודיו נזרקו אל הגטו, ואף אחד לא ידע כמה זמן הגטו יחזיק מעמד".
סבו של ששון, ששימש לעיתים קרובות כשופט ומגשר בין שבטים בדיוואניה, גילה מהמשטרה שראש הממשלה הפרו-נאצי מתכוון להקים גטאות נוספים בין בגדד לבצרה בדרום. לפי המשטרה, זה יהיה הראשון מבין גטאות עתידיים שיוקמו, המשך לשאיפותיו של היטלר ביחס ליהודים מחוץ לאירופה.
היהודים בגטו ניזונו מכמה זיתים ביום האחד ולחם עבש למחרת. הנשים הושמו בחדרים האחוריים והגברים היו מוגבלים לחזית. התקשורת בין הקבוצות הוגבלה. רוב הגברים נשלחו לעבודות כפייה מהבוקר ועד הערב
הגטו היה מחולק לשלושה חלקים. בראשון, הגדול ביותר, היו הגברים. בחלק המרכזי היו נשים וילדים. והחלק האחרון שימש כבסיס התפעולי של המשטרה שהייתה מוצבת שם. טנק צבאי הוצב בפינת החצר, ואבטח את הגטו 24 שעות ביממה. המשטרה הציבה שמירה בין מחנות הנשים והגברים, ואסרה על כל קשר בין הקבוצות. אבל ששון, שהיה ילד צעיר, הצליח לעבור בין הקבוצות בקלות יחסית.
5/12/41 #WW2 #Hitler sends 2 bombers to Iraq to support Rashid Ali al-Gailani against Britain http://t.co/ACCpQW6UjW pic.twitter.com/u5bD8WpfzU
— Historrror (@3rdReichStudies) May 12, 2015
באחד הימים ראה ששון אישה בוכה ושאל איך הוא יכול לעזור. היא רצתה להעביר הודעה לבעלה, שנמצא בצד השני של הבית, אז ששון התנדב לשמש כשליח. בדיוק כשהתכוון לחצות לצד של הגברים, נעצר על ידי מפקד המשטרה. "זה הבית שלי", ששון זוכר שאמר. "אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות. אמא שלי כאן ואבא שלי כאן, ואני רוצה לראות את שניהם". המפקד נתן לו לעבור.
ששון זוכר רעב עוצמתי, במיוחד בלילה. המשטרה לא הרשתה ליהודים להיכנס למטבח ולבשל את שקי תפוחי האדמה שהיו מונחים בפינה, אז הם אכלו אותם ללא בישול. ילדים אחרים לא זכו אפילו לזה, והוא שמע אותם בוכים מרעב בלילות.
סבו של ששון, ששימש לעיתים כשופט ומגשר, גילה מהמשטרה שראש הממשלה מתכוון להקים גטאות נוספים בין בגדד לבצרה בדרום. לפי המשטרה, הגטו בדיוואניה יהיה הראשון מבין גטאות עתידיים שיוקמו – המשך לשאיפות היטלר ביחס ליהודים מחוץ לאירופה
מכיוון שהיה ילד שובב, ששון מספר שהיה מטפס על הקירות כדי להגיע למרפסת שעל הגג. הוא ראה ילדים בוכים מרעב, לא מצליחים להירדם. הוא עלה לגג ברוב הימים וצפה בגברים עובדים, סוחבים מים אל הנהר וממנו. עם כל יום שעבר, האנשים הפכו חלשים וחולים יותר. הלילות היו זהים, עם היללה המתמשכת של הילדים שהדהדה ברחבי האחוזה.
מהפח אל הפחת
שחרורם של היהודים הגיע בפתאומיות. ששון זוכר שישן באחד הלילות וחלם שהיטלר תופס אותו וגורר אותו משם. הוא התעורר שטוף זיעה קרה וטיפס אל הגג כדי להירגע.
ששון הביט אל הנהר וראה את הדייגים חולפים על פניו בסירותיהם, אבל משהו הרגיש שונה. הוא הסתכל על השטח והבין שסיורי האבטחה נעלמו. הוא ירד למטה להודיע לגברים וחלף על פני המקום שבו נהגו השוטרים לשבת. הוא ראה שהם נעלמו גם משם.
מאוחר יותר הבינו היהודים שכוחות בריטיים השתלטו על המדינה ושאל-כילאני הודח מתפקידו. בשעות הבוקר המאוחרות של ה-31 במאי, 1942, קבוצה שלמה שרה יחד את תפילת שמע ויצאה יחד, כל אחד לביתו. כשהאנשים יצאו, ששון ראה את פניהם – הם נראו מותשים, לגברים היו זקנים ארוכים ובגדיהם לא התאימו להם יותר.
באותו היום החליטה המשפחה לנסוע לבית הדוד בעיר שמיע, במרחק 35 קילומטרים משם. למחרת, ב-1 ביוני, 1941, נחגג חג השבועות. ששון ישב ליד החלון וצפה בסביבה החדשה שלו. פתאום נשמעה ירייה, ודודו של ששון, שעמד במרחק של מטר מהחלון, קרס לקרקע. הוא מת במקום.
כמאתיים יהודים נרצחו בעיראק באותו היום, ואלפים נוספים נאנסו ונפצעו. העסקים שלהם הושמדו, הנכסים שלהם הוחרבו, החנויות הוצתו ונבזזו. ההמון התוקף השתמש בכל כלי הנשק שהצליח להשיג, ובין השאר דרס את קורבנותיו בכלי רכב. חלק מהיהודים זכו להגנה משכניהם המוסלמים, שסיכנו את עצמם למענם.
האירוע נחשב לנקודת מפנה בחיי היהודים בעיראק. הפרהוד היה אחד האירועים הטראומטיים ביותר בזיכרון הקולקטיבי של יהודי המדינה. בדומה לליל הבדולח בנובמבר 1938 באוסטריה ובגרמניה, היהודים ניצודו על ידי תוקפיהם, שהיו מונעים בין השאר מאידיאולוגיה פרו-נאצית.
הפרהוד, הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה של היהודים בעיראק, וקריאת השכמה לרבים שהבינו שאין להם עתיד פה.
אחרי שדודו של ששון נרצח בשמיע, ארזה המשפחה את חפציה וחזרה לבגדד, שם חיו שש שנים נוספות. אביו הקים מפעל לייצור לבנים שהעסיק כמה מאות אנשים. ב-1951 עזבו ששון ואחיו כדי לצאת לישראל.
הציונות מלבלבת
אחרי הפרהוד, קבוצות ציוניות מחתרתיות צצו בכל מקום, ובכל עיר היה סניף מקומי. אחיו הגדול של ששון לימד עברית ועזר לאנשים רבים להגר לפלשתינה המנדטורית. ההתפתחות הזאת לא הייתה מפתיעה, אבל ייצגה שינוי ממה שנחשב לנורמה עד אז. למרות שלו ולמשפחתו הייתה זהות יהודית ברורה, מספר ששון, היו להם גם קשרים עמוקים לעיראק, ארץ מולדתם.
באחד הימים ראה ששון אישה בוכה. היא רצתה להעביר הודעה לבעלה, שנמצא בצד השני של הבית, אז ששון התנדב לשמש כשליח. כשהתכוון לחצות לצד של הגברים, נעצר על ידי מפקד המשטרה. "זה הבית שלי", ששון זוכר שאמר. "אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות"
"היו לנו קשרים עם אנשים עשירים בעיר", הוא אומר. "גדלנו שם, הלכנו לבית ספר שם. מדינת ישראל עוד לא הייתה קיימת. רק אחרי מלחמת העצמאות, והפוגרומים האנטישמיים, והמתח בעיראק אחרי הקמת המדינה – רק אז הרגשנו שעיראק היא כבר לא המדינה שלנו. הייתה מדינת ישראל, ושם היה העתיד שלנו".
שליחי העלייה הגיעו לכל עיר בעיראק וסייעו לקדם את ההגירה. ששון אומר שהעלייה הייתה המסקנה המתבקשת. "פשוט לא ידענו בדיוק מתי נעזוב", הוא אומר. "אני מתגעגע לבית ולשכונה שבהם גדלתי. אנשים מתגעגעים למקום שבו נולדו ורוצים לחזור לראות אותו.
"היו לי חברים ערבים בבית ספר שלא היו להם שום עניינים עם יהודים. היו לנו שכנים ערבים בעיר הולדתי, אנשים שעזרו לנו, והייתי רוצה לראות אותם שוב. היו תקופות של מתח בין יהודים לערבים בעיראק, אבל רוב האוכלוסייה הערבית בעיראק הייתה בסדר גמור".
אחרי שעלה לישראל בגיל 15, שירת ששון בצה"ל, הפך למהנדס, והוא מתגורר ברמת גן. ששון מופיע במספר ראיונות שנערכו על ידי מרכז מורשת יהדות בבל. ספר הזיכרונות שלו זמין גם הוא במרכז, שפועל באור יהודה. הוא אומר שהחליט לפרסם את חוויותיו בגלל שרוב האנשים בכלל לא מודעים לכך שבעיראק פעל גטו יהודי.
"כשהיינו בגטו ידענו שהוא נוצר בהשראת הנאצים, ושאם יאפשרו לזה להימשך, הגטאות יהפכו לבתי מטבחיים, שמטרתם להשמיד את היהודים במזרח התיכון. ידענו שהגטו העיראקי מחקה את הגטאות האירופאיים, וידענו שיש עוד בדרך", הוא אומר. "אם היטלר היה מנצח במלחמה, היינו מוכנסים לגטאות בהמונינו".
כ-200 יהודים נרצחו בעיראק בפרהוד, ואלפים נוספים נאנסו ונפצעו. העסקים שלהם הושמדו, הנכסים שלהם הוחרבו, החנויות הוצתו ונבזזו. חלק מהיהודים זכו להגנה משכניהם המוסלמים, שסיכנו את עצמם למענם
ששון אומר שרוב הילדים שנכלאו בגטו העיראקי כבר אינם בין החיים, ושחיוני לספר לעולם על החלק הזה בהיסטוריה. "כשהיינו צעירים, היינו עולים חדשים. אחר כך היינו עסוקים בעבודה, ניסינו ליצור לעצמנו חיים חדשים במדינה חדשה. אם הייתי כותב את הספר הזה בשנות ה-50, מי היה קורא אותו?", אומר ששון.
"יהודים מעיראק היו עסוקים בלעשות כסף, למצוא עבודה, לבנות לעצמם חיים. כשהייתי צעיר ניסיתי לשרוד. הסיפור הזה מסופר 70 שנה מאוחר מדי, אבל אפילו עכשיו זה בדיוק הזמן הנכון".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם